שיחה א

1שיחה א

א עה"פי ,אדם כי יקריב מכם קרבן לה' גו'", מפרש רשיי לאחרי שמעתיק את התיבות ,אדם כי יקריב מכם" : ,כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין":, ולכאורה ר"ל דמלי הכתוב <כי יקריב" -- שפירושו אם יקריב :

יקריב" שאז אין מוכרח שאיירי בקרבגות.

גדבה. ומה שתירץ הרא"ם, וכן מה שתירץ הגו"א -- כבר הקשה ע"ז בלבוש האורה. ומה שתירץ הלבוש שהראי' היא ממ"ש +,מכם" שפירושו ,מרצונכם" [ועפ"ז גם בטלה הקושיא דלהלן -- למה מעתיק רש"י תיבת ,מכם"] ג'יכ רוחק לומר בפשש"מ, שהרי פשטות פי' הכתוב הוא ש,מכם" נמשך לתיבת ,אדם", וכאלו כתוב ;אדם מכם כי יקריב",. ולא ש,מכם" פירושו מכם (מתוכו -- רצונו) דהאדם *. ולמה לרש"י להוציא הכתוב מפשוטו, וראה לקמן הערה 2 (וראה צדה לדרך שהקשה ג"כ על הלבוש -- אבל ע"פ דרך ההלכה).

וי"ל א עִ'יפ משנ"ת (בלקו"ש חי"ד ג' 8) שממ"ש רש'"י (וירא יח, טו) ,כי משמש בד' לשונות אי דילמא אלא והא" -- מהסדר משמע (אף שאינו מוכרח כיון שמקדים שיש ד' לשונות) דפי' הכי פשוט

ר א

היינו שהקרבת הקרבן תלוי' ברצונו של אדם; -- מוכח שהמדובר כאן (בהענין) הוא בקרבנות נדבה. שהבאתם תלוי' ברצונו של האדםי, ולא בקרבנות שיש עליו חובה להביאם.

אמנם לפי'ז צלה"ב: מאחר שה" הוכחה היא מהתיבות ,כי יקריב" י, למה מעתיק רש"י גם את התיבות .אדם . . מכם"'1

אח"כ מעתיק רש"י מן הכתוב תיבת ,אדם" בפ"ע, ומפרש: ,למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל".

והנה אין לומר שבהשאלה ,למה נאמר" כוונת רש"י שתיבת <אדם" היא מיותרת -- כי הרי מצינו בכ"מ' שהכתוב מקדים ,אדם" או ,איש",

,אדם כי יקריב -- כשיקריב כו'" (בלי תיבת ,מכם"). .7 תשא ל, לג לח, תזריע יג בו

חוקת יט, יד. ועוד.

22 לקוטי

ועכצ"ל שכן דרך המקראות *. ואף שיש לחלק 'ולומר דשאני נדו"ד שבהכתוב נאמר ג"כ (לאח"ז) ,מכם" ואחד מהם מיותר -- אבל עפי"ז היתה צ"ל הקושיא (לא ,אדם למה נאמר" מאחר שזהו אורחא דקרא, כ"א) ,מכם למה נאמר" י, כי רק כאשר מגיעים לתיבת ,מכם" מתעוררת התמי' ;מכם למה נאמר" לאחרי שכבר נאמר ;אדם" -- ומל' רש"י ,אדם למה נאמר" מוכתח' שהקושיא היא על תיבת ;אדם"*'

ולכן צל"פ לכאו' כפי' המפרשים יי שכוונתו של רש"י להקשות למה נאמר ,אדם" ולא ,איש". וע"יז מתרץ שנקט הלי אדם ללמדנו: ש,מה אדם הראשון וכו' * *י.

) וצ"ע בובק טוב (בפי" הב) וב" באר מים חיים (על פרש"י) שכתבו שהפי" ברשיי הוא שלא לכתוב ,אדם" כלל, מד טעם דפשיטא שהמצוות לאדם נאמרו ולא לבהמה (ודוחק גדול לומר שקושיא זו מתעוררת רק לפי שכתוב אח"כ ,מכם", בדלקמן).

ראה אוה"ח עה"פ : למה הוצרך לומר מכם. וראה גם ספורנו. ועוד.

כי מלשון רש"י ,אדם למה נאמר* לא משמע כן, כבפנים.

ויקָרא א

אבל צלה"ב הקס"ד דצ"ל דוקא ,איש" ולא ,אדם" -- והרי שניהם רגילים בקרא:י!

גם צלה*ב למה פרש"י תחלה את התיבות ,אדם כי יקריב" ואח"כ תיבת ,אדם"יי -- הלא הסדר בכתוב הוא ,אדם (ואח"כ -- צירופו לההמשך) כי יקריב מכם" * ?

בגו"א תירץ (וכי"יה בדבק טוב) שרש"י מביא ראי' לדבריו הראשונים שבקרבן נדבה איירי -- ולכאו' למה נאמר ,אדם" (ולא .איש"), ומוכרח לומר שכוונת הכתוב לומך : שלא תקריבו מן הגזל, וא"כ מובן שאיירי בקרבן נדבה, דאי בחובה, פשיטא שאין להקריב (היינו לפרוע חובו) מן הגזל שאינו שלו, וגם : מכיון שמקישו לאדה"ר מוכח שאיירי בקרבן נדבה, שהרי אדה"ר לא נצ" טווה להקריב קרבן.

אבל [נוסף לזה שלפי פירושו אין זה הכרח מספיק דמיירי בנדבה כי בפששימ גם בנדבה פשוט שאין לנדב דבר שאינו שלו, וא"כ גם על זה אי"צ תיבת אדם, הוי] לפי הסברתו קשה עוד יותר: הו"ל להתחיל פירושו בביאור תיבת ,אדם, ואח"ב לפרש ש,בקרבנות נדבה דבר העגין", כי 3והנה יש מפרשים*י שקושיא חדא .מתורצת בחברתה: קודם שמכריחין שהכתוב איירי בקרבנות נדבה. ה" אפ"ל שמיירי כאן בקרבנות חובה ואשר ע'כ נאמר ,אדם" ולא ,איש" בכדי למעט עכו"ם, וכמרז'ליי ,אדם אתם - אתם קרויים אדם ולא או"ה קרויין אדם"; אבל לאחר שדייקינן מ;כי יקריב" שהמדובר בקרבנות נדבה

הפיי דמה אדם כו' מכריח דבקרבנות נדבה דבר כו

במשכיל לדוד (וראה גם רא"ם וחזקוני כאן. ועוד) כתב שרש"י מתרץ דלא תקשה למה לא פי' כדרשת התו"כ (עה'יפ. ירושלמי שקלים פ"א ה"ד) ,אדם לרבות את הגרים"י לכן הקדים שב,קרבנות נדבה דבר הענין" שגם עכו"ם נודרים נדרים ונדבות (אבל ראה לקמן הערה 23. וראה לקמן סוף סע" ב), וא'"כ פשוט שאייצ לרבות גרים. ולכן מוכרח לומר ש,אדם" בא למעט גזול (וראה תו"ת עֶה"פ).

אבל אאפ"ל כן, כי לפרש"י בלאה"כ פשוט שגרים מקריבים -- ממש"נ (בא יב, מט) ,תורה אחת יה" לאזרח ולגר גו" ופרש"י: ,להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה".

בפי' המהרי"ק עה"ת וברע*ב כתבו שלכן הקדים רש"י לפרש ,כי יקריב*, כי אם הי' מדבר בקרבן חובה הבא על החטא, היי אפ"ל שלכן נקט לשון ,אדם" המורה על פחיתות (וראה מלביים עה"פ. ועוד) *, אבל לאחר ש,בקרבנות נדבה דבר הענין" מוכרח לפרש ,אדם" באופן אחר -- אבל פשוט שאין זה ע"ד הפשט.

6 דברי דוד בשם מהר"ן (הובא גם בש"ח).

7) יבמות סא, רע"א. וראה זח"ב פו,

א. -----

*) אבל ראה זחיג מח, א. לקו"ת שה"ש כה, א ש,אדם" הוא שם המעלה. וראה לקמן הערה ?ו. וראה תו*ת כאך

יסָרא א

שגם עכו"ם מותרים להביאם כדאיי בחולין *י, הרי מתעוררת הקושיא למה נאמר ,אדם" דממעט לכאו' את הד עכו"ם? (והי' מתאים יותר תואר .איש" שאינו שולל עכו"ם).

אבל לשיטת רש"י בפי' על התורה אאפ"ל כן, כי *י: (א) מנ"ל בפשעש"מ שרק בנ"י קרויין ,אדם"? ואדרבה: מצינו כמ"פ בכתוב* (גם לפני פ' ויקרא) ,אדם" וכולל גם עכו"ם; ובד פרט שעה"פ יי ,אדם כי ימות באהל וגו' *, שעליו דרשו רז"ל ,אתם קרויין

8 יג בי

09) אבל מה שהקשה הד"ד עצמו [,דד א"כ בפרשת תזויע (יג, ב) דכתיב אדם כי יהיי בעור בשרו מאי קאמרת בי' למה לע נאמר איש"] אי"מ כלל -- דהרי דין נגעים הוא רק בבנ"י לא בעכו"ם, ולכן כתוב ,אדם", משא"כ קרבנות נדבה דשייך גם בעכו"ם.

0) ראה בקונ'. ומצינו כן גם כשכתוב .אום" (סתם). ולא רק כשכתוב ,האדם* בה"א (ראה תוס' יבמות שם ד"ה ואין דקאי על כללות מין האדם. וראה אנציקלופדי? תלמודית בערכו) או כשהאות שלפניי משמשת במקום ה"א הידיעה (כשמנוקדת בקמץ וכיו"ב *) -- וגם לא רק כשכתוב בניגוד לבהמה (שאז ישנם הסוברים (ראה יבמות שם וברש"י. כריתות ו, ב וברשיי) שקאי על כללות מין האדם -- וכמ"ש (בראשית ב, ה) ,ואדם אין לעבוד את האדמה").

1 חוקת יט, יך. ובפרט דשם לפג"ו עה"פ (יג) ,כל הנוגע במת בנפש האדם וגו' * דורשו רשיי ,,להוציא נפש בהמה*, וכאן אינו כותב <למעוטי עכו"ם'.

44 לקוטי

אדם וכו'", לא הביא רש"י דרשה זו -- ומוכח שלדעת רש"י בלימוד פשש"מ אין במשמעותו של ,אדם" למעט את העכו"ם.

(ב) מהיכא ידעינן -- בפשטות הכתובים דפרשתנו [ובפרט את"ל ש,אדם" בא למעוטי עכו"ם] שעכו"ם מביא קרבנות נדבה! -- ואדרבא --

דין זה נלמד מריבוי מיוחד שבא בפ'י

שלאחרי פרשתינו, וכפירעש"י להלן בפ' אמור:י: ,ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' " -- ,אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות בישראל" (דמדאיצטריך קרא לרבות, ש"מ שלולא ריבוי זה אין להתירם) -- ומכיון שכן, גם לאחר דדייקינן ש,בקרבנות נדבה דבר הענין" איך להקשות בפסוק דידן ,אדם (שממעט עכו"ם) למה נאמר", כי טרם*: ידעינן

\יחָרא א

שמביאין קרבן נדבה **.

(ג) עפהנ"ל -- אין הקושיא ,למה נאמר אדם" -- כ"א ,איך נאמר אדם" (דממעט עכו"ם -- היפך הדין).

גם צלה'ב: א) מאחר שתיבת מכם" מיותרת לכו"ע כנ"ל, הו"ל לרש"י ליישב זה בפירושו?

ב) מקור תירוצו של רש"י הוא במד"ר יי ובתנחומא'' -- אלא שיש שינויים מזל"ז, ומהם: בתנחומא הלי ,שלא הי' גוזל מאחרים שהוא ה" יחידי בעולם", ובמד"ר -- ,שהי' הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזילות ומן החמסים", ומלשונו של רש"י ,שהכל הי' שלו" משמע שהוא מתכוון לדברי המד"ר ,שהי' הכל ברשותן" " -- וצלה"ב הנפק"מ דהלשונות וטעמו דרש"י שבחר בהמד"ר.

,איש איש" עדיין אין מוכרח שבא לרבות (את העכו"ם **) -- ובכ"מ נאמר ,איש איש" ואין רש"י מפרש הכפל, אלא מזה שמודיע הכתוב אח"כ שבן נכר אסור להקריב בעל מום, מובן (-- למפרע) שמ"ש לפנ"ז ,איש איש" ה"ז מרבה עכו"ם. ובמילא בנדו"ד גם אם הי' כתוב ,איש" (ואפילו איש איש) לא הי' מרבה עכו"ם (אף שבדוחק י"ל שבכלל ,איש" פי' גדול (-- גבור. רש"י בשלח טו, ג) ואין נפק"מ מבנייי או עכו"ם, אלא דשם אין לפרש כן, כי הכתוב מוסיף ,מבית ישראל". ולהעיר מאוהיח שבהערה 9 בנוגע לפסוק דילן).

4 ראה לקמן הערה 430

6 פ' צו פיסקא א;,

ז) להעיר מפרש"י פסחים ו, ב: ,דלא ברשותו הוא -- אינו שלו". וליל החילוק 5ב. והביאור בכ"ז:

בפשטות הענין. מכיון שפרשתנו היא התחלת תורת הקרבנות, מסתבר לומר, שמשתעי בקרבנות חובה -- שהם הסוג העיקרי (והמוכרח) בקרבנות, ולא בקרבנות נדבה *:. ולכן כל כמה שאפשר יש להעמיס ולדחוק בכתוב שהמדובר הוא בקרבנות חובה -- אא"כ יש ראי' והכרח גמור שבקרבנות נדבה דבר העגין. והכרח זה מרומז בפרש"י במה שמעתיק גם תיבות ,אדם (כי יקריב) מכם" -- היינו שמ,כי יקריב" לחודי' אין עדיין הוכחה מספיקה שבקרבנות נדבה דבר הכתוב :

נת"ל שבפשש"מ אין התואר ;אדם" ממעט את הנכרים; ואדרבה, הוא כולל גם אותם. ומכיון שכן הרי ע"פ סברא הנ"ל, צריך לפרש דבקרבנות חובה דבר הענין, ומה שנא' <כי [אם] יקריב" הוא מפני שגם נכרים נכללו בפרשת ,אדם" המקריב קרבנות *: -- ולגביהם הרי אי"ז בתור חיוב וציווי, כ"א רשות והיתר. ולכן נאמר ;כי יקריב* לשון רשות המתאימה גם לקרבנות נכרים.

ולזאת מעתיק רש"י גם תיבת

\יסֶרא א

.מכם", להדגיש שאי אפשר לפרש הכתוב (גם) בקרבנות נכרים -- שהרי הדיוק <מכם" פי' מבנ"י ולא מן ה" נכרים יי. וא"כ מש"כ ,כי יקריב" מכריח לומר ש,בקרבנות נדבה דבר הענין".

אמנם עדיין יש מקום לומר שאין זה מוכרח לגמרי: גם כשהמדובר הוא בקרבנות הבאים ,מכם", יש לדחוק (מטעם הנ"ל) שבקרבנות חובה דבר הכתוב, אלא דנקט ,כי יקריב" מפני שהכתוב מיירי גם בקרבנות .חובה" כאלו שעם היותם מסוג של ,חובה" מ"מ אין מחויב להקריבם כ"א תלוי ברצונו -- היינו שמעשה העבירה מחייבת קרבן אבל את החוטא אין לחייב להקריבו, כי המדובר הוא שחטא בקטנותו וקטן אפילו כשהרג נפש אין מענישין ומחייבין אותו:י. ו(בדוחק עב"פ, בנ"ל) נפרש שהכתוב מלמדינו שכשיגדל ויחוייב במצות (כולל גם הקרבת קרבנות) -- באם רוצה 66 לקוטי

,יקריב גו' ונרצה לו לכפר עליו".

אבל עפ"ז דיוק הכתוב <כי יקריב* -- רשות -- הוא מפני החילוק בגיל (והחיובים של) המקריב בין זמן עשייתו העבירה להזמן שמקריב הקרבן. וא"כ הו"ל להדגיש בכתוב ענין הגיל (והחיוב), היינו לכתוב: איש (-- כיון שכבר גדול הוא ושייך לקרבנות) כי (אם) יקריב גו' ונרצה לו (על עשה וכו' שעבר לפני זה),

אבל כיון שנאמר ,אדם כי יקריב", שאין מודגש כלל ענין הגיל -- שהרי ,אדם" בכ"מ כולל קטן וגדול **י (אלא שבכלל -- מובן שציוויי התורה נאמרו לגדולים)

עכצ"ל שאין (הכתוב מדגיש השינוי בגיל ש)המדובר בקטן שהגדיל, ובמילא זה מכריח שבקרבנות נדבה דיבר הענין --

ולכן מעתיק רש"י גם תיבת ,אדם".

אמנם עפ"ז מובן שבכדי לדעת שב" קרבנות נדבה דיבר הענין ** צ'"ל כתוב

מביא קרבן ויראה לִי* שאעו מביא עד שיגדיל ויהי' בן דעת.

*32) ראה פרש"י שם, בית האוצר מעד וכת א"ד כלל יא, אנציקלופדיא תלמודית בערכו.

3) והטעם ע"ז שהתחילה התורה פרשת

הקרבגות בקרבנות נדבה, נתבאר בלקו"ש:

\ִיחֶרא א

<מכם" שממעט את הנכרים. וכנ"ל, אבל קשה: ,אדם" למה נ[אמר:

א) לימוד הנ"ל מוכרח עי"ז שלא נאמר ,איש" -- ולא ע"י אמירתו ,אדם". ב) אין לפרש שכן דרך הד מקראות להקדים ,אדם" או ,איש" וכו', כי בנדו"ד שנא' ,אדם -- מכם" ו/מכם" מוכרח לומר כנ"ל -- הרי ,אדם" מיותר הוא.

ג. ומתרץ רש"י שבא ללמדנו ,מה אדה*ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל", ומדייק רש*י ואינו מעתיק ,שהוא הי' יחידי בעולם" -- והטעם ע"ז:

ההפרש בין הל' (שבתנחומא) <שלא הי' גוזל מאחרים שהוא הי' יתידי בעולם" להלשון (שנקט רש"י) ,לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו": לפי הלשון הא' הטעם ,שלא הי' גוזל מאחרים" הוא מפני שלא הי' לו ממי לגזול, כיון ,שהוא הי' יחידי בעולם": משא"כ לפי לשון הב' הטעם הוא שלא הי" לו מה לגזול לפי ,שהכל הל" שלו".

והנה לא מצינו בתורה, לפי דרך הפשט יי, שאדה"ר הקריב קרבן, ולכן צ"ל שכוונת רש"י (לא שהקריב אדהיר קרבן בפועל שלא מן הגזל, כ"א) שלא היתה לו אפפורות להקריב מן הגזל לפי ,שהכל הי' שלו" [ועפי"ז יומתק לי רש"י ,לא הקריב מן הגזל" ולא ,הקריב שלא מן הגזלץ"].

4 משא"כ ע"ד הדרש והרמז -- ראה : שבת (כח, ב). ע"ז (ח, א). חולין (ס, א). ב"ר פליד, ט. ועוד.

7ואם נאמר שהטעם שלא הקריב אדה"ר מן הגזל הוא מפני ש,הי' יחידי בעולם" ובמילא לא הי' ממי לגזול - יש להקשות הרי: לא הי' ,יחידי בעולם" כ"א זמן מועט ביותר;, כי (באותו יום*" שנברא אדם) נבראה חוה, ו(בו ביום*) נולדו קין והבל בנים ובנות וכו' -- וא'כ פשוט הדבר שבמשך רוב רובן של שנותיו הין כו"כ בנ"א שהי' יכול לגזול מהם (ודוחק גדול לומר ע"ד הפשט שכוונת הרמז ב,אדם" לאותה שעה קלה של חייו דאדה'יר שהי' רק אדם בעולם ).

וא"כ לפרש"י שהכוונה היא שלא הי' אפשר להקריב מן הגזל, א"א להביא ראי' מזה שהי' ,יחידי בעולם" [ולדעת התנחומא אפ"ל שס"ל שאדה"ר הקריב קרבן בפועל -- ובעת שהי' עדיין ,יחידי בעולם" זי, ולזה מרמז הכתוב].

ואפילו את"ל שגם ע'פ דרך הפשט מובן שאדה"ר הקריב קרבן בפועל :3 -- וכן משמע קצת מזה שקין והבל הקריבו קרבנות *י, שבפשטות ידעו מזה ממעשה אביהם,. מ"מ מסתבר

5) פרש"י בראשית א, כז.

6 פרש"י שם ד, א, וראה סנהי לח, ב.

7) וחולק על הסוגיא בע"ז (שם) שהקריב קרבנו לאחוי שכבר שקעה חמה וזרחה עוה"פ, ויייל שלדעת התנחומא היתה הקרבת הקובן כעין הודאה על זה שנברא וכיו"ב.

8) ומה שלא סיפרה תושב"כ אודות קרבן זה -- כי למאי נפק"מ, משא"כ קרבנם של קין והבל, שגרם להריגת קין להבל, לידת וקריאת שם ,שת" (בראשית 1, כה) וכו'.

9 בראשית 7 גד

\יקָרא א

שהקרבן הי' בתור כפרה על חטא עה'ד (ע"ד נח שהקריב קרבן אחר המבול יי ), שאז כבר לא הי' ;יחידי בעולם".

[ובפרט שקודם שנבראה חוה, בשעה קצרה זו, היו הרבה דברים: קריאת שמות ,לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" :י, ,בא אדם על כל בהמה וחי' וכו" *:*, ,ויפל ה'א תרדמה על האדם וגו' * ].

לכן פרש"י שלא הי' אפשר להקריב מן הגזל לפי ,שהכל הי' שלו" -- היינו שתיכף כשנברא נעשה הכל שלו, ובמילא גם אח"כ כשנבראה חוה ונולדו בנים ובנות שוב לא פקע קנינו ו,הכל שלו", ואתי שפיר שלא הי' אפשר להקריב מן הגזל כל משך ימי חייו.

ואף שבהכרח לומר שגם לשאר בנ"א היו כו"כ דברים ,משלהם"* (שהיו ברשותם וקנינם הם) גם בחיי אדה"ר, 88 לקוטי

ואמר הכתוב שקין והבל הי' להם צאן ** וכו -- ה"ז כעין .בנים הסמוכים על שלחן אביהם".

[ואולי זהו דיוקו של רש"י ,שהכל הי שלו"* בשינוי לי ממקור פירושו -- לי המד"ר: ,שהכל הי' ברשותו" -- היינו שחי' שלו, אלא שנתון ומונח ברשות אחרים],

וגם אם נאמר שאדה"ר נתן להם חלק במתנה גמורה, הרי מכיון שהנתינה היתה בבחירתו ומרצונו הטוב והם בניו ובני בניו כו' בודאי לא יגזול מחלקם.

ד אמנם צלה"ב:

איך נעשה מעיקרא ,הכל שלו" (של אדה"ר) !? והרי פשוט שבכדי לקנות דבר צ"ל קנין. ודוחק גדול הוא ולא מצינו שעשה אדה"ר בכל דבר שבעולם קנין המועיל וכ"ז במשך אותה שעה קלה קודם שנבראה חוה וכו'. ומדכתב רש"י בפשטות ,שהכל הי' שלו" בלי שום הסברה נוספת, מוכרח לומר שפשוט הוא עד כ"כ שאין רש"י צריך לפרשו.

והנה ישנם המביאים ראי' מזה (,שהכל הי' שלו" (של אדה"ר) - אף שלא עשה קנין) > שכשישנו דבר שאין לו בעלים ורק אדם אחד בעולם יכול לקנותו (מאיזה טעם שיהי'!*) אי"יצ אותו אחד לעשות קנין, אלא נעשה שלו בד"מ.

\יקָרא א

[ויובן זה באם נאמר שגדר הפקר הוא" (לא שאינו שייך לשום אדם בעולם, כ"א) ששייך לכאו"א בעולם *י, ועפ"ז הקנין שצריכים לעשות בהפקר הוא רק בכדי להפקיע זכותם של שאר בנ'א. ולכן בנדון שאין לשאר בנ'"א שום זכות בזה, אי"צ קנין].

אבל [נוסף ע"ז שגם ע"ד ההלכה

) שקו"ט בזה בצפע"נ הלי נדרים פיב הי"ד (י, ג). הלי מתנות עגיים פ"ב (לא, ג). ופ"ד (נע, ג). וראה לקו"ש חט"ז ע' 136 ואילך.

אבל אמרו ,שהיו מופקרים ועומדים מששת ימי בראשית" לא משמע כן. ואין לומר שכוונתו שמכיון שהכל הי' מופקר מששת ימי בראשית, לכן קנה אדה"ר הכל תומ"י כשנברא וכו" כנ"ל, שהרי מפרש ,לקנות בה מן ההפקר שהיו מופקרים ועומ-

אבל לא הי' הכל שלו כ"א.: רק וה שהחזיק בו, משא"כ מה שביערים וכו" -- הפקר הי'.

9צע"ג בזה ואין זה פשוט 9י, הרי] זהו חידוש גדול, והי' רש"י צריך לפרשו,

ויובן בהקדים מ"ש אדמוה"ז בשלחנו*": ,מלך אפי' נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה עם כל הנהרות והערים שבה כו' שכל הארץ כולה, עם הנהרות והיערים, היא ברשות המלך בין מדינתו בין מדינה שכובש במלחמה וכו"

-- ומזה מובן בנוגע לאדה"ר דבהיותו יחידי בעולם, ושולט על הכל יי, נכבש כל העולם תחתו, ונעשה שלו, וה"ז בדוגמת מלך" הכובש מדינה שנכנסת תחת ממשלתו ונעשית שלו *. ובפרט שכל הבע"ח (שאודותם

9 וראה גם במחנה חיים שם.

0) הל' הפקר סע" ג, וראה שם ס" תרמט סעי" יו"ד.

1) להעיר מלקו"ש ח"י ע' 139 ס".

2) וצע"ק דלא חשיב לי" (בפדר"א פי"א) במלכים שמלכו מסוף העולם ועד סופו. וי"ל מפני דאין מלך בלא עם, אבל לא שייך בנוגע לבגים וב"ב לבד.

3 ואף שלפועל לא הי" מי שהמליכו ולא הי' בוה כבוש מלחמה הרי זה שמלך זקוק לכבוש מלחמה לקנות מדעה הוא מכיון שהמדינה היא של (מלך) אחר ונלחמים נגדו. וע"כ צויך כבוש להוציא מבעלות הקודמת שיכנס תחת בעלותו ושליטתו, אבל אדה"ר מכיון שלא הי" מי שילחם נגדו ולא הי' קנוי לשום אדם לא הוצרך לכבוש מלחמה, ב"א ע"י איזה קנין שיהי' (ע"ד ,נעל וגדר כו" שקונה כולה -- שו"ע חו"מ סי' קצב). וי"ל שע"י ויניחהו בגייע לעבדה ולשמרה (ועאכו"כ ע"י דלעבדה ולשמרה גופא) -- קגה גייע ועיייז כל העולם כולו (ולהעיר מכיבוש יריחו -- בתור

\יקָרא א

מדובר בפ' הקרבנות) נכבשו תחת ממשלתו בפו"מ, כמו שפרש"י 5

וקנין כבוש הרי הוא גם מצד פשש"מ%, וכדמוכח גם מזה שפרש"י % שנא' ,אל תצר את מואב וכו' שסיחון לקחה מהם ועל ידו טיחרה לישראל", היינו שע"י שכבש סיחון ארצו של מואב נעשה שלו והותרה לבנ"י לקחתה (ומדלא ביאר רש"י שם עצם הענין שע"י כיבוש נעשו שלו וכו' מובן שאי"ז חידוש של הפרשה שם, כ"א שזהו מובן בפשטות, והחידוש שם הוא רק שכן הי' בנוגע למואב).

ובמילא מובן בפשטות איך ,שהכל הי' שלו* מבלי שיצטרך רש"י לפרשו.

מנעולה של א"י ויושבת על הספר) - מה שרצה לקנות (משא'"כ ,המדברות הימים כו" -- שבשו"ע אדה"ז (הובא' לעיל הערה 8) -- שהיו מופקרים כו').

ועפ"ז יומתק הדיוק במרז"ל (ברכות לא, א): ארץ שגזר עלי" אדה"ר לישוב נתיישבה וכל ארץ שלא גזר עלי' אדה"ר לישוב לא נתיישבה -- ולא ,שגזר על" שלא תתיישב". ואכיימ.

4 בראשית ב, יט.

6 חוקת כא, כו. וראה פרש"י לך יד, כא. וראה גם פרש"י דברים (ב, כב): ,עוים מפלישתים הם כו" לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם כו" והשמידום וישבו תחתם ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם" (וגם שם כותב רש"י כן בפשטות מבלי להקדים ולפרש שע"י כיבוש קונים וכו). וראה לקו"ש ח"ה ע' 8 ואילך. לקו"ש ח"י ע' 62 ס"ו ובהערה 24.