שיחה א

1144שיחה א

ראש השנה

א. על הפסוק¹ "דרשו הוי' בהמצאו", אומרים רז"ל² "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליוה"כ". בלשון רז"ל זה ישנם לכאורה שני ענינים הפכיים: מהלשון "שבין ראש השנה ליום הכיפורים" משמע שראש השנה ויום כיפור אינם נכללים בעשרה ימים³, ואילו מכך שהגמרא אומרת "אלו עשרה ימים", מוכח שגם ראש השנה ויום כיפור נכללים בחשבון העשרה ימים, שכן בין ראש השנה ויום הכיפורים ישנם שבעה ימים בלבד.

הכרח איפוא לומר, שבראש השנה ויום כיפור ישנם שני ענינים: ענינם העצמי, שאינו ענין התשובה, וענין התשובה שבהם, שבגללו הם נכללים בעשרת ימי תשובה. והסדר הוא, שתחילה צריכה להיות העבודה מחמת הענין העצמי של ראש השנה ואחר כך – עבודת התשובה של ראש השנה. לכן נאמר הלשון "עשרה ימים שבין ר"ה כו'", משום שעבודת התשובה של ראש השנה – שבגללה נכלל ראש השנה בחשבון של עשרת ימי תשובה – באה לאחר העבודה של ראש השנה

ב. מצות התשובה היא נעלית מכל המצוות. לכן מועילה התשובה לתקן את כל הפגמים של יתר המצוות, מכיוון והיא "מגעת" למעלה ממקום אליו מגיעים כל המצוות⁵. ומכיון ואמרנו, שענין התשובה (שבראש השנה) בא רק לאחר הענין העצמי שבראש השנה, מובן, איפוא, שענין ראש השנה שמצד עצמו הוא נעלה עוד יותר מענין התשובה שבו.

במה מתבטאת העבודה של ראש השנה שמצד עצמו – "אמרו לפני כו' מלכיות כדי שתמליכוני עליכם"⁶. מובן, שכל עוד ולא קבלו על עצמם את מלכותו יתברך, לא שייך כלל עבודת המצוות. (וכמאמר⁷): "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי". הרי 1145שגם עבודת התשובה, שענינה הוא לתקן את מה שלא קיימו את גזירת המלך, שייכת רק לאחר קבלת מלכותו יתברך.

כלומר, על ידי העבודה העצמית של ראש השנה: "שתמליכוני עליכם", "לוקחים" את עצמותו ית' עצמו, הנעלה מכל הגילויים: קיום המצוות (גזירות) מגיע עד לרצון העליון כפי שהוא בא למטה בגילוי, שכן המצוות הן רצונו יתברך; עבודת התשובה, המתקנת גם את מה שעשה האדם היפך הרצון, מגיעה לדרגה נעלית יותר מהרצון – אבל עדיין במדריגה שיש לה שייכות עם בחינת הרצון⁸ – גילויים (שכן באותה דרגה ששם אין כל שייכות לרצון – אין בה תפיסת מקום גם לעבודת התשובה על היפך הרצון); אבל עבודת "תמליכוני עליכם", "מגיעה עד עצמותו ית' עצמו כפי שהוא למעלה מכל הגילויים⁹.

בזאת תובן גם רוממותן של נשמות ישראל, ש"מגיעות" אל עצמותו ית' עצמו, שלכן הן יכולות לעורר אצל הקב"ה עצמו את הרצון להיות מלך. אבל בכדי להגיע אל עצמותו ית' ממש נדרש ביטול פנימי שמצד עצם הנשמה¹⁰, המתבטא בהכתרה – הבקשה "מלוך על העולם כולו וכו'".

ג. שם שנקרא כך בתורה, אינו שם הסכמי (שם שהוסכם בצורה סתמית), אלא מבטא את החיות (המהות) של הדבר הנקרא בשם זה¹¹. בשם "ראש השנה" נרמזים¹² הענינים האמורים. "ראש" מכיל בתוכו א) את המהות והיתרון של הראש מצד עצמו, למעלה מכל האברים, ב) בו כלולה חיות כל האברים, ג) הראש מנהיג את כל האברים גם לאחר שהחיות נמשכת בהם. כך הוא גם בראש השנה: א) העבודה של ראש השנה מצד עצמו – "שתמליכוני עליכם", ה"מגיעה" עד לעצמותו ית', כנ"ל – היא בדרגה נעלית מלהיות בערך לעבודה של כל ימי השנה, ב) עבודת התשובה של ראש השנה, יש לה ערך וקשר עם המצוות (הגזירות), אבל היא נעלית מהן והיא ככלל הכולל את כולם, ג) ההשפעה של ההחלטה הטובה שבראש השנה, על קיום המצוות של כל השנה – היא כמו הראש שמנהיג את האברים.

ד. על ראש השנה נאמר¹³: "מצות היום בשופר". לפי האמור מובן, ששלשת העבודות של ראש השנה – "שתמליכוני עליכם", תשובה וקיום המצוות – ישנם במצות היום – 1146בשופר¹⁴, והדבר (ככל הענינים שבפנימיות התורה) נרמז גם בנגלה.

הרמב"ם בהלכות תשובה אומר¹⁵: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כו' וחזרו בתשובה". צריך להבין, מדוע קבע הרמב"ם ענין זה של תקיעת שופר בהלכות תשובה ולא בהלכות שופר? אף אמנם מדובר כאן אמנם אודות תשובה, אבל מאחר שהוא רמז וטעם על תקיעת שופר, היה לו לקובעו בהלכות שופר – כפי שעשה הרמב"ם במקום אחר: הרמב"ם נותן טעם¹⁶ לטבילה במקוה, "אלא גזירת הכתוב היא כו' אף על פי כן רמז יש בדבר כו' לטהר נפשו מטומאת הנפשות כו' ודעות הרעות כו' במי הדעת טהור כו'", אבל בכל זאת אינו קובעו בהלכות תשובה אלא בהלכות מקואות, שכן זהו רמז וטעם למקוה.

גם צריך להבין: בגמרא נאמר⁶ "אמרו לפני כו' מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר". הרי שעל ידי השופר נפעל גם התמליכוני¹⁷; מדוע, אם כן, אין הרמב"ם מביא בשופר גם את ענין "תמליכוני"?

לאור האמור לעיל (אודות שלושת הענינים ב"ראש" ובראש השנה) אפשר לבאר כי גם בשופר ישנם שלשה ענינים: א) מצות תקיעת שופר על כל פרטי דיניה, את זאת מונה הרמב"ם בין תרי"ג המצוות וקובעו בהלכות שופר.

ב) בחינת התשובה הקיימת ברמז בתקיעת שופר, שהיא למעלה מן המצוות – ולכן קבע הרמב"ם ענין זה שבשופר בהלכות תשובה ולא בהלכות שופר, שכן בהלכות שופר הוא דן רק אודות מצות השופר ופרטי דיניה, ואילו התשובה היא למעלה מהמצוות והיא רק מרומזת בשופר¹⁸.

– וזאת הרמב"ם גם מדייק בלשונו: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב", למרות 1147שתקיעת שופר היא גזירה, מצוה, בכל זאת "רמז יש בו", מרומז בו ענין נוסף שהוא למעלה מהמצוה עצמה (כשם שכל רמז מורה על דבר שהוא למעלה מלהתלבש באותיות; ומסוגל להתבטא רק על־ידי רמז) וזוהי בחינת התשובה –

ג) ה"תמליכוני עליכם" שנפעל על ידי תקיעת שופר, ענין זה הנו נעלה לגמרי ממצות שופר, ואינו יכול להתבטא אפילו באופן של רמז – שכן גם "רמז" הוא תנועה של גילוי, ואילו "תמליכוני" הוא התבטלות העצמית שבעצם הנשמה¹⁹.

ה. לפי זה גם תובן השייכות של הפסוק "יבחר לנו את נחלתנו גו'" ל(פרק "למנצח לבני קרח" הנאמר לפני תקיעת) שופר.

בחירה אמיתית, משמעותה שהבחירה אינה באה בגלל שום סיבות וטעמים צדדיים, אלא רק מחמת הבחירה חפשית של הבוחר, שכן כשישנה סיבה שבגללה הוא בוחר, הרי הסיבה מכריחה אותו לבחור ואין זו בחירה חפשית²⁰. לפי זה צריך להבין: איך אפשר לחבר את "יבחר לנו את נחלתינו גו'" עם העבודה של תקיעת שופר – מאחר שה"יבחר" בא בגלל העבודה של תקיעת שופר הרי לכאורה אין זה בחירה חפשית?

אולם לאור הביאור דלעיל, הדבר מובן: העבודה של "מצוה" ו"תשובה" שבשופר, אינן מגיעות אל עצמותו ית', מקום הבחירה החפשית, הן ממשיכות גילויים בלבד – אתערותא דלעילא הבאה על ידי ובגלל אתערותא דלתתא; דוקא הביטול העצמי של עצם הנשמה שבשופר – "תמליכוני" – "מגיע" עד עצמותו ית', שם בני ישראל הם דבר אחד עם הקב"ה והוא בוחר בהם מצד עצמו בבחירתו החפשית – ולא שתקיעת שופר היא סיבה הפועלת ומעוררת את ה"יבחר"²¹.

ו. לגבי עצמותו ית' הרי אין כל הגבלות ח"ו. ומאחר וההמשכה, הנמשכת בראש השנה כתוצאה מתקיעת שופר, היא מעצמותו ית', בהמשכה זו לא שייך כל חשבונות ואין שם כל הגבלות מחמת סדר השתלשלות – הרי ודאי שהמשכה זו תהיה כפי רצונו ית', ורצונו ודאי שהוא טוב (ככתוב "באור פני מלך" שם מצוי רק "חיים"), וטוב בגשמיות (כידוע²² שעצמותו ית' קשור כביכול עם הגשמיות), שיומשך מעצמותו ית' כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.