1068
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מהשכל, כן הוא גם למעלה8, המדות – בהן נבראו העולמות9 – נולדות מהספירות חכמה ובינה. ספירת החכמה היא ה"אב" של המדות; חכמה עומדת בריחוק מהמדות וכל שכן מהעולמות שנוצרו מהן; וספירת הבינה היא ה"אם", העומדת בקירוב למדות וגם לעולמות שנוצרו מהן.
כלומר, ספירת הבינה, מאחר שהיא מקור קרוב למדות, שורש הנבראים, יש בה תפיסת מקום לעולם, ופעולת הבינה – שבעולם יורגש אלקות, מביאה רק ל"ביטול היש". מה שאין כן ספירת החכמה, שהיא נעלית לגמרי מן המדות, אין העולם תופס מקום אצלה; מצד ספירת החכמה מורגש ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו"10, וזה מרומז גם בתיבת חכמה – כח מ"ה11, "ביטול במציאות".
ג. האבות והאמהות הם, הרי, אבות ואמהות של כל אחד מישראל, כלומר שהאבות והאמהות הורישו את עניניהם לכל אחד מישראל12, וכל יהודי ניחון בשני הענינים: מהאבות יש לו את בחינת החכמה, הכוח להתבטלות במציאות ו"יחודא עילאה", ומהאמהות – בחינת הבינה, את הכוח להתבטלות של היש ו"יחודא תתאה".
מאחר שתכלית הכוונה היא דירה בתחתונים, ולאו דוקא להתנזר מן העולם, כי אם לעשות מן העולם עצמו כלי לאלקות, לכן (אף שבינה מקבלת מחכמה) ישנה יתרון באמהות על האבות, שמשום כך נאמר: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"13.
והעבודה בשני האופנים, יחודא עילאה ויחודא תתאה, הבאים מ"ראש צורים" ומ"גבעות", נותנת כוח14 שיהיה "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (סיום הפסוק "כי מראש
הערות
- 8. וגם בזה כחות הנפש דומות להספירות, כי המוחין הן לעצמו והמדות – לזולתו.
- 9. שלכן נקראין שבעת ימי הבנין.
- 10. תניא פל"ה בהגהה.
- 11. ת"ז (הקדמה ד, א ובכ"מ). תניא פ"ג ופי"ח.
- 12. שלכן אין קוראין אבות אלא לשלשה (ברכות טז, ב) כי בחי' השבטים יש לך אדם שאין בו כלל בחי' ומדריגות אלו משא"כ בחי' האבות (וכן האמהות) צריך להיות בכל אדם (תו"א וארא נה, א). ועפי"ז יובן מ"ש הראשונים (ראה ריטב"א יבמות מו, א) דהא אין קוראין אבות אלא לשלשה ואין קוראין אמהות אלא לארבעה הוא בענין תפלה דוקא (דלכאורה, מכיון שגם את אחרים (לבד אברהם וכו' שרה וכו') מתארים חז"ל (יבמות שם) בהתואר אבות ואמהות, הרי מוכח שגם בהם ישנה המעלה דאבות ואמהות, וא"כ מדוע בתפלה אסור לקוראם אבות ואמהות) – לפי שהתואר אבות ואמהות מורה שענינם ישנם בכל אחד ואחד מישראל, ולכן, בנוגע לענין פרטי אפשר לקרוא גם את אחרים בשם אבות ואמהות, באם ענין זה ישנו בכל אחד מישראל (וכמו הגירות של יוצאי מצרים, שבגמרא שם, שע"י גירות זו, כל יוצאי חלציהם הם בכלל ישראל. וכן בכללות הענין דיציאת מצרים נקראים אבותינו, כי "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו כו' משועבדים כו'"). משא"כ בתפלה – מלשון נפתולי נפתלתי – התקשרות כללית דישראל בהקב"ה, מוכרח להיות בכל אחד הבחינות של השלשה אבות וארבעה אמהות, ורק בחינות אלו (משיחת ליל ב' דחג הפסח תשכ"ג).
- 13. סיבת מעלת האמהות על האבות מבואר בלקו"ת שה"ש (טו, ג) לפי שהאבות הטעימן מעין עוה"ב ולעתיד כתיב ונקבה תסובב גבר. – והו"ע אחד עם המבואר בפנים, כי עיקר הענין דדירה בתחתונים ומעלת התחתון – יתגלה לעתיד.
- 14. ראה פירש"י שם.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ו ‹ 362 לקוטי שיחות ח"ד ע' 1068
תורת מנחם 3
- כט - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשכ"א לקו"ש ח"ד ע' 1068
- מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת* ש"פ תולדות, ב' כסלו, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ד ע' 1068
- לו - שנת תשכ"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ד ע' 1068
מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- תקע"ב ‹ נוסח אחר: ורחל היתה יפ"ת ‹ קו לקו"ש ח"ד ע' 1068
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.