135

מצבו הרוחני של הזולת. בין אם היה הלה ירא שמים בתכלית, או במדה בינונית, ואף אם היה כזה, אשר השטות של נפשו הבהמית, העלימה ממנו את האמת כל כך עד שאפילו לא ידע כלל שעליו לחזור בתשובה – בכל מצב רוחני שהלה היה נתון בו – התמסר לו הרבי, ותכופות השפיע עליו חסד גשמי שהביא מאליו גם את טובתו הרוחנית.

שהרי בשעה שאדם יודע שנעשה לו חסד בגשמיות, הנו בבחינה – כדוגמת מאמר חז"ל²¹: "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", ומשום כך גורם הדבר גם להטבת מצבו הרוחני.

נוסף על מה שכותב אדמו"ר הזקן ב"תניא"²²: "והן לא – לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים" – מביא דבר זה גם לידי כך שהזולת חוזר בתשובה להיות כפי הדרוש.

יד. התנהגות זו של הרבי נלמדת ממשה רבנו מנהיג ורועה ישראל הראשון.

נאמר: אלה הדברים אשר דבר משה – דברי תוכחה – אחרי הכותו את סיחון גו'. רק לאחר עשיית חסד גשמי עם הזולת – ישנה האפשרות להשמיע באזניו דברי מוסר, והתוכחה מתקבלת ומשיגה את תוצאותיה הרצויות²³.

זו הוראת־דרך ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא" – משה שבכל דור: להשפיע בתחלה חסד, ברכה והצלחה, ורק אז להוכיח. סדר זה חייב להיות אפילו כאשר התוכחה היא על ענין כמעשה העגל – היפוכה של האמונה.

טו. כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, נשאל פעם לנימוקי התנהגותו לקרב את הסוגים השונים של בני־ישראל, ובהם גם כאלה שעליהם נפסקה ההלכה כהיפוכו של המושג "מעלין ולא מורידין".

הרבי השיב: ה"שלחן־ערוך" מונה ארבע חלקים: אורח־חיים, יורה־דעה, אבן־העזר, והאחרון – חושן־משפט. ההלכות הקשורות בעניני מעלין וכו' מופיעות בחושן משפט – בסימניו האחרונים.

לפי האמור מובן הדבר של קדימה ואיחור בלימוד ההלכות: מתחלה יש ללמוד את כל סימני חלק אורח־חיים, חלק יורה־דעה, חלק אבן־העזר, ורובו ככולו של חלק חושן־משפט עד סימניו האחרונים, ורק אז יש ללמוד אם מעלין או להיפך ח"ו.

טז. התוכן הפנימי שבדבר הוא:

בשעה שיהודי גומל לרעהו חסד הרי הוא, ללא שום ספק, מקיים מצוה. אך השעה שהוא גורם ליהודי היפוכה של טובה – עפ"י התורה, לטענתו – הרי יתכן שישנה כאן טעות בהלכה, אף יתכן שהדבר נעשה לשם פניה עצמית, ונוסף על כך יתכן שההצלפה בזולת אינה נעשית משום פסק השלחן ערוך,