שיחה לא

632שיחה לא

א. בשיעור היומי (שני) של החומש, נאמר: לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, – הקם תקים עמו. "

דרך הוא ה"ממוצע" בין רשות היחיד לרשות הרבים.

לפיכך כשמתבאר בתורת החסידות¹ ענין הקו ניתן משל לדבר מדרך המחברת את העיר הגדולה והיכל המלכות עם העיירות הקטנות עד לפינה נידחת, כן המשל של צינור: כשיש צורך להעביר מים מן הנהר הגדול, ההולך בשטף ובתוקף גדול, אל כלים קטנים הכרח להזדקק לצינור, המסתעף אחר כך לצינורות קטנים שבאמצעותם מסוגלים המים להגיע עד לכלים הקטנים ביותר ולמרחק הגדול ביותר.

כשדנים בהוספת דבר שבו תחול חובת ההקמה – מלבד הדרך – אפשרי הדבר בשני אופנים: או להוסיף את השור והחמור הנופלים ברפת, ברשות היחיד, או להוסיף את הנופלים ברשות הרבים. על כך נאמר בספרי² שיש לרבות את רשות הרבים, ואילו ברפת אין חובת הקמה.

ב. הענין שמכל האמור בחינוך: לפני החינוך הרי "עיר פרא אדם יולד"³. יש כאלה שהם כבהמה, ובדרך כלל⁴ שור – בהמה דקדושה, או חמור

בהמה דלעומת זה, במדה שאפשרי

לעומת זה" ביהודים.

כשרואים, איפוא, את החמור או את השור נופלים (מדרגתם, ואף נופל המשא שעליהם לשאת) בדרך – "הקם תקים עמו".

עובדה זו עצמה של "תראה", שמראים לו את הדבר, מהוה הוכחה שהדבר שייך לו, וכמאמר הבעש"ט⁵ שכל אשר יהודי רואה ושומע הוא בהשגחה פרטית כדי לנצל זאת בעבודת האדם לקונו.

למרות שהוא סובר שהוא עומד בדרגה נעלית יותר, ואולי אף עומד הוא באמת בדרגה נעלית מאד – יש לו שייכות הדדית אתו, וכפי שהכתוב אומר: "אחיך", בתוספת כ' סופית, אח שלך.

כשאדם רואה את השני נמצא בדרך, לא ברשות היחיד, ויתרה מזה אף שרואה אותו ברשות הרבים, היפוכו של רשות היחיד – יחידו של עולם, עלול הוא לטעון: "מה לי ולצרה הזאת"? כלפי כך נאמר לו: לא! חובה עליך לסלק הצדה את עניניך ולקיים מצות הקם תקים.

633ואדרבה: החובה היא דוקא בדרך ורשות הרבים. לגבי נופלים ברפת, מאחר שהם ברשות היחיד, אין חובת הקמה, כיון שיקומו מעצמם. החובה קיימת בדרך ויתר על כן ברשות הרבים, שכן "חומר בדברי סופרים מבדברי תורה"⁶.

מצות הקמה בדרך צריכה להיות בזריזות ובשמחה, כאמור, ברם, ברשות הרבים – יש לעשות בעונג מיוחד, שכן "ערבים עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה"⁷.

ג. ולעניננו: בקשר למה שדובר בענין הנסיעות לעסוק במוסדות חינוך – עלול מי שהוא להציג תנאי ולבחור דוקא מקומות הקרובים אליו, מקומות בהם שוררת יראת שמים במדה יתרה,

כלפי כך נאמר: בשעה שאפשר לפעול במקום רחוק ופינה נדחת, נדחת בגשמיות וברוחניות, הרי לא רק שפשוט הדבר ש"הקם תקים", ולא רק שפשוט הדבר שאסור לעבודה זו לגרוע מן הזריזות והשמחה, כי אם אף, יתר על כן, היא צריכה להגביר את החיוניות, את הזריזות והשמחה.

ד. ענין זה של "שור וחמור נופלים בדרך" עלול להיות גם בתוך מוסדות החינוך והישיבות עצמם. כשרואים בתלמיד מסוים ענין של "שור וחמור נופלים" או, אף יתר על כן, הוא נמצא ברשות הרבים, אין מקום לתירוץ – לא מצד המשפיע, לא מצד ראש הישיבה, ראש המתיבתא, ולא מצד ההנהלה – שאין זה לפי כבודם, שאין פנאי וכו', וכן: כיון ש(מן המנויים לעיל) רואים את הדבר בעצמם, אין מקום ל"והתעלמת" או לטענה המדומה שאין זה לפי כחם, וחייב להיות: הקם תקים!

שכן הציווי, לכל פרטיו ועניניו האמורים, נאמר לכל אחד ואחד מן התלמידים, מן המשפיעים, מראשי הישיבות ומחברי ההנהלה, בתור יחידים ובתור כלל (התלמידים ככלל – עד לכלל ההנהלה).

ומאחר שהם נדרשים לכך – ברור הדבר שנותנים להם כחות לכך. וכשירצה באמת למלא את הציווי – יכול יוכל.

שכן כשם שכל המצוות שבתורה נאמרו בלשון המבטאת שני פירושים: ציווי והבטחה – כך גם "הקם תקים". בד בבד עם הישמעות הציווי: עליך להקים – בא הפירוש הפנימי: הבטחה שאכן תקים.

ה. חיזוק לדבר, בסדר הנהוג במדינה זו שהתחלת עונת הלימודים היא בחדש אלול, הזמן בו המלך בשדה⁸, י"ג מדות הרחמים בהתגלות, המלך מקבל את כל אחד בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, כנ"ל – דבר הנותן כח לכל אחד להשלים את הנדרש ממנו.

634כל זה שייך לתלמידי ישיבות בכלל, ולתלמידי "תומכי תמימים" במיוחד, שכן ענין התורה בכלל – ואופן לימודה ב"תומכי תמימים" בפרט – הוא לאחד ולחבר גליא וסתים דתורה, ובאמצעותם גליא וסתים דנשמה, עם גליא וסתים דקוב"ה, עד למילוי הבקשות: בקשו פני, את פניך ה' אבקש.

ובאור פני מלך חיים – הדבר "ממשיך", מפנימיות ועצם הטוב, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.

ו. בדרך זו – מרמזי הפרשה: כי תצא למלחמה על אויביך, המלחמה עם הנפש הבהמית שלך, המלחמה עם – הסביבה, המלחמה עם הגוף והנפש הבהמית של הזולת – הרי הסדר הוא "תצא", לא להמתין עד שהלה יבוא אליך להלחם, כי אם לצאת אליו. כפי שהוסבר פעם⁹ שאם האויב נכנס לשטח הרי אפילו כשמנצחים אותו במלחמה – לא יתכן שלא יהיה איזה הרס וחורבן משום המלחמה, לא כן כאשר: כי תצא, כשיוצאים במלחמת תנופה לשטח האויב.

ואז – ושבית שביו, את השבי שהיה ביד אויבך שלך, שבי הקשור לך.

אל לו לחשוב שהוא עושה חסד לזולת, כך שדי בכל אשר הוא עושה. עליו לדעת כי זה "שביו של אויבך", דבר הנוגע לו עצמו יותר מלשני. המדובר בניצוצות שלו המצויים ב"לעומת זה" ועליו להוציאם משם, וכמוסבר בענין "כי תראה", מאחר שהוא רואה ויודע מכך – יש לו קשר לדבר.

וכאמור לעיל – הפרשה באה בלשון ציווי ובלשון הבטחה. בשעה שהוא קולט את הציווי הוא מבצע אותו בשמחה ובטוב לבב, ומובטח לו ושבית שביו.

ז. הרי "לפום צערא – אגרא"¹⁰. מאחר שהדבר כרוך בצער של מלחמה, משום ההעלם וההסתר על מילוי שליחותו, יש לו לפי זה את האגרא, הוא לוקח את עצמותו יתברך, כמוסבר¹¹ על פסוק "יעשה למחכה לו

אינון דדחקין למילה דחוכמתא" שע"י שבירת ההעלם וההסתר בכחו לקבל את עצמותו ית'.

וע"י כך באים לקיום היעוד¹² "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה", בביאת המשיח שנקרא שלום¹³, וככתוב¹⁴: שר שלום – למרבה המשרה ולשלום אין קץ.

– כפי הנאמר באגרת הקדש¹⁵ שעתה יש צורך בבירור הניצוצות ולעתיד יושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב וכו' ואז לא יהיה צורך 635לברר בירורים כי אם העבודה תהיה ליחד יחודים עליונים יותר, "להמשיך" אורות עליונים יותר מהאצילות, שזה ענין של שלום, שלום אין קץ. אלא שדבר זה עצמו בא ע"י עבודת הבירורים של עכשו, כי תצא למלחמה.

(משיחת ט' אלול, תשח"י)

אלול

ח"י

א. ח"י אלול הוא יום ההולדת של הבעל־שם־טוב ושל אדמו"ר הזקן.

בקשר ליום הולדת הבעש"ט שהיה בח"י אלול, מסר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹ שהיה זה יום ההולדת שלו בגופו, בנפשו וגם בזה שהוא – הבעש"ט – התגלה בו. כל זה אירע בח"י אלול.

כך גם בקשר לאדמו"ר הזקן. נוסף על יום הולדתו בגופו היו עוד ענינים עיקריים שהיו לו בח"י אלול.

ב. בכתבי האריז"ל נאמר לגבי הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים" – שימים אשר יש בהם תוכן מסוים, בכל שנה ושנה כשהם נזכרים – הזכרה שהיא הזכרה על־פי התורה – ונעשים, נעשית ונוצרת מחדש ה"המשכה": בט"ו ניסן – יציאת מצרים וכו'.

כך גם ביחס לח"י אלול שבכל שנה ושנה, מתוך כך שהוא נזכר כנ"ל, חוזרים ונשנים שוב כל הענינים האמורים של הבעש"ט ושל אדמו"ר הזקן, בכל שנה ושנה בזמן זה.

לפי זה יובן מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר² שח"י אלול מכניס רוח חיים באלול, פעם אחרת אמר בנוסח זה: ח"י אלול מכניס רוח חיים בעבודה של אני לדודי ודודי לי (בראשי תיבות – אלול).

באגרת הקדש³ בתניא נאמר ש"בכל ראש השנה נמשך אור חדש שלא היה מעולם". מכאן מובן גם ביחס לח"י אלול, שבכל שנה באה תוספת בענינים. למרות שבגלוי אין נראה הדבר, ואף, יתרה מזו, נדמה שחלה בענינים התמעטות מזמן לזמן, הרי, לאמתו של דבר, בפנימיות – והרי פנימיות עתידה בסופו של דבר לבוא לידי גילוי – באה תוספת בענינים.

ג. ידוע המשל המובא בתורת החסידות לאחד שיש לו אוצר נעול שאינו רואה אותו, אך מאחר שהוא יודע שהאוצר שייך לו ושהמפתח בידו ובכל עת שירצה יכול הוא לחפשו – שרוי הוא בשמחה גדולה אף שכרגע אינו רואה את האוצר⁴