שיחה א

132שיחה א

פרשת

בא

ויום ההילולא של כ"ק אדמו"ר

א. בפרשת השבוע מספרת התורה שהקב"ה ציוה לקחת שה ביום העשירי לחדש ניסן, להחזיקו בבית מספר ימים, וביום הארבעה עשר לשחטו ולהקריבו לקרבן פסח.

לשם מה היה צורך לקחת את השה ביום העשירי? – אומרים רז"ל: כדי שכאשר המצריים יראו ברשות בני ישראל את הכבשים וישאלום לשם מה הם מחזיקים אותם – לא יתפעלו, ויענו: אנו מחזיקים את הכבש בבית כדי לשחטו ולהקריבו לקרבן.

המצריים עבדו לשה, זו היתה עבודה־זרה שלהם (לפיכך אמר הרי משה רבנו לפרעה: "הן נזבח גו' ולא יסקלונו גו'"). בכל זאת ציוה להם הקב"ה להחזיק את הכבש ארבע ימים בבית, ולשאלת המצריים לענות: רצוננו לשחוט אותו ולהקריבו לפני הקב"ה.

התוקף ומסירת הנפש שהיו אז לבני ישראל, לבלתי התרשם מן המצריים, הביאו את הגאולה, וכפי שרז"ל אומרים שבשעת יציאת מצרים היו בני ישראל ערומים מן המצוות, ככתוב: "ואת ערום ועריה", "הללו עובדי עבודה־זרה והללו עובדי עבודה־זרה", נתן להם הקב"ה את המצוה של קרבן פסח, ובזכות המצוה ומסירת הנפש שהיתה להם עבורה – נגאלו ממצרים.

מוהריי"צ נבג"מ זי"ע

ב. נאמר¹: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות". כלומר, גאולת מצרים משמשת משל לגאולה שלעתיד. מאחר שזה משל של תורה – מובן שגם הענינים שהביאו את יציאת מצרים יביאו את הגאולה העתידה, כפי הידוע שבמשל של תורה מתאימים פרטי המשל לנמשל².

כשם שיציאת מצרים באה על ידי התוקף ומסירת הנפש כך תבוא הגאולה העתידה על ידי ההליכה בתוקף ומסירת נפש.

ג. אם את כל המצוות יש לקיים בתוקף – כל־שכן שאת מצות אהבת ישראל, יסוד כל התורה³, יש לקיים בתוקף ולא להתרשם משום אדם.

יש לשוחח עם יהודי על תורה ומצוות, וכשהדבר לא משפיע יש לדבר פעם נוספת – אף אם הלה "בועט" אין להתרשם. אדרבה: העובדה שהלה "בועט" מהווה הוכחה⁴ שהדבר נוגע לו. יש, לפיכך, לדבר אתו שוב ושוב, עד שהדבר ייקלט בנפשו.

132יש ללכת בתוקף. יש אמנם לדבר דברי נחת כדי שיתקבלו (וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר: מען דארף© יענעם ניט אראRרייסן© דעם נאז (="אין לעקור לזולת את החוטם")), אבל – בתוקף, ובדיבור בנחת ובתוקף תהיה הצלחה.

ואשר לעובדה שהאדם לא הצליח עדיין בכך – עליו לדעת שאין האשם בזולת כי אם בו עצמו. הלה טוב, אך הדברים אינם "דברים היוצאים מן הלב" ולכן חסר ההמשך: "נכנסים אל הלב". צריך הוא לומר פרק תהלים שיהיו הדברים יוצאים מן הלב ואזי יהיו – נכנסים אל הלב.

ד. וכשם שבשעת יציאת מצרים – הרי על ידי התוקף של בני ישראל, בכך שלא התרשמו מן המצריים, יצאו ממצרים ואף נטלו אתם את הכסף והזהב של המצרים ואילו המצריים עצמם טבעו בים, ככתוב: "לא נשאר בהם עד אחד", וגם אותו "אחד" – פרעה – שנותר, הגיע אחר־כך לנינוה וסבל גם שם⁵.

כן עתה, כשנצעד בתוקף ומסירת נפש, לבלתי התרשם מאיש, יתבטלו כל המנגדים, ותהיה הגאולה העתידה במהרה בימינו.

(משיחת אחרון של פסח, תשי"ב)

ה. בפרשת החודש ישנה גם מצוות אכילת מצה: "שבעת ימים מצות תאכלו".

מצוות אכילת מצה נשארה גם בזמן הזה כמצוה מדאורייתא.

באופן כללי קיימים שלשה ענינים בפסח: פסח, מצה, ומרור. בזמן הזה אין קרבן הפסח אלא בבחינת "ונשלמה פרים שפתנו", מצות אכילת מרור – היא רק מדרבנן, ואילו מצוות אכילת מצה גם בזמן הזה מדאורייתא⁶.

ו. ההבדל בין חמץ ומצה מוצא ביטוי בשנים:

א) בחמץ מתנשאת העיסה, ואילו במצה נשארת העיסה כפי שהיא. משמעות הדבר ברוחניות: חמץ – ישות והתנשאות, מצה – התבטלות.

לפיכך עיקר ענינה של מצה הוא לחם עוני, לפי שמהותה של המצה היא התבטלות, ודבר זה מתבטא רק בלחם עוני. למרות שמותר לאכול מצה עשירה – אי אפשר לצאת ידי מצות אכילת מצה אלא בלחם עוני⁷.

אף המצה שאכלו בני ישראל במצרים היתה לחם עוני.

ב) המלים "מצה" ו"חמץ" מורכבות מאותיות זהות, פרט לכך ש"מצה" היא באות ה' ו"חמץ" – באות ח'.

האות ה' דומה לאות ח'. כל אחת מהן מורכבת משלשה קוים ופתוחה מלמטה. ההבדל הוא רק בכך שהח' 133סגורה בשלשת הצדדים לגמרי ואילו הה' יש לה פתח מלמעלה.

הפתח מלמטה (שבשתי האותיות) – משמעותו: "לפתח חטאת רובץ". הסגירה מכל הצדדים – באות ח' – משמעותה: אין מקום ליציאה מ"לפתח חטאת רובץ". הפתח מלמעלה באות ה' – משמעותו: הוא אמנם במצב של "לפתח חטאת רובץ". אך יש לו פתח מלמעלה – אפשרות של יציאה ממצבו ועשיית תשובה⁸.

למרות שאין זה אלא פתח קטן – אומרים רז"ל: פתחו לי כחודו של מחט – וע"י כך – ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. שכן על ידי הרהור תשובה אפשר להפוך ברגע אחד מרשע גמור לצדיק גמור⁹.

ז. שני ההבדלים תלויים זה בזה. כשאדם שרוי ברגש של התבטלות – הרי אף אם חטא ח"ו מהרהר הוא בתשובה, אך כשהוא בישות והתנשאות אינו חושב על תשובה.

כשהוא בטל אינו משתדל להצדיק עצמו ועושה הוא אז חשבון צדק, וכשהוא נוכח שהתנהגותו אינה ראויה שב הוא בתשובה. לעומת זה, כתוצאה מגאוה מוצא אדם חשבונות להצדיק כל התנהגויותיו¹⁰.

ח. יתר על כן: לא זו בלבד שלאחר שעשה דבר לא־טוב מוצא הוא תירוץ לכך משום שהוא רוצה להשאר צודק בעיני עצמו, אלא שמלכתחלה כשמגיע הדבר לידי קיום המצוה שעבורה יש צורך בכפיה עצמית – מוצא הוא חשבונות וטעמים שלא יצטרך לקיימה.

הרי צדקה היא כלל המצוות¹¹. הענין האמור יובן, אם כן לגבי מצות הצדקה. ומכאן – לכל המצוות.

– כשהוא רואה עני טוען הוא את הטענה אותה השמיע טורנוסרופוס באזני ר' עקיבא¹²: "אם אלקיכם אוהב עניים הוא – מדוע אינו מפרנסם?" כלומר, בגלל גאותו עורך הוא חשבון בנפשו שכל אשר לו בא לו משום שמגיע לו, ואדרבה, מגיע לו יותר מזה, ואם כן – מה מקום לכך שיפריש מזה לאחרים. הרגשת ישות עצמו אינה סובלת את מציאות הזולת, ומתקבל, לכן, יפה על דעתו שאין הזולת דומה לו – ומאליו מובן לדידו שהזולת הוא עני משום שלזולת לא מגיע, ולכן – כך מהרהר הוא – מאחר שהקב"ה רוצה, כפי שהצדק דורש זאת באמת, שהלה יהיה עני, למה יתן הוא לו?

לעומת זה כשהוא בטל:

א) הרי עורך הוא חשבון נפש נוקב ודן הוא את עצמו, אם אמנם טוב הוא מן הזולת, וחשבון זה מביאו לתת 133צדקה וכמו שכתוב: "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". המשפט שהוא עושה לעצמו מביאו לצדקה.

ב) הריהו מבין שאף אם העובדה שאין לזולת היא תוצאה של עונש, רחמנא ליצלן – הרי העובדה שיש לו עצמו כסף, למרות מצבו ומעמדו הלא־טוב מבחינה רוחנית, מכריחה אותו לומר שאנו לגבי הקב"ה כבנים, וכשמלך מעניש את בנו וידיד המלך נוטה לו חסד – נהנה המלך עצמו מכך. כך היא גם תשובת רבי עקיבא.

וכשם שהדבר במצוות הצדקה כך הוא בכל המצוות.

ט. נוסף על כך שמשום גאוותו מחפש הוא על כל צעד שלו חשבונות שהוא מתנהג כפי שצריך – הרי, יתרה מזו, אף כשאין הוא מסוגל בשום אופן למצוא תירוץ למעשיו והוא נאלץ להודות שאין הוא מתנהג כפי הדרוש – מוצא הוא בכל זאת סיבות שונות שהביאוהו לידי כך, ולפיכך נשאר הוא צודק בעיני עצמו.

הוא טוען טענות שונות:

לגבי דבר אחד טוען הוא שזה מצד יצרו הרע "הבוער כאש". הרי הגמרא עצמה אומרת¹³ שהקב"ה מתחרט על כך שברא את היצר הרע, ואי־אפשר, איפוא, לבוא אליו בטענות מדוע לא ניצחו. לגבי דבר שני טוען הוא ש"מקומו גרם לו לחטוא", וכו'.

כל החישובים המנויים ב"תניא"¹⁴ שלפיהם יש ללמד זכות על הזולת – עורך הוא אותם לגבי עצמו, והוא מהרהר בלבו שלאור הנסיבות בהן הוא שרוי עדיין יפה מצדו שהוא כך. אחר במקומו – מי יודע איך היה נראה.

יתר על כן: אף כשהוא יודע שהתנהגותו אינה טובה וגם אין לו סיבות לזקוף אותה בהן – עם זאת "על כל פשעים תכסה אהבה"¹⁵. הדיוק שבמושג "פשעים" אומר: "פשעים – אלו המרדים"¹⁶, אין לו כל תירוץ, הוא יודע שהוא מורד, ובכל זאת – תכסה אהבה. לבטל את חשיבות הדבר, אף בטענות שקר, אינו יכול בשום אופן – מכסה הוא אותו, לכן, באהבת עצמו.

י. וזה ההבדל בין חמץ לבין מצה:

חמץ הוא התנשאות עצמית, המלה "חמץ" באה באות ח', הפתוחה מלמטה – "לפתח חטאת רובץ", וסתום מכל צד – אין בו פתח לעשיית תשובה, משום שכתוצאה מן ההתנשאות: א) הוא מתרץ את התנהגותו, שהיא טובה. ב) הוא מוצא סיבות וגורמים להתנהגותו. ג) על כל פשעים תכסה אהבה. הצד השוה שאינו עושה תשובה.

מצה – היא התבטלות, "מצה" באה בה', הפתוחה מלמעלה, שכן משום ההתבטלות: א) אינו מתרץ את התנהגותו. ב) אינו מחפש גורמים. ג) כשהוא רואה את מצבו הלא־טוב (ברוחניות) בו הוא שרוי לבו שבור מכך.

134שברון לב הוא כפי שאמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש: "אנחה יהודית היא תשובה עילאה", ולכן ב"שעה" אחת, תפנית אחת ("שעה" מלשון: פניה) הוא נעשה צדיק גמור.

יא. כך יובן הדבר, שבירושלמי¹⁷ נלמד הענין של ל"ט מלאכות – מן הכתוב: "אלה הדברים". האות ה"א של "אלה" נדרשת כאילו היתה חי"ת, והרי הגימטריא של המלה היא שלשים ותשע.

לכאורה קשה הדבר: נכון אמנם שאותיות ממוצא משותף מתחלפות, אך כיצד אפשר לדרוש אות ה"א כאות חי"ת בענין של מספר?

ברם, הענין הוא: ל"ט המלאכות של העולם – מעצם בריאתם והתהוותם הם ענין של חי"ת, כנ"ל, ורק ע"י ה"עבודה" של "אלה הדברים", מלאכות המשכן, "ששת ימים תעשה (בדרך ממילא)¹⁸ מלאכה" גו', נעשית מהן ה"א. לפיכך, בפסוק בו מדובר על עבודת "אלה הדברים", ל"ט המלאכות כפי שהיו במשכן, נאמר "אלה" באות ה"א, כי ע"י עבודה נעשית מהן ה"א.

(משיחת ש"פ ויק"פ, תשי"ב)

יב. בדרך כלל ניתן לומר שכל רבותינו, נשיאי ישראל, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר ועד בכלל – היו "ענין" אחד. כל אחד מהם עסק בשלימות בכל השטחים. דבר זה משתמע גם מן הביטוי "ממלא מקום אבותיו" שמובנו מילוי מקום, על כל פרטיו.

עם זאת היה לו לכל אחד מרבותינו ענינו המיוחד שלגביו הביע התלהבות מיוחדת ובאמצעותו ביצע גם את שאר הענינים.

בהתאם למוסבר באגה"ק¹⁹, בתוכן מאמר רז"ל²⁰ "אבוך במאי זהיר טפי", אף שאמנם קיים את כל המצוות כולן – הרי ישנו לכל אחד ענין מיוחד המשמש "שער" לנשמתו, דרכו עולים כל תורתו ומצוותיו.

[רעיון זה תואם גם את דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחותיו, בהן הסביר כי חלוקת הדרגות בין הרביים מכוונת לחלוקה בין ה"ספירות": הבעש"ט והמגיד – "כתר", אדמו"ר הזקן – "חכמה", אדמו"ר האמצעי – "בינה" וכו'. ידוע שכל ספירה כלולה משאר הספירות אלא שהן מתבטאות ומשתלשלות דרך ספירה זו דוקא, כן הדבר ביחס לרבותינו, אשר בענין המיוחד לו, התמסר כל רבי בדורו (בהתאם לספירה אליה הוא שייך) – נכללו שאר הענינים].

יג. הענין המיוחד אליו התמסר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא – הוא: ביצוע כל דבר בפועל ממש ובהתפשטות יתר.

את כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הרתיע 135מצבו הרוחני של הזולת. בין אם היה הלה ירא שמים בתכלית, או במדה בינונית, ואף אם היה כזה, אשר השטות של נפשו הבהמית, העלימה ממנו את האמת כל כך עד שאפילו לא ידע כלל שעליו לחזור בתשובה – בכל מצב רוחני שהלה היה נתון בו – התמסר לו הרבי, ותכופות השפיע עליו חסד גשמי שהביא מאליו גם את טובתו הרוחנית.

שהרי בשעה שאדם יודע שנעשה לו חסד בגשמיות, הנו בבחינה – כדוגמת מאמר חז"ל²¹: "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", ומשום כך גורם הדבר גם להטבת מצבו הרוחני.

נוסף על מה שכותב אדמו"ר הזקן ב"תניא"²²: "והן לא – לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים" – מביא דבר זה גם לידי כך שהזולת חוזר בתשובה להיות כפי הדרוש.

יד. התנהגות זו של הרבי נלמדת ממשה רבנו מנהיג ורועה ישראל הראשון.

נאמר: אלה הדברים אשר דבר משה – דברי תוכחה – אחרי הכותו את סיחון גו'. רק לאחר עשיית חסד גשמי עם הזולת – ישנה האפשרות להשמיע באזניו דברי מוסר, והתוכחה מתקבלת ומשיגה את תוצאותיה הרצויות²³.

זו הוראת־דרך ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא" – משה שבכל דור: להשפיע בתחלה חסד, ברכה והצלחה, ורק אז להוכיח. סדר זה חייב להיות אפילו כאשר התוכחה היא על ענין כמעשה העגל – היפוכה של האמונה.

טו. כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, נשאל פעם לנימוקי התנהגותו לקרב את הסוגים השונים של בני־ישראל, ובהם גם כאלה שעליהם נפסקה ההלכה כהיפוכו של המושג "מעלין ולא מורידין".

הרבי השיב: ה"שלחן־ערוך" מונה ארבע חלקים: אורח־חיים, יורה־דעה, אבן־העזר, והאחרון – חושן־משפט. ההלכות הקשורות בעניני מעלין וכו' מופיעות בחושן משפט – בסימניו האחרונים.

לפי האמור מובן הדבר של קדימה ואיחור בלימוד ההלכות: מתחלה יש ללמוד את כל סימני חלק אורח־חיים, חלק יורה־דעה, חלק אבן־העזר, ורובו ככולו של חלק חושן־משפט עד סימניו האחרונים, ורק אז יש ללמוד אם מעלין או להיפך ח"ו.

טז. התוכן הפנימי שבדבר הוא:

בשעה שיהודי גומל לרעהו חסד הרי הוא, ללא שום ספק, מקיים מצוה. אך השעה שהוא גורם ליהודי היפוכה של טובה – עפ"י התורה, לטענתו – הרי יתכן שישנה כאן טעות בהלכה, אף יתכן שהדבר נעשה לשם פניה עצמית, ונוסף על כך יתכן שההצלפה בזולת אינה נעשית משום פסק השלחן ערוך, 135אלא משום ההנאה שישנה לו בהצלפה*.

כן מוצאים אנו בהלכה שעל השופט להיות איש חסד דוקא²⁴, ועליו לדעת למצוא זכות לנידון. אפילו כשנפסק עונש מלקות לנידון, ולפעמים עונש גרוע מזה – אין באפשרותו לבצע בעצמו את פסק דינו, אף שהוא עפ"י השו"ע, כי אינו יכול לסבול את צער הזולת, והדבר נמסר לביצוע של שליח בי"ד.

– פרט לצדיק גמור כשמואל הנביא – שאין לו מציאות עצמית, כי כל מציאותו היא קיום רצון העליון – שהרג בעצמו את אגג.

יז. רצונם של חסידים הוא הרי ללכת בדרכי הרבי. עליהם, איפוא, לדעת שאם אמנם יש להזהר מן העומד בדרגה רוחנית פחותה שלא להסחף אתו ח"ו – אין גם לרחקו, כי אם להעלותו, להיטיב אתו אף בגשמיות ומתוך כך – גם ברוחניות.

ואז – כמאמר רז"ל²⁵ על הפסוק: מאיר עיני שניהם ה' – מסייעים לו מלמעלה ללכת בדרך הישרה ומשפיעים לו ביד רחבה את כל הדרוש לו ולבני ביתו. השפע בא ממדת החסד שלמעלה שהיא בלתי מוגבלת, וניתן לו גם "כלי" לקבלתו, כפירוש החסידות את הפסוק "והוא יכלכלך": הוא יתן לך גם את "הכלי" בו תשרה השפעה.

(משיחת יו"ד שבט, תשי"ד)

יח. בין התקנות שהתקין כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא – מצויה התקנה ללמוד בכל יום פרשה חומש עם פרש"י (מפרשת השבוע) השייכת לאותו יום.

בקשר לכך מסר כ"ק מו"ח אדמו"ר את פתגמו של רבנו הזקן. שלפיו "יש לחיות עם הזמן", ופירושו שמן הפרשה הנלמדת בכל יום יש להסיק הוראות דרך הקשורות ליום זה.

יט. הפרשה השייכת ליום ההילולא של השתא (מ"שני" עד "שלישי" בפרשת בשלח) מדברת במעמדם ומצבם של בני ישראל זמן קצר לפני קריעת ים סוף.

קריעת ים סוף היתה מן הנסים הגדולים ביותר, כלשון רז"ל "קשה כקריעת ים סוף"²⁶. קריעת ים סוף שימשה הכנה למתן תורה וכן לגאולה העתידה.

כיצד בא נס קריעת ים סוף?

– בפרשה הנלמדת למחרת יום ההילולא (שלישי) מסופר: היה יהודי בשם נחשון בן עמינדב, שמסר נפשו וקפץ לתוך הים, בכך השפיע "המשכה" זו לכלל ישראל – והביא את נס קריעת ים סוף לידי גילוי למטה.

136כ. קפיצתו של נחשון בן עמינדב לים היתה, בתנאי אותו זמן ואותו מצב, פעולה שלא היתה מכוונת כל צרכה: ידועה שיטת הסוברים שבני ישראל לפני מתן תורה היו בגדר "בני נח", ולגבי בני נח קיימת פלוגתת ראשונים ואחרונים אם הם חייבים במצות מסירת נפש.

לפי הסברה שבני נח אינם חייבים במסירת נפש – הרי אסור להם למסור נפשם, שכן הם מוזהרים משפיכות דמים אף של עצמם, כמו שנאמר: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". נמצא שלנחשון היה אסור למסור את נפשו.

אף לפי השיטה הסוברת שבני ישראל לפני מתן תורה לא נהגו כבני נח – הרי הדברים אמורים לחומרא דווקא אך לא לקולא. וממילא היו אסורים במסירות נפש.

אלא שידע נחשון שבשעה שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים אמר: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", כלומר: ממצרים יש ללכת להר סיני לקבל את התורה, ומשום כך אין להתחשב כלל במה שמעכב בדרך. אם בדרך להר סיני נמצא הים – אין הדבר משמש הפרעה: יש לקפוץ לים ולהתקדם עד הר סיני לשם קבלת התורה.

כא. לפי המסופר במדרש (פרקא דרבנו הקדוש) על פרשת היום, השייכת ליום ההילולא, קמו אז בישראל ארבע כתות: אחת קראה "נתנה ראש ונשובה מצרימה", השניה סברה שיש להלחם עם המצרים, השלישית היתה בדעה שיש לנוס למדבר, ורק כתה אחת בלבד החזיקה בדעה להכנס לתוך הים.

נמצא שלפי החישוב של "אחרי רבים להטות" היה נחשון יכול עפ"י שכל דקדושה, להסס אם הוא רשאי לקפוץ לים.

אלא שנחשון נמנע מלהכנס לשקלא וטריא. הוא ידע שהקב"ה צוה ללכת להר סיני כדי לקבל את התורה. לשם השגת מטרה זו אינן מתאימות הדרכים של שיבה למצרים, מלחמה עם מצרים או ניסה למדבר, רק דרך אחת ויחידה מובילה להשגת המטרה, והיא: ההתקדמות לתוך הים, ולכן יש לקפוץ הימה, דבר שיקרב את העם, בצעד אחד לפחות, להר סיני.

כב. מעמד ומצב בני ישראל בקריעת ים סוף משמש הוראה לדורות. וזו היתה עבודתו של הרבי בעל ההילולא, שביצע את עבודת הקדש במסירת נפש והדריך כך גם את ההולכים בעקבותיו.

מיד עם תחלת נשיאותו החל עבודתו בקדש במסירת נפש, הוא חי אז ברוסיה בתקופת השתוללות ה"יבסקים", וקבלתו את הנשיאות להפיץ תורה ומצוות ופנימיות התורה היתה מעשה המנוגד לסדר המדינה, היפך הטבע, שלעשייתו היו זקוקים למסירת נפש והגוף בפועל ממש.

ומסירת נפש כזו דרש גם מאלה שהלכו בדרכיו.

137אף שבשלחן ערוך אינה מצויה הלכה של דרישת מסירת נפש מן הזולת [לגבי כל המצוות מצויה ההלכה של דרישה מן הזולת, הנכללת במצות הוכח תוכיח את עמיתך, אך אין הדבר כן לגבי מסירת הנפש] –

הדבר אמור רק בשעה שאין הרגשה של שליחות מיוחדת מלמעלה. ברם, שונה הדבר במקום שהוא בדוגמת "שכינה מדברת מתוך גרונו".

כג. כ"ק מו"ח אדמו"ר מסביר באחד ממאמריו את ההבדל שבין סוג מסירת הנפש של רבי עקיבא לבין סוג מסירת הנפש של אברהם אבינו: רבי עקיבא שאף והשתוקק לענין מסירת הנפש כשלעצמו, כפי שאמר "מתי תבא לידי ואקיימנה".

ואילו לגבי אברהם אבינו לא היתה מסירת הנפש עבודה לעצמה. עבודתו של אברהם אבינו היתה כמו שכתוב "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" – "אל תקרי ויקרא, אלא – ויקריא", להביא את כל אחד לידי הכרזה "ה' א־ל עולם", לא – "א־ל העולם" שפירושו שאלקות והעולם הם אמנם קשורים אך הנם שני ענינים שונים, כי אם – "א־ל עולם", ענין אחד הוא, "אין עוד מלבדו".

זו היתה עבודתו של אברהם אבינו, אלא שכשהיתה נדרשת מסירת הנפש בשל עבודתו – היה מוכן גם לכך. כשהטילו אותו לכבשן האש לא היה בכך משום הפרעה להשלמת עבודתו של "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם".

ובצורה זהה היתה התנהגותו של בעל ההילולא: הוא לא היה להוט אחר מסירת הנפש, ולא זה היה ענינו. ענינו היה "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" – להפיץ תורה ומצוות, פנימיות התורה ומנהגיה והדרכותיה, זה היה ענינו ולשם ביצועו לא נרתע משום הפרעה, ועסק בעבודתו עד מסירת הנפש ועד בכלל.

ומשום כך לא נכנס ל"חקירות" ולשקלא וטריא אם הוא חייב עפ"י ההלכה למסור נפשו במקרה כזה או לאו. הרי אין הוא עוסק בענין של מסירת הנפש. – התעסקותו היא בהפצת והחזקת היהדות, וענינים אחרים אינם תופסים מקום בשיקולו. שום דבר אינו מניעו מפעולותיו.

לכן אינו מתרשם גם מן הכתות השונות הקיימות בישראל, ואין טענותיהם פוגעות בו כלל. לדידו ידוע רק דבר אחד: יש להתקרב אל הר סיני. ואם יש ים בדרך – הוא קופץ לים, וכל מה שיבוא אחר כך הוא עסקו של הקב"ה, ואילו הוא צריך לעשות את שלו, ולהתקדם להר סיני.

כד. וזו היא ההוראה שבעל ההילולא מסר לנו, לכל אלה הצריכים להכין עצמם לגאולה העתידה:

תפקידנו הוא לקיים "אני נבראתי לשמש את קוני"²⁷. עבודתנו היא – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

רק זה עניננו, והשאר אינו נוגע לנו.

137אשר לכתות השונות הדוגלות בסברותיהן השונות והמשונות: "נתנה ראש ונשובה מצרימה", או להלחם עם מצרים או לנוס המדברה – הרי כיון שלא אחת מהדברים הללו היא הדרך לקרבנו לקבלת התורה, אין הם דרכים שלנו.

עניננו הוא לצעוד לקראת קבלת התורה – הרי נאמר "נותן התורה" בלשון הווה – ועלינו לעשות כן בלי כל חישובים. נצעד לתוך הים העומד בדרכנו, גם אם יש הר בדרך – נעבור עליו. אנו צועדים לקבלת התורה להתייחד עם הקב"ה.

וכשמתקדמים לקבלת התורה בלי חישובים זוכים ל"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

כה. כשם שנחשון זכה להיות הראשון בנשיאים להקריב קרבן ולחנך את המשכן שעל ידו תשרה שכינה בבחינת "ושכנתי בתוכם", כן על כל איש ישראל לראות את עצמו "נחשון".

ואז יביא לקיום הנאמר ב"תקוני זהר" שכשימצא יהודי אחד (שם מובא הביטוי "צדיק", והרי נאמר "ועמך כולם צדיקים") שיתנהג כפי הדרוש – הוא יביא את המשיח ויזכה לקבל את פנימיות התורה שיגלה המשיח.

ומתוך כך נזכה ל"אז ישיר" – "מכן רמז לתחית המתים מן התורה", והקיצו ורננו שוכני עפר והרבי בעל ההילולא בתוכם שיוליכנו לקראת משיח בחסד וברחמים.

(משיחת יו"ד שבט, תשט"ז)

כו. בשעת ברית המילה שלו בכה כ"ק מו"ח אדמו"ר, כדרך התינוקות. אמר לו סבו כ"ק אדמו"ר מוהר"ש: מדוע הנך בוכה? כשתגדל תהיה... ותאמר חסידות בשפה ברורה. כך רשום ברשימות המאסר של הרבי – במקום חלק לאחר המלה "תהיה". מחסידים שמעתי שאמר "תהיה רבי". כך מובן מדוע יש מקום חלק ברשימות הרבי.

כז. כשהיה הרבי ילד, בשנת תרמ"ד, דר אביו, הרבי (מוהרש"ב) נ"ע, בדירה בת שני חדרים. חדר אחד שימש כחדר השינה. ובחדר השני ישב יחד עם הרה"ג והרה"ח רי"מ בעזפאלאוו ולמד. שם גם עמדה עריסתו של הרבי. הרבי היה יפה תואר ופניו האירו. פעם, תוך כדי הלימוד, מאוחר בלילה, ראה הרי"מ את הרבי ישן, והחל לדבר עם הרבי נ"ע על כך שמראה ומאור הפנים מוכיח על טהרת המחשבה וכו'. נתעורר אז רצון חזק בכ"ק אדמו"ר נ"ע להעניק נשיקה לרבי. חלף במוחו רעיון שבבית המקדש הביאו, נוסף על קרבנות, גם כסף, זהב וכו' לבדק הבית, והחליט להחליף את הנשיקה במאמר חסידות. אז כתב את מאמר החסידות ד"ה מה רבו מעשיך. בשנת תרנ"ב נתן את הכתב לרבי במתנה, באמרו: זו נשיקה חסידית, ובמשך הזמן אספר לך. בתרנ"ו – סיפר לו את כל המעשה.

כח. בשנת תרנ"ז היה הרבי (מוהרש"ב) נ"ע חולה מאד ונסע למוסקבה לריפוי.

138הפרופסורים אמרו לו אז שנותרו לו רק מספר חדשים לחיות. כששמע זאת הרבי נ"ע החליט לנסוע לארץ ישראל, וסיפר לרבנית מרת שטערנא שרה נ"ע על כך.

שאלה אותו הרבנית: ומה תעשה עם החסידים שלך ועם חסידות? השיב הרבי נ"ע: הרי משאיר אני אותו (בהתכוונו לרבי).

– והרבי היה אז בן שבע עשרה שנה!