5
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
ב. והביאור בכ"ז:
בפשטות הענין. מכיון שפרשתנו היא התחלת תורת הקרבנות, מסתבר לומר, שמשתעי בקרבנות חובה -- שהם הסוג העיקרי (והמוכרח) בקרבנות, ולא בקרבנות נדבה *:. ולכן כל כמה שאפשר יש להעמיס ולדחוק בכתוב שהמדובר הוא בקרבנות חובה -- אא"כ יש ראי' והכרח גמור שבקרבנות נדבה דבר העגין. והכרח זה מרומז בפרש"י במה שמעתיק גם תיבות ,אדם (כי יקריב) מכם" -- היינו שמ,כי יקריב" לחודי' אין עדיין הוכחה מספיקה שבקרבנות נדבה דבר הכתוב :
נת"ל שבפשש"מ אין התואר ;אדם" ממעט את הנכרים; ואדרבה, הוא כולל גם אותם. ומכיון שכן הרי ע"פ סברא הנ"ל, צריך לפרש דבקרבנות חובה דבר הענין, ומה שנא' <כי [אם] יקריב" הוא מפני שגם נכרים נכללו בפרשת ,אדם" המקריב קרבנות *: -- ולגביהם הרי אי"ז בתור חיוב וציווי, כ"א רשות והיתר. ולכן נאמר ;כי יקריב* לשון רשות המתאימה גם לקרבנות נכרים.
ולזאת מעתיק רש"י גם תיבת
\יסֶרא א
.מכם", להדגיש שאי אפשר לפרש הכתוב (גם) בקרבנות נכרים -- שהרי הדיוק <מכם" פי' מבנ"י ולא מן ה" נכרים יי. וא"כ מש"כ ,כי יקריב" מכריח לומר ש,בקרבנות נדבה דבר הענין".
אמנם עדיין יש מקום לומר שאין זה מוכרח לגמרי: גם כשהמדובר הוא בקרבנות הבאים ,מכם", יש לדחוק (מטעם הנ"ל) שבקרבנות חובה דבר הכתוב, אלא דנקט ,כי יקריב" מפני שהכתוב מיירי גם בקרבנות .חובה" כאלו שעם היותם מסוג של ,חובה" מ"מ אין מחויב להקריבם כ"א תלוי ברצונו -- היינו שמעשה העבירה מחייבת קרבן אבל את החוטא אין לחייב להקריבו, כי המדובר הוא שחטא בקטנותו וקטן אפילו כשהרג נפש אין מענישין ומחייבין אותו:י. ו(בדוחק עב"פ, בנ"ל) נפרש שהכתוב מלמדינו שכשיגדל ויחוייב במצות (כולל גם הקרבת קרבנות) -- באם רוצה
הערות
- 1. בין בי הל' (ולכן מפרש"י דבנדו"ד - שאני וה"ה) דברשותו י"ל גם בהפקר עפ" משנ"ת בפנים ס"ד.
- 8. ובפרט שלאח?ו נאמר שע"י הקרבן ,ונרצה לו" תמורת עונש על חטאו, כפרשיי -- הרי צ"ל מחוייב בזת,
- 9. באוה"ח כאן : ,כי מאמרו דבר אל בנ"יי הרי אין הכתוב מדבר אלא בישראל", אבל בפשש"מ אין זה ראי' כי מובן בפשטות שהתורה נאמרה לבנ*י דוקא (גם הדינים ששייכים גם לעכו"ם).
- 0. ואלה"ק, דלמה שוללת התורה מתחלה את העכו"ם מקרבנות נדבה, ואח"כ מחדשת התורה שגם עכו"ם מביאים נדרים ונדבות (ולכאו' הו*ל לרבות עכו"ם מער קרא) -- כי י"ל בפשטות : בפרשתנו מסיים (כ"פ) ,אשה ריח ניחוח לה'" ופרש"י (א, ט) : .נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני", וזה אינו שייך בעכו"ם, ולכן בפרשתנו מדובר רק בישראל, ואין מדובר בעכו"ם : משא*כ בפי אמור שאיירי בהקרבת הקרבן לחוד, נאמר שגם עכו*ם יכול (רק) להביא קרבן (אבל אינו פועל את הנח"ר וכו).
- 1. רש"י משפטים כא, יב. ין.
- 2. להעיר משו"ע או"ח סו"ס שמג: לתשובה. ולכפרה. ובשו"ת הרדב"ז ב"א צד : קטן נמי כפרה בעי. וראה רמב"ם הל' שגגות פ"ט הג : בא על שפחה חרופה ..
רש"י על ויקרא א׳:ט׳ - הטקסט מספריא
עלה. לְשֵׁם עוֹלָה יַקְטִירֶנּוּ:
אשה. כְּשֶׁיִּשְׁחֲטֶנּוּ יְהֵי שׁוֹחֲטוֹ לְשֵׁם הָאֵשׁ; וְכָל אִשֶּׁה לְשׁוֹן אֵשׁ, פוש"ייר בְּלַעַז:
ניחוח. נַחַת רוּחַ לְפָנַי, שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָֹה רְצוֹנִי (שם):
עלה [AND THE PRIEST SHALL CAUSE ALL TO ASCEND IN FUMES ON THE ALTAR, TO BE] A BURNT OFFERING — i. e. only with the intention that it should be an עולה shall he burn it (and not that it should be an offering of another class. The words are to be translated: he shall burn it as an עולה) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 6 10).
אשה AS A FIRE OFFERING — When he slaughters it he shall slaughter it with the intention of making a fire of it (i. e. having in mind the fact that it is to become a prey to the flames, not that it will become charred flesh) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 6 10). The word אשה wherever it occurs, is connected with אש, feuchère in O. F.
ניחוח (of the root נוח, “to repose”, “to draw satisfaction from …”) — an odour of ניחוח: one that causes satisfaction to Me by the knowledge that I gave commands and that My will was executed (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 6 10; Zevachim 46b).
רש"י על שמות כ״א:י״ב - הטקסט מספריא
מכה איש ומת. כַּמָּה כְתוּבִים נֶאֶמְרוּ בְּפָרָשַׁת רוֹצְחִין, וּמַה שֶּׁבְּיָדִי לְפָרֵשׁ לָמָּה בָאוּ כֻלָּם, אֲפָרֵשׁ:
מכה איש ומת. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם (ויקרא כ"ד), שׁוֹמֵעַ אֲנִי הַכָּאָה בְלֹא מִיתָה, תַּלְמוּד לוֹמַר מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּהַכָּאָה שֶׁל מִיתָה; וְאִם נֶאֱמַר מַכֵּה אִישׁ וְלֹא נֶאֱמַר וְאִישׁ כִּי יַכֶּה, הָיִיתִי אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה אִישׁ, הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן מִנַּיִן? תַּ"לֹ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם – אֲפִלּוּ קָטָן וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה; וְעוֹד, אִלּוּ נֶאֱמַר מַכֵּה אִישׁ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ קָטָן שֶׁהִכָּה וְהָרַג יְהֵא חַיָּב, תַּ"לֹ וְאִישׁ כִּי יַכֶּה, וְלֹא קָטָן שֶׁהִכָּה; וְעוֹד כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם אֲפִלּוּ נְפָלִים בְּמַשְׁמָע, תַּ"לֹ מַכֵּה אִישׁ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה בֶן קַיָּמָא הָרָאוּי לִהְיוֹת אִישׁ (מכילתא):
מכה איש ומת WHOSOEVER SMITETH A MAN SO THAT HE DIE [SHALL SURELY BE PUT TO DEATH] — Many apparently redundant verses have been written in various sections of the Torah dealing with murderers and I shall explain to the best of my ability why all these statements have been made.
מכה איש ומת WHOSOEVER SMITETH A MAN SO THAT HE DIE — Why is this said (how does the particular form of words used here tell us some point of law which is not contained in another text bearing upon the same subject)? Since it is said, (Leviticus 24:17) “And the man that smiteth (יכה) any person (more lit., the soul of any human being) [shall surely be put to death]”, I might have inferred that mere smiting without resultant death is subject to the death penalty. Scripture therefore states here, “Whosoever smiteth a man so that he die [shall surely be put to death]”, thus telling you that he is not punishable with death unless the stroke proves fatal. On the other hand if it had stated here, “Whosoever smiteth a man…” and it had not said there “If a man smiteth [any person]”, I might have inferred that the murderer is not guilty except if he killed “a man”; whence, however, could I know that he is subject to the death penalty if he killed a woman or a minor? Therefore Scripture states “And if [a man] smiteth any person”, thus including even a minor and a woman. Then again: if it had stated only, “Whosoever smiteth a man” I might have inferred that even a minor who smote and killed a person is punishable with death. Scripture therefore states “and if a man smiteth” — a man but not a minor. Then on the other hand, so far as concerns the statement “And if [a man] smiteth the soul of any man” it might be held that even premature births at a term of eight months are included in the term כל נפש אדם “soul of any man”, Scripture therefore states “Whosoever smiteth a man” to intimate that one is not subject to the death penalty unless he kills a viable child — one which is fitted to become a man (Mekhilta).
משנה תורה, הלכות שגגות ט׳ - הטקסט מספריא
על חמש עבירות מביא קרבן אשם והוא הנקרא אשם ודאי שהרי אינו בא משום ספק ואלו הן:על שפחה חרופה ועל הגזל ועל המעילה ועל טומאת נזיר ועל הצרעת כשיטהר ממנה על שפחה חרופה כיצד הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם והוא שתהיה גדולה ומזידה וברצונה ותהיה בעולה כדרכה ובגמר ביאה כדי שתלקה שנאמר בקורת תהיה והביא את אשמו היא לוקה והוא מביא קרבן:
ומפי השמועה למדו שבזמן שהיא חייבת מלקות הוא חייב בקרבן ובזמן שהיא פטורה מן המלקות הוא פטור מן הקרבן:
בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת:
כבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות מה היא השפחה החרופה האמורה בתורה ושאינן חייבין עד שיבעול כדרכה ויגמור לפיכך אם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן ואינו מביא קרבן על פיהן שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו או לא גמר וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי:
הבא על השפחה ביאות הרבה אינו חייב אלא אשם אחד כיצד הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון או שבא עליה בשגגה ונודע לו וחזר ובא עליה בשגגה ונודע לו אפילו מאה פעמים במאה העלמות מקריב אשם אחד ומתכפר לו על הכל על הזדונות שבה ועל השגגות בד"א בשפחה אחת אבל הבא על שפחות הרבה אפילו בהעלם אחת חייב אשם על כל שפחה ושפחה:
בעל שפחה והפריש אשמו וחזר ובעלה אחר שהפריש אשמו חייב על כל אחת ואחת שההפרשה מחלקת ונמצא כמי שהקריב ואח"כ בעל וכן אם בעל חמש בעילות בהעלם אחת בשפחה אחת ונודע לו על אחת מהן והפריש אשמו ואחר כך נודע על השנייה מפריש אשם אחר אע"פ שבהעלם אחת היו כלן הואיל ולא נודע לו אלא אחר שהפריש נמצא כבועל אחר שהפריש שדין השוגג והמזיד בשפחה אחד הוא:
על הגזל כיצד כל מי שיש בידו משוה פרוטה ומעלה מממון ישראל בין שגזלו בין שגנבו בין שהפקידו אצלו או הלוהו או משום שותפות או משאר דרכים וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה הרי זה מביא אשם על חטאו וזהו הנקרא אשם גזילות ומפורש בתורה שאין מתכפר לו באשם זה עד שישיב הממון שבידו לבעליו אבל החומש אינו מעכב הכפרה כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתי יהיה חייב בשבועה זו שמקריב עליה אשם זה ואימתי יהיה פטור ממנה ועל אי זו דרך יתחייב אשמות רבות כמניין חיוב השבועות ועל אי זו דרך לא יהיה חייב אלא אשם אחד:
על המעילה כיצד כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש בשגגה מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה ואין החומש מעכב:
האוכל מדבר שמועלין בו בחמשה תמחויין בהעלם אחת אף על פי שהוא מזבח אחד אם יש בכל אכילה ואכילה שוה פרוטה חייב אשם על כל אחד ואחד שהתמחויין מחלקין במעילה והרי הן כמינין הרבה אע"פ שאין מוחלקין בחיוב הכריתות חומרא יתירה יש במעילה שהרי עשה בה המהנה כנהנה ומצטרפת לזמן מרובה ושליח שעשה שליחותו חייב המשלח מה שאין דברים אלו בשאר האיסורין:
כל המחוייב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחילה ואח"כ יקריב אשמו אבל אם הקריבו קודם שיודע לו ונודע לו אחר שהקריב אינו עולה לו וכל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אחד המלך ואחד כהן משוח או שאר עם הארץ שוין בו:
כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אם נסתפק לו אם עשאהו או לא עשאהו פטור מכלום לפיכך הבא על ידו ספק מעילה אינו חייב כלום כמו שביארנו בהלכות מעילה:
היתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש אכל אחת מהן ואין ידוע אי זו היא פטור חזר ואכל את השנייה מביא אשם על מעילתו אכל אחר את השנייה שניהן פטורין:
חתיכה של חלב וחתיכה של הקדש אכל אחת מהן מביא אשם תלוי משום חלב אכל את השנייה מביא חטאת על החלב ואשם ודאי של מעילה על ההקדש בא אחר ואכל את השנייה אף השני מביא אשם תלוי חתיכה של חלב וחתיכה של חלב הקדש אכל אחת מהן מביא חטאת אכל את השנייה אחר שנודע לו על הראשונה מביא שתי חטאות ואשם ודאי על מעילתו בא אחר ואכל את השנייה זה מביא חטאת וזה מביא חטאת בלבד כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות מאיזה טעם נוסף ואיסור הקדש על איסור חלב וכן כל כיוצא באלו האיסורין:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.