197

ולא במשכן הרוחני של "הראת בהר", כאמור שם במדרש.

לפי ש"נתאוה הקב"ה להיות לו, יתברך, דירה בתחתונים" דוקא, וכפי הנאמר ב"תניא"¹² מוסב הדבר על "העולם הזה שאין תחתון למטה ממנו". למרות שהוא גשמי וחומרי ונוסף לכך שורר בו חשך כפול ומכופל, כפי שזה מפורט ב"תניא", הרי עם זאת מושגת תכלית הכוונה דוקא בעולם הזה.

– כך מובנת יותר הקושיא הנשאלת לגבי האבנים הטובות שהביאו הנשיאים לבית המקדש: מאחר שהיה זה מעשה נסים¹³ – כיצד היה אפשר לעשות מהם בגדי כהונה? כל תכלית המשכן והמקדש היא עשייתם מדברים גשמיים – אין צריך להיות בהם מעשה נסים, כי אם דברים הלבושים בטבע.

ו. מוסר ההשכל לגבי־דידנו הוא לא ליפול ברוח, מתוך מחשבה: איך אפשר להגיע לביצוע הרצון העליון ולכוון לכוונה העליונה כשיודעים את המצב בו עומדים, ושרויים בכלל בחשך הכפול והמכופל של הגלות המרה? – יש להתבונן בכך שלמרות זאת מבטיח הקב"ה שמי שהוא "נדיב לב", כלומר, עושה דבר בחמימות ולבביות יהודית, הרי "ושכנתי בתוכם", הקב"ה עוזר לו לבצע ולכוון לכוונה העליונה.

ז. שני המשכנות רמוזים בתחלת הפרשה: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות", שהרי לכאורה היה צריך להיכתב "אלה פקודי משכן העדות" – ומדוע נאמר פעמיים "משכן"? – אלא שכאן שני משכנות: המשכן שהראה הקב"ה למשה והמשכן שהקימו בני ישראל.

המלה "עדות" אינה כתובה לגבי המשכן הראשון, שהראה הקב"ה, כי אם רק לגבי המשכן השני שהקימו בני ישראל.

ענינה של עדות הוא רק ביחס לדבר נסתר. ביחס לדבר גלוי אין צורך בעדות (הרי לכך ההלכה לגבי קידוש החדש שלמרות שדרושה בו עדות הרי אם בית הדין בעצמו ראה את הירח – אפשר לקדש את החדש ללא קבלת עדות "דלא תהא שמיעה גדולה מראיה")¹⁴, יתר על כן: "מילתא דעבידא לאגלויי" (=דבר העשוי להיגלות) אינו צריך עדות גמורה¹⁵. כל הענין של עדות הוא רק בדבר הנעלם.

לפי זה יובן הדבר שהמלה "עדות" נאמרת דוקא לגבי המשכן השני, ומשני טעמים:

א) המשכן היה מעשה ידי אדם, ומדברים גשמיים, בהם אין האלקות בגילוי – לפיכך יש לגביו צורך בעדות, ואילו המשכן הראשון הוא רוחני גלוי ואין לגביו צורך בעדות.