196
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
והמשכן שעשו בני ישראל, כפי שמסופר בפרשיות ויקהל ופקודי – רומזים לשני משכנות מיוחדים, ובלשון רז"ל3: "משכן למטן, משכן למעלן". משום כך נמנים כל הפרטים פעם נוספת.
ובפירוט: כלי המשכן ולבושי הכהונה כפי שנאמרו לראשונה (תרומה־תצוה) הרי הם: א) מפי הקב"ה. ב) אל משה רבנו. יתרון הדברים, ובמיוחד בענין זה, הוא בשלשה:
א) שומע ומקבל הדבור, משה, הוא נשמה דאצילות, כלומר, גם בהיותו כאן למטה היה ממש כבעולם האצילות, כמאמר רז"ל: שכינה מדברת מתוך גרונו.
למרות שכל הנשמות מקורן בעולם האצילות, אבל רק שרשן באצילות4. לעומתן הנשמות דאצילות – גם למטה הן בדרגת אצילות.
למרות שיש הבדל בין הנשמות לבין הכלים דאצילות, כאמור ב"אגרת־הקדש"5: "שכבר יצאו ונפרדו מהכלים" – והדברים מוסבים על נשמות דאצילות – הרי עם זאת הן עדיין בדרגת האצילות.
ב) האופן בו קיבל את הדיבור והנבואה – הוא כאמור: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"6, ושני פרטים בדבר: א) "משה עמד על עמדו"7 בשעת התגלות הנבואה, שלא כנביאים אחרים. ב) נבואת משה היתה בבחינת "זה" ולא בבחינת "כה", כלומר בכל הנביאים הפריע גופם הגשמי אף לגילוי של "כה", ואילו במשה רבנו היה גופו כלי אפילו לבחינת "זה".
ג) מקום הקבלה היה בהר סיני8, שאז עמד משה בדרגה נעלית יותר מכבהיותו למטה, והראיה: לחם לא אכל ומים לא שתה9. אם כי גם לאחר שירד משה מן ההר היו אכילתו ושתייתו שונות משל אנשים אחרים.
מכל זה מובן שמשכן כזה לא נעשה מזהב וכסף וכו' גשמיים10.
אך כלי המקדש ולבושי כהונה כפי שהם מתוארים בויקהל־פקודי נעשו: א) על ידי בני ישראל, והרי רוב הנשמות הן דבריאה, יצירה עשיה11. ב) למטה בעולם זה. ג) מזהב וכסף ונחשת וכו' גשמיים.
ה. בכל זאת, למרות השוני הגדול בין "בכוח" לבין "בפועל" – הרי אימתי בוצע תכלית הרצון של הקב"ה, ומתי קוימה הבטחת "ושכנתי בתוכם"? – רק במשכן הגשמי של ויקהל־פקודי
הערות
- 3. במדב"ר פי"ב, יב ובכ"מ.
- 4. ראה לעיל ע' 15.
- 5. סימן כ'.
- 6. דברים לד, י.
- 7. רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ז ה"ו.
- 8. זח"ב קנט, א. ראה גם במדב"ר פי"ב, ח. וכנראה מדרשות חלוקות הן על הש"ס (מנחות כט, א). ומה שהקשה בעין יעקב (שם ובברכות נה, א) – בזהר שם מקשה לה ומפרק לה.
- 9. שמות לד, כח.
- 10. ראה במדב"ר פי"ב, ח: אש אדומה כו'.
- 11. תורה אור ד"ה ואלה המשפטים.
במדבר רבה י״ב:י״ב - הטקסט מספריא
לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות טו, יג): נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ וגו'. תַּמָּן תְּנֵינַן עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, וּשְׁלָשְׁתָּן זְכָרָן משֶׁה בְּפָסוּק אֶחָד, נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָאָלְתָּ זֶה הַחֶסֶד, נֵהַלְתָּ בְעָזְךָ זוֹ תּוֹרָה, כְּמָה דְתֵימָא (תהלים כט, יא): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ זוֹ עֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּקְדָשׁ. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ, אֵלּוּ הַדּוֹרוֹת שֶׁעָמְדוּ מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַהֵג אוֹתָם בְּחַסְדּוֹ שֶׁלֹא הָיוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁיִּחְיוּ בָּהֶם וְזָנָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחַסְדּוֹ, וּכְנֶגְדָן אָמַר דָּוִד עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ פְּעָמִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וּבְאוֹתוֹ חֶסֶד יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְכָךְ אָמַר נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָאָלְתָּ, שֶׁבְּחֶסֶד גְּאָלָם. נֵהַלְתָּ בְעָזְךָ, נִהֲלָם בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ עַד הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן. לְמָה הָיָה הָעוֹלָם דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לִטְרַסְקָל עַל שְׁתֵּי רַגְלַיִם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד וְהוּא רוֹתֵת, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ לוֹ רֶגֶל שְׁלִישִׁי נִתְבַּסֵּס וְעָמַד, כָּךְ כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, כְּמָה דְתֵימָא אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ, מִיָּד נִתְבַּסֵּס וְעָמַד. שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיָה לָעוֹלָם אֶלָּא שְׁתֵּי רַגְלַיִם, חֶסֶד וְתוֹרָה, וְהָיָה רוֹתֵת, נַעֲשָׂה לוֹ רֶגֶל שְׁלִישִׁי, זֶה מִשְׁכָּן, מִיָּד עָמַד. וּלְכָךְ כְּתִיב: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַהוּ אֶת, הָעוֹלָם שֶׁנִּקְרָא אֹהֶל, הוּקַם עִמּוֹ, הֱוֵי לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. דָּבָר אַחֵר, לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁיַּעֲשׂוּ אַף הֵם מִשְׁכָּן, וּבְעֵת שֶׁהוּקַם לְמַטָּן הוּקַם לְמַעְלָן, וְהוּא מִשְׁכַּן הַנַּעַר שֶׁשְּׁמוֹ מַטטרו"ן, שֶׁבּוֹ מַקְרִיב נַפְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי גָּלוּתָם, וּלְכָךְ כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁמִּשְׁכָּן אַחֵר הוּקַם עִמּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות טו, יז): מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְדָּשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:ו׳ - הטקסט מספריא
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאיםע"ימלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו:כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.