שיחה א

1139שיחה א

נצבים

א. ידועה¹ אמרתו של אדמו"ר הזקן, ששמע מ(רבו) המגיד ממעזריטש בשם הבעש"ט נ"ע (טעם לכך שאין מברכים את חודש תשרי בשבת שלפניו, כמו שמברכים בכל חדשי השנה), וזו לשונו: "החדש השביעי שהוא החדש הראשון לחדשי השנה², הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים, שהוא השבת האחרון דחדש אלול, ובכח זה מברכים ישראל את החדשים³ י"א פעמים בשנה. כתיב אתם נצבים היום, דהיום קאי על ר"ה⁴ שהוא יום הדין, וכמ"ש⁵ ויהי היום וגו' ותרגם: והוה יום דינא רבא; ואתם נצבים – קיימים ועומדים⁶, והיינו שזוכים בדין. ובשבת שלפני ר"ה שהוא השבת האחרון דחדש אלול קורין אז פרשת אתם נצבים⁷, דזהו ברכתו של הקב"ה, בשבת מברכים חדש השביעי שהוא המושבע והמשביע⁸ ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה".

מפרשי התורה מפרשים את הפסוקים "אתם נצבים גו' לעברך בברית גו'", שמשה רבינו הביא את בני ישראל לידי ערבות, שיהודי אחד יהיה ערב ואחראי עבור יהודי שני – "כל ישראל ערבים זה בזה". צריך להבין א) מה הקשר בין פירוש זה לפירוש הבעש"ט⁹. ב) מצינו¹⁰, שאף שהערבות באה על ידי כריתת הברית שעשה אז משה רבינו עם בני ישראל, הערבות בפועל ממש (בכמה פרטים) החלה רק בכניסתם לארץ ישראל. מדוע לא החלה הערבות בפועל, כבר מיד בכריתת הברית?

ב. כדי להבין זאת צריכים לבאר תחילה ענין כללי בקשר לערבות שבין יהודי אחד לשני.

על פי שכל ענין הערבות הוא שהגדול (בנוגע לאותו פרט עבורו 1140נדרשת הערבות שלו) נעשה ערב לקטן ממנו. כמו לדוגמא ערבות בעניני ממון: כשעני מבקש הלוואה ואין בטחון שיהיה לו במה לפרוע, נדרשת אז ערבותו של עשיר. אבל אין כל מקום בשכל לומר, שהקטן יהיה ערב לגדול ממנו. ואילו הכלל של "כל ישראל ערבים זה בזה" הוא, שכל יהודי, אפילו קטן שבקטנים (במדריגה), ערב לכל יהודי, אפילו לגדול שבגדולים (ולכן הרי ההלכה, שבברכת המצוות כל אדם אפילו הקטן והפחות בישראל – אף שהוא כבר יצא ידי חובתו – יכול להוציא אדם שני בברכה, גם כשהלה גדול בהרבה ממנו, משום ש"כל ישראל ערבים זה בזה"¹¹.

ג. על הפסוק "אתם נצבים גו' כלכם", אומר אדמו"ר הזקן¹², שכל בני ישראל הם "קומה אחת שלימה"; וכשם שבגוף האדם ישנו יתרון מסויים ברגלים על הראש ואין שלימות בראש ללא הרגלים, כן הוא גם ב"קומה" של כל ישראל: גם היהודי מהסוג הנחות ביותר, "חוטב עציך ושואב מימך", יש בו יתרון מסוים על אלו שהם מסוג "ראשיכם", הם צריכים להגיע לאלו שהם "חוטב עציך ושואב מימך" ואין להם שלימות בלעדם.

לפי זה יובן איך ש"כל ישראל ערבים זה בזה", כי כל יהודי הוא ראש וגבוה, בפרט מסויים, שבגלל פרט זה צריכים כל ישראל להגיע לערבותו.

ד. כשאדמו"ר הזקן מבאר במאמר האמור, את אחדותם של כל בני ישראל, הוא מביא את הפסוק "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", ומפרש "שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד". והוא מבאר זאת במשל מאברי גוף האדם, שכל איבר יש לו יתרון מסוים שבגללו נזקק האבר השני אליו; כך יש לכל אדם יתרון מסוים על השני, ולכן "וכולם צריכין זה לזה", והוא גם מוסיף את התיבות "כל ישראל קומה אחת שלימה".

לשונו של אדמו"ר הזקן היא ודאי מדויקת, מובן מאליו שאין אצלו תיבות מיותרות. בפסוק נאמר הלשון "יחד", ואדמו"ר הזקן אינו מסתפק בתיבת "יחד" והוא מוסיף "להיות לאחדים", וגם בזה אינו מסתפק והוא מוסיף תיבה נוספת "כאחד". ואת זאת הוא מסביר בשני הסברים כלליים: א) "וכולם צריכין זה לזה", ב) "כל ישראל קומה אחת שלימה".

אפשר לבאר זאת: בהתאחדות בני ישראל ישנן מדריגות שונות: "יחד" (הנאמר מפורשות בפסוק); "לאחדים" ו"כאחד". את שתי המדריגות – "לאחדים" ו"כאחד" – שאדמו"ר הזקן מוסיף, הוא מבאר בשני הסברים: "וכולם צריכין זה לזה" – ביאור על "לאחדים"; "כל ישראל קומה אחת שלימה" – ביאור על "כאחד".

הפירוש הפשוט של "יחד" הוא 1141התכנסות של דברים שונים, המתאספים לשם מטרה מסויימת. אין כל קשר פנימי ביניהם, הם רק מכונסים יחד. לכן מוסיף אדמו"ר הזקן "לאחדים כאחד", שהתאחדותם של בני ישראל אינה רק שכולם מתאספים יחד ומתחברים לאגודה אחת לשם מטרה, של "לעשות רצונך בלבב שלם", אלא שיש ביניהם קשר פנימי, ובזה עצמו ישנן שתי מדריגות כלליות: "לאחדים" ו"כאחד".

"לאחדים" פירושו איחוד. לא זו בלבד שכולם התכנסו למקום אחד לשם מטרה אחת, אך מחמת השוני שבהם, הענין הפרטי שבכל אחד, הם דברים נפרדים (כפי הפירוש הפשוט של "יחד"), אלא אף, בפרטים השונים שבהם קשורים ביניהם, שכל ענין פרטי של אחד מהם בא לידי שלימות על ידי השני. וזה ביאורו של אדמו"ר הזקן – "וכולם צריכין זה לזה".

ברם, גם "לאחדים" (לשון רבים) מבטא – התאחדות של דברים רבים (אפילו בשעת התאספותם). לכן הוא מוסיף ואומר: "כאחד": הם נעשים כדבר אחד. ההתאחדות של הדברים הנפרדים – עושה אותם "קומה אחת", גוף אחד. ההתאחדות של כל אברי האדם מתבטא לא רק משום שזקוקים הם זה לזה, אלא הם דבר אחד, משום שכל אבר בכל פרטיו הוא חלק מן האדם; אין בו תוכן עצמאי, נפרד מלבד היותו חלק מגוף האדם, ולכן הרי הם כולם דבר אחד – "כאחד"¹³.

ה. לכאורה אינו מובן: מאחר שאדמו"ר הזקן מבאר כאן את ה"כאחד", שכל בני ישראל הם "קומה אחת שלימה", התאחדות שהיא עמוקה יותר מההתאחדות של "לאחדים" – לשם מה הוא צריך לומר גם "לאחדים" ולבאר ש"כולם צריכין זה לזה", ועוד להאריך בביאור המשל של ראש ורגלים?

הכרח איפוא לומר, שיש גם יתרון ב"לאחדים" על "כאחד": אף שכל האברים יחד מהווים גוף אחד, בכל זאת, שלימות הגוף היא דוקא בכך שיש לו רמ"ח אברים שונים, ואילו היה חסר בו ענין פרטי של איבר אחד, לא היה אז גוף שלם¹⁴. ומכיוון וחייב להיות שוני בין אבר אחד לשני, ישנו 1142יתרון ב"לאחדים" על "כאחד". "כאחד" פירושו שהתוכן הפנימי של כל האברים הוא אחד; עיקר ענינו של כל איבר אינו במה שהוא שונה מחבירו, אלא בזה שהוא חלק מגוף האדם, אולם אז לא מורגש שגם בחיצוניותם (הנשארת שונה ונפרדת) – הם קשורים ביניהם. אבל "לאחדים" פירושו, שגם בחיצוניות, הענינים הפרטיים – שבהם שונים האברים זה מזה – קשורים ביניהם ומשלימים זה את זה¹⁵.

ואדמו"ר הזקן מאריך במיוחד ב"לאחדים", שבכך מתבטאת עיקר העבודה¹⁶: כל אדם כפי שהוא עומד במציאותו הפרטית, נשמה בגוף, צריך להיות "שפל רוח בפני כל אדם", ביודעו שלשני יש יתרון לגביו והוא זקוק לשני.

ו. שני סוגי ההתאחדות – "לאחדים" ו"כאחד" – תלויים זה בזה: על ידי "לאחדים", שגם בחיצוניותם ובעניניהם הפרטיים הם מאוחדים, יכול להיות ה"כאחד", שבפנימיותם הם דבר אחד (שכן אם היו בחיצוניותם "ענפין מתפרדין", לא היו יכולים להיות דבר אחד בפנימיות: הביטול החיצוני, שמקבלים זה מזה, הוא "כלי" לביטול הפנימי, שמהותו של כל אחד אינה ענינו הוא, כי אם הענין הכללי); ועל ידי זה שבפנימיותם הם "כאחד", הם גם בחיצוניותם – "לאחדים", ומוסיפים שלימות אחד לשני¹⁷. שכן אילו עיקר ענינו של כל אחד היה רק ענינו הפרטי, לא היה זקוק לשני בגלל פרט זה – שהוא עיקר ענינו – ורק משום שבפנימיות הם דבר אחד, לכן גם בהתחלקותם החיצונית, מקבלים הם זה מזה.

ז. על פי זה יובן גם מדוע ענין הערבות החל רק עם כניסתם לארץ: העובדה שכל יהודי ערב לשני, הוא מחמת הפירוש הפנימי של "כל ישראל ערבים זה בזה" ("ערבים" – מעורבים), שכל בני ישראל מעורבים זה עם זה – שני סוגי ההתכללות של בני ישראל, "לאחדים" ו"כאחד". ומכיון שכל התכללות בכלל תיתכן רק כשמאיר אור עליון¹⁸, ואור עליון זה האיר רק עם כניסתם לארץ, לשם השלמת הכוונה העליונה של דירה בתחתונים – "טובה הארץ מאד מאד"¹⁹ – לכן דוקא אז, מחמת ההתכללות של בני ישראל, החלה שלימות הענין של ערבות²⁰.

1143ח. על פי כל הנ"ל תובן השייכות בין פירוש הפשוט של "אתם נצבים" לבין פירוש הבעש"ט: "אתם נצבים" – שבני ישראל זוכים בדין, "היום" – ביום ראש השנה:

על ידי זה ש"אתם נצבים גו' כולכם" כפירוש הפשוט, שכל יהודי כולל את עצמו עם כלל ישראל באופן של "לאחדים כאחד", מבלי לחשב מי נעלה יותר ומי נחות יותר; יוצאים אז מהמציאות הפרטית ונעשים חלק מכלל ישראל – אזי ישנה ההבטחה שזוכים בדין, שכן כלל ישראל הוא ודאי ובודאי טוב, וזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.