שיחה א

195שיחה א

א. בתורה בכלל, ובמיוחד בתורה שבכתב, כל מלה וכל אות מדויקות ומחושבות. הלכות רבות נלמדות ממלים ספורות או אף מאותיות ספורות של התורה.

בכל זאת חוזר ונשנה בפרשיות ויקהל ופקודי התיאור המפורט של כלי המשכן ובגדי כהונה, שכבר תוארו בפרטי פרטים בפרשיות תרומה ותצוה.

לכאורה, יכול היה להיכתב בתורה בקצרה שבני ישראל עשו את כלי המשכן ובגדי הכהונה כאשר צוה ה' את משה, וכך לחסוך עשרות פסוקים?

ב. הטעם לכך שהלכות רבות אינן מופיעות במפורש בתורה, ויש ללמדן מאותיות ספורות, הוא כי מאחר שאפשר לדעת את ההלכות ממלה או אות מיותרת בתורה, הרי אילו היו נכתבות במפורש היו יתור דברים.

זה גם טעם לכך שהלכות רבות מופיעות במשנה ברמז בלבד, ובגמרא הן מופיעות בהרחבה¹, שכן דרכה של המשנה בלשון קצרה ביחס לגמרא. ואם כן – כאשר על פי סגנון ודיוק לשון המשנה אפשר ללמוד הלכות ע"י רמז – היתה הופעתן במפורש מהוה יתור דברים. כך גם בקשר לגמרא ביחס לראשונים, ולראשונים ביחס לאחרונים.

לפי זה מתחזקת הקושיא האמורה: לכאורה מהווה כל תיאור מעשה המשכן בפרשיות ויקהל־פקודי יתור דברים?

ג. התשובה לדבר היא כדוגמת התירוץ הניתן לקושיא דומה:

מדוע חוזרים ונמנים קרבנות שנים־עשר הנשיאים, בפרשת נשא, שתים עשרה פעמים במלוא הפרטים, והרי, לכאורה, היה יכול להיכתב לגבי כל נשיא – שהביא קרבן דומה לנשיא שהביא לפניו?

התשובה היא שכל נשיא פעל עם הקרבן שלו ענינים אחרים, "המשכות" שונות, כפי שהדברים רמוזים במדרש פרשת נשא². לפיכך לא ניתן להיכתב בתורה שהנשיא הביא כפי שהביא הנשיא הקודם, שכן "המשיך" כל אחד מהם "המשכה" אחרת.

ד. ובדרך זו אפשר לתרץ את הקושיא בקשר לפרשיות ויקהל־פקודי:

המשכן שהקב"ה אמר למשה, כפי שמתואר בפרשיות תרומה ותצוה, 196והמשכן שעשו בני ישראל, כפי שמסופר בפרשיות ויקהל ופקודי – רומזים לשני משכנות מיוחדים, ובלשון רז"ל³: "משכן למטן, משכן למעלן". משום כך נמנים כל הפרטים פעם נוספת.

ובפירוט: כלי המשכן ולבושי הכהונה כפי שנאמרו לראשונה (תרומה־תצוה) הרי הם: א) מפי הקב"ה. ב) אל משה רבנו. יתרון הדברים, ובמיוחד בענין זה, הוא בשלשה:

א) שומע ומקבל הדבור, משה, הוא נשמה דאצילות, כלומר, גם בהיותו כאן למטה היה ממש כבעולם האצילות, כמאמר רז"ל: שכינה מדברת מתוך גרונו.

למרות שכל הנשמות מקורן בעולם האצילות, אבל רק שרשן באצילות⁴. לעומתן הנשמות דאצילות – גם למטה הן בדרגת אצילות.

למרות שיש הבדל בין הנשמות לבין הכלים דאצילות, כאמור ב"אגרת־הקדש"⁵: "שכבר יצאו ונפרדו מהכלים" – והדברים מוסבים על נשמות דאצילות – הרי עם זאת הן עדיין בדרגת האצילות.

ב) האופן בו קיבל את הדיבור והנבואה – הוא כאמור: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"⁶, ושני פרטים בדבר: א) "משה עמד על עמדו"⁷ בשעת התגלות הנבואה, שלא כנביאים אחרים. ב) נבואת משה היתה בבחינת "זה" ולא בבחינת "כה", כלומר בכל הנביאים הפריע גופם הגשמי אף לגילוי של "כה", ואילו במשה רבנו היה גופו כלי אפילו לבחינת "זה".

ג) מקום הקבלה היה בהר סיני⁸, שאז עמד משה בדרגה נעלית יותר מכבהיותו למטה, והראיה: לחם לא אכל ומים לא שתה⁹. אם כי גם לאחר שירד משה מן ההר היו אכילתו ושתייתו שונות משל אנשים אחרים.

מכל זה מובן שמשכן כזה לא נעשה מזהב וכסף וכו' גשמיים¹⁰.

אך כלי המקדש ולבושי כהונה כפי שהם מתוארים בויקהל־פקודי נעשו: א) על ידי בני ישראל, והרי רוב הנשמות הן דבריאה, יצירה עשיה¹¹. ב) למטה בעולם זה. ג) מזהב וכסף ונחשת וכו' גשמיים.

ה. בכל זאת, למרות השוני הגדול בין "בכוח" לבין "בפועל" – הרי אימתי בוצע תכלית הרצון של הקב"ה, ומתי קוימה הבטחת "ושכנתי בתוכם"? – רק במשכן הגשמי של ויקהל־פקודי 197ולא במשכן הרוחני של "הראת בהר", כאמור שם במדרש.

לפי ש"נתאוה הקב"ה להיות לו, יתברך, דירה בתחתונים" דוקא, וכפי הנאמר ב"תניא"¹² מוסב הדבר על "העולם הזה שאין תחתון למטה ממנו". למרות שהוא גשמי וחומרי ונוסף לכך שורר בו חשך כפול ומכופל, כפי שזה מפורט ב"תניא", הרי עם זאת מושגת תכלית הכוונה דוקא בעולם הזה.

– כך מובנת יותר הקושיא הנשאלת לגבי האבנים הטובות שהביאו הנשיאים לבית המקדש: מאחר שהיה זה מעשה נסים¹³ – כיצד היה אפשר לעשות מהם בגדי כהונה? כל תכלית המשכן והמקדש היא עשייתם מדברים גשמיים – אין צריך להיות בהם מעשה נסים, כי אם דברים הלבושים בטבע.

ו. מוסר ההשכל לגבי־דידנו הוא לא ליפול ברוח, מתוך מחשבה: איך אפשר להגיע לביצוע הרצון העליון ולכוון לכוונה העליונה כשיודעים את המצב בו עומדים, ושרויים בכלל בחשך הכפול והמכופל של הגלות המרה? – יש להתבונן בכך שלמרות זאת מבטיח הקב"ה שמי שהוא "נדיב לב", כלומר, עושה דבר בחמימות ולבביות יהודית, הרי "ושכנתי בתוכם", הקב"ה עוזר לו לבצע ולכוון לכוונה העליונה.

ז. שני המשכנות רמוזים בתחלת הפרשה: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות", שהרי לכאורה היה צריך להיכתב "אלה פקודי משכן העדות" – ומדוע נאמר פעמיים "משכן"? – אלא שכאן שני משכנות: המשכן שהראה הקב"ה למשה והמשכן שהקימו בני ישראל.

המלה "עדות" אינה כתובה לגבי המשכן הראשון, שהראה הקב"ה, כי אם רק לגבי המשכן השני שהקימו בני ישראל.

ענינה של עדות הוא רק ביחס לדבר נסתר. ביחס לדבר גלוי אין צורך בעדות (הרי לכך ההלכה לגבי קידוש החדש שלמרות שדרושה בו עדות הרי אם בית הדין בעצמו ראה את הירח – אפשר לקדש את החדש ללא קבלת עדות "דלא תהא שמיעה גדולה מראיה")¹⁴, יתר על כן: "מילתא דעבידא לאגלויי" (=דבר העשוי להיגלות) אינו צריך עדות גמורה¹⁵. כל הענין של עדות הוא רק בדבר הנעלם.

לפי זה יובן הדבר שהמלה "עדות" נאמרת דוקא לגבי המשכן השני, ומשני טעמים:

א) המשכן היה מעשה ידי אדם, ומדברים גשמיים, בהם אין האלקות בגילוי – לפיכך יש לגביו צורך בעדות, ואילו המשכן הראשון הוא רוחני גלוי ואין לגביו צורך בעדות.

198ב) רק על ידי המשכן הגשמי "ממשיכים" את עצמותו יתברך שלמעלה מכל הגילויים, נעלם ונסתר לגמרי¹⁶.

במשכן שהראה הקב"ה למשה היו גילויים, המשכות, הארות והשפעות, אך לא – עצמותו, לעומתו במשכן שהקימו בני ישראל בגשמיות – דוקא שם היה "ושכנתי בתוכם", "המשכת" עצמותו.

למרות שהמשכן שהקימו בני ישראל היה עשוי מדברים גשמיים, נטלו זהב כסף ונחושת, פשוטם כמשמעם, והקימו מהם משכן.

אך היא הנותנת – בהתאם למוסבר בתורת החסידות ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה", לא גילויים, כי אם עיקר שכינה¹⁷.

ח. כך יובן גם הנאמר בירושלמי¹⁸: "בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה... כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני". בשם "משכן ראשון" מכנה הירושלמי את המשכן שבפרשיות תרומה־תצוה, ובשם "משכן שני" את המשכן שבפרשיות ויקהל־פקודי. במשכן שני נאמר "כאשר צוה" שמנה עשרה פעמים ולפיכך מתפלל אדם ח"י ברכות.

הירושלמי עומד מיד על כך שלכאורה נאמר "כאשר צוה" תשע־עשרה פעמים, ומסביר: "ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך עד סופיה דסיפרא", כלומר, נמנים רק הביטויים "כאשר צוה" המופיעים לגבי בצלאל ואהליאב ביחד, אבל "כאשר צוה" הנאמר לגבי בצלאל בלבד אינו נכלל בחשבון. לכאורה בלתי מובן: א) מה הקשר בין ח"י ברכות התפלה לבין ח"י הפעמים של "כאשר צוה". ב) מה הקשר בין התפלה לבין המשכן השני דוקא. ג) מדוע נמנה "כאשר צוה" – כנגד ח"י הברכות – רק במקום בו נזכר גם אהליאב.

יתר על כן בלתי מובן: הרי ידוע¹⁹ ש"תפלה" הוא מלשון: התחברות (כמו: "התופל כלי חרס", "נפתולי... נפתלתי"), שענינה של התפלה הוא התחברות והתקשרות המתפלל אל האלקות. היה, איפוא, צריך הדבר להיות קשור לבצלאל, שהוא משבט יהודה, בלבד, יותר מאהליאב למטה דן, לפי: א) ששבט יהודה הוא הנעלה שבשבטים (כאמור במדרש²⁰ שלפיכך נבחרו דוקא בצלאל ואהליאב, מן המעולה שבשבטים ומן הירוד שבשבטים). ב) ש"יהודה" הוא מלשון הודאה, וקשור במיוחד לתפלת שמונה עשרה²¹, ענין הדבקות שבתפלה אפשרי רק על ידי הודאה והתבטלות.

200מדוע, אם כן, קשור כאן הדבר בהזכרת אהליאב דוקא?

ט. לפסוק "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" אומר הזוהר²²: סולם – דא צלותא (תפלה). במדרש²³ נאמר: סולם – זה סיני (תורה). בתורת החסידות מוסבר ההבדל בין תורה לבין תפלה. התורה היא "המשכה" מלמעלה למטה, והתפלה היא "העלאה" מלמטה למעלה.

וזה המובן של "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (לגבי התפלה): הסולם מוצב "ארצה" ולא "בארץ" (ב' שבאית), כלומר: נוטה לארץ²⁴, לארציות, בדרגה נחותה של ארץ²⁵, וה"עבודה" היא: לקחת את הדברים התחתונים, ובכללם אלו שמתחת לארץ, ולהעלותם לא רק "בשמים (מקיפים), כי אם בדרגה נעלית מזה בהרבה – "שמימה" (מקיפים למקיפים), ועוד נעלה מזה – "השמימה", אל עצמותו, לשם יש להעלות את הדברים הגשמיים.

וכאמור לעיל זו עבודה מלמטה למעלה, "עבודת עבד". למרות שיש תענוג מן הדבר עצמו – הרי ענינה "עבודת עבד".

אם כי ניתן לשם כך כח מלמעלה, "וישכם לבן בבקר": בכל צפרא מאיר הלובן העליון²⁶, אין זו אלא נתינת כח, ואילו העבודה עצמה היא מלמטה למעלה.

כך יובן הקשר בין התפלה לבין המשכן השני דוקא, שכן לשני דברים אלה תוכן אחיד: לקיחת דברים גשמיים ועשייתם למשכן ודירה להקב"ה.

י. משום העובדה שהתפלה היא העלאה מלמטה למעלה ויש להעלות אף את הדברים הנחותים ביותר, בהתאם לביטוי הידוע שיש להעלות אפילו את הסנדלים...²⁷, הרי כשם שבו עצמו צריך האדם לרכז את כל כחות נפשו, אף הנחותים שבהם, ולהעלותם,

כך בבני ישראל בכלל – שהרי לפני התפלה על האדם לקבל על עצמו מצות "ואהבת לרעך כמוך", כאמור ב"פרי עץ חיים"²⁸ ואדמו"ר הזקן מביא זאת בסידורו – יש להכלל בכל ישראל יחד, ואפילו את אלו שהם בבחינת "אהליאב" – לפי האמור במדרש: "הירוד שבשבטים" – יש להעלות.

שזה ענין "ואהבת לרעך כמוך", לפי מאמר הבעש"ט שמצות אהבת 201ישראל היא גם ליהודי הנמצא בקצה העולם שלא ראה אותו מעולם ולא היה לו כל מגע אתו.

כשיהודי עומד להתפלל, ופירוש הדבר שכבר השלים את כל ההכנות הדרושות לפני התפלה והנו מוכן כבר לעמוד בתפלה, והרי בעצם ענין ההתיצבות לתפלה, ובפרט לאחר ההכנות שלפני התפלה, מתעלה האדם מאד, משום שהוא מנתק עצמו מכל עניניי העולם ומתיצב לפני הקב"ה²⁹.

ועלול הוא אז לחשוב: "מה לי וליהודי שעדיין אינו מוכן לתפלה, ואפילו לא להכנות לתפלה, יהודי ירוד", אומרים לו שמצות אהבת ישראל היא אף ליהודי שבקצה האחר של העולם, בקצה האחר של עולמו ברוחניות.

יתרה מזו נאמר לו, שמצות אהבת ישראל היא אף לזה שלא ראה אותו מעולם – כלומר, אפילו בטרם החל בהכנותיו לתפלה – ומעולם לא היה לו מגע אתו, שהלה רחוק ממנו לאין ערוך אף בטרם החל בתפלה שאז נשמתו (אינה אלא) באפו³⁰.

ואין זו רק מצוה של אהבת ישראל שהיא יסוד כל התורה, הדבר נוגע גם לתפלתו שלו, להתעלותו שלו, אהבת ישראל היא ההכנה וההקדמה לתפלתו הוא.

הטעם לכך הוא משום שסדר ההעלאה הוא שיש להעלות מן הנמוך ביותר, כפי שידוע³¹ המשל לבנין שמרימים אותו במנוף.

ופשוט הדבר, שגם בנפשו, עליו לקחת לא רק את ה"בצלאל" שבנפש כי אם גם את ה"דן" הירוד שבנפשו. עליו להתפלל בכל כוחותיו יחד, ולעשות מכולם משכן להקב"ה.

יא. זה, איפוא, הענין של שמנה עשרה הברכות שכנגד ח"י פעמים "כאשר צוה" הנאמרות במשכן שני, כשמוזכר גם אהליאב, שכן תכלית הכוונה היא לעשות משכן גם מעניני "אהליאב" וכן בתפלה יש להעלות גם את "אהליאב".

יב. כשם שבמשכן באה על ידי ההעלאה מלמטה למעלה (ובפרט בענין הקרבנות שבמשכן שהוא אחת העבודה העיקריות שבמשכן) – לאחר מכן – ה"המשכה" מלמעלה למטה, "ושכנתי בתוכם" ("ריח ניחוח"), ושתיהן – ההעלאה וההמשכה – יצרו את "כאשר צוה", "צוה" – מלשון: צוותא, התקשרות והתחברות הדברים הגשמיים עם עצמותו, חיבור נברא ובורא.

202[ומשום שהכוח להתקשרות בא ממשה רבנו, (בבחינת משה רבנו שבכל אחד), נאמר, לכן, "כאשר צוה ה' את משה"] –

– כך גם בענין התפלה (שהרי "תפלות כנגד קרבנות תקנום"): כשישנה העלאה, כשהמתפלל יודע שאין לו למי לפנות כי אם אל הקב"ה בלבד – "ממשיך" הוא ע"י כך מלמעלה את כל ה"המשכות" שהוא צריך, "רופא חולים" ו"מברך השנים" וכו', וההעלאה עם ההמשכה יוצרות את ההתחברות וההתאחדות של האדם עם האלקות, עד לשיא היחוד, שהוא סיום התפלה: "בשלום".

(משיחות פרשת ויקהל, פקודי,

תשי"א, תשח"י)

יג. מפרשת פקודי נכנסים לפרשת ויקרא.

הקשר בין שתי הפרשיות הוא:

בסוף פרשת פקודי מדובר בענן שהיה על המשכן. הענן היווה העלם, שלא נתן למשה להכנס לאהל מועד, "ולא יכול משה" גו', ואחר מכן: "ויקרא אל משה", תוכנה של "קריאה" הוא – התגלות, הגילוי שלאחר ההעלם.

הגילוי שלאחר ההעלם נעלה יותר מן הגילוי עצמו, כידוע.

יד. ענין "גילוי שלאחר העלם" בבחינת "עבודת" האדם – הוא: עבודת התשובה. תשובה באה לאחר שהאדם התרחק מאלקות (העלם), והתשובה היא השיבה חזרה – הגילוי.

אף התשובה – כבגילוי שלאחר העלם – היא "כפלים לתושיה"³², עד לתכלית התשובה – "זדונות נעשו לו כזכיות", "אתהפכא חשוכא לנהורא".

טו. זה גם פירוש המאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם"³³.

לצדיקים ישנן זכויות, ובזה שתי דרגות: א) ה"המשכה" שע"י מצות עשה, הקו של "ועשה טוב". ב) ה"המשכה" שע"י מצות לא תעשה, הקו של "סור מרע", אך ורק דחיית הרע ולא הפיכתו עצמו לטוב. בענין ובעבודה של גילויים קיימות הגבלות, הרע נשאר רע ויש לדחותו, ואילו לגבי תשובה הנוגעת בעצם הנפש וכן למעלה – בעצמותו, אין קיימות כל הגבלות. הזדונות עצמן נהפכותלזכיות.

וזה הענין של תכלית הקריאה הבאה לאחר ההעלם: לא דחיית והסרת ההעלם כי אם ש"לילה כיום יאיר".

טז. וזו הוראה לכל אחד בעבודתו שבכל מצב בו הוא נמצא אסור לו להתיאש ח"ו, כי, אדרבה, ע"י ההעלם אפשר להגיע לגילוי נעלה יותר.

כך גם ביחס לדורות. מקשים 203קושיא: היה היו דורות נאים מעתה ובכל זאת היו רחוקים מן הגאולה, ודוקא בדור של "איכשר דרא – בתמיהה" תהיה הגאולה?

והתשובה היא: אדרבה, היא הנותנת, כנ"ל.

לפנות בקר מתגברת השינה ואז יש להזהר לא לשקוע בשינה ח"ו, ולהתעורר לאור הבקר, עד שנזכה ל"לילה כיום יאיר".

(משיחת פרשת פקודי, תשי"ז)