שיחה א

1067שיחה א

בלק

א. על הפסוק "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" אומרים רז"ל¹ "מראש אלו אבות ומגבעות אלו אמהות".

ההבדל בין אב לאם בשייכות לבנם הוא:

השייכות הגלויה^* של האב – היא כללות מציאותו של הבן ללא התחלקות איברים; ציור הגוף של הולד על כל פרטי אבריו – נעשה על ידי שהייתו תשעה חדשים בבטן האם²; ולכן גם לאחר לידת הבן, עומדת האם יותר בקירוב אליו מאשר האב, כי היא יצרה את הפרטים שלו. לכן רואים במוחש, שהאהבה של ילד רבה יותר לאמו מאשר לאביו ויראתו גדולה יותר מאביו³, כי אהבה היא תנועה של קירוב ויראה – תנועה של ריחוק.

הבדל זה קיים גם בין האבות לבין האמהות של כלל ישראל. וזהו גם הטעם על כך שב"מראש צורים אלו האבות" נאמר בפסוק הביטוי "אראנו", המורה על ראיה מרחוק; ואילו ב"ומגבעות אלו האמהות" הביטוי הוא "אשורנו" שמשמעותו שהראיה היא בקירוב (משום כך מתרגם התרגום את תיבת "אשורנו": "סכיתה", שהוא גם תרגום תיבת "ותבט"⁴, והבטה פירושה להסתכל מתוך כוונה וכובד ראש)⁵.

ב. לידת הולד מאב ואם, כבכל ענין בגשמיות, נלקחת משרשה ברוחניות. מדות (ההרגשות) נקראים "תולדות", משום שהן נולדות מן השכל: ההשגה וההתבוננות בגדולת הוי', מולידה אהבה להקב"ה ויראה ממנו. השכל עצמו נחלק בכללות לשני חלקים: חכמה ובינה. חכמה היא נקודת השכל, ולכן נקראת החכמה "אב", ובינה היא השכל כפי שהוא בא בצורה מפורטת, ולכן נקראת בינה "אם"⁶.

כוחות הנשמה מקורם מעשר ספירות שלמעלה⁷. מובן איפוא, שגם עשר הספירות הן בסדר דומה לכוחות הנפש (מאחר שמקורם הוא עשר הספירות שלמעלה).

כשם שכוחות הנפש נחלקים לשני סוגים: שכל ומדות, והמדות נולדות 1068מהשכל, כן הוא גם למעלה⁸, המדות – בהן נבראו העולמות⁹ – נולדות מהספירות חכמה ובינה. ספירת החכמה היא ה"אב" של המדות; חכמה עומדת בריחוק מהמדות וכל שכן מהעולמות שנוצרו מהן; וספירת הבינה היא ה"אם", העומדת בקירוב למדות וגם לעולמות שנוצרו מהן.

כלומר, ספירת הבינה, מאחר שהיא מקור קרוב למדות, שורש הנבראים, יש בה תפיסת מקום לעולם, ופעולת הבינה – שבעולם יורגש אלקות, מביאה רק ל"ביטול היש". מה שאין כן ספירת החכמה, שהיא נעלית לגמרי מן המדות, אין העולם תופס מקום אצלה; מצד ספירת החכמה מורגש ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו"¹⁰, וזה מרומז גם בתיבת חכמה – כח מ"ה¹¹, "ביטול במציאות".

ג. האבות והאמהות הם, הרי, אבות ואמהות של כל אחד מישראל, כלומר שהאבות והאמהות הורישו את עניניהם לכל אחד מישראל¹², וכל יהודי ניחון בשני הענינים: מהאבות יש לו את בחינת החכמה, הכוח להתבטלות במציאות ו"יחודא עילאה", ומהאמהות – בחינת הבינה, את הכוח להתבטלות של היש ו"יחודא תתאה".

מאחר שתכלית הכוונה היא דירה בתחתונים, ולאו דוקא להתנזר מן העולם, כי אם לעשות מן העולם עצמו כלי לאלקות, לכן (אף שבינה מקבלת מחכמה) ישנה יתרון באמהות על האבות, שמשום כך נאמר: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"¹³.

והעבודה בשני האופנים, יחודא עילאה ויחודא תתאה, הבאים מ"ראש צורים" ומ"גבעות", נותנת כוח¹⁴ שיהיה "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (סיום הפסוק "כי מראש 1069גו'"), שגם בהיותם בגלות אין בני ישראל נאבדים ח"ו בין אומות העולם; ואדרבה, על ידי הגלות יגיעו בני ישראל לדרגה נעלית יותר מאשר בתחילה, כפי שאומר התרגום על הפסוק: "עתידין דיחסנון עלמא", בגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

ד. כל בית יהודי הוא עולם בפני עצמו, ובכל בית יהודי ישנו ציור שלם של עשר ספירות¹⁵. וכשם שבספירות שלמעלה ובכוחות הנפש, ישנו יתרון בבינה על חכמה – למרות שבינה מקבלת מן החכמה – בזאת שדוקא על ידה היא הנהגת המדות – היא משפיעה אל המדות, את מה שהיא מקבלת מן החכמה – כך הוא גם באב ואם שבכל בית בישראל:

האשה, אכן, צריכה לשמוע לקול בעלה ולמלא הוראותיו, כפי שאומרים חז"ל¹⁶ "איזוהי אשה כשרה? כל שעושה רצון בעלה", אבל – בה תלוי הדבר שההוראות בנוגע לחינוך הבנים והבנות על יסודי התורה והמצוה; הכנסת אורחים; נתינת צדקה בריבוי, וכיו"ב. יתבצעו בפועל.

ברוב שעות היום הבעל אינו בבית, או שהוא עסוק בתורה ותפלה, או שהוא עסוק בעניני פרנסה – אשה כשרה צריכה להיות "עושה (להביא לידי עשיה את) רצון בעלה", שהרצון יבוא לידי פועל ממש.

לפעמים מוטל על ה"אשה כשרה" גם ליצור¹⁷ את "רצון בעלה": כשבעלה עסוק בטרדותיו וחסר אצלו הרצון למה שנדרש ממנו, צריכה האשה הכשרה, בדרכי נועם ובדרכי שלום, ליצור – ולגלות – את רצונו הפנימי, שכן כל יהודי הרי רוצה לעשות רצון קונו¹⁸.

וכשאיש ואשה "זכו – שכינה ביניהן"¹⁹, שהבית מתנהל בצורה שהוא מקדש (מעט), שעליו אומר הקב"ה "ושכנתי בתוכם"; וכיון ששכינה שרויה – הרי "לא יגורך רע" ש"נמשך" אך טוב, בטוב הנראה והנגלה, בבני חיי ומזוני וכולם – רויחי.