137

אף שבשלחן ערוך אינה מצויה הלכה של דרישת מסירת נפש מן הזולת [לגבי כל המצוות מצויה ההלכה של דרישה מן הזולת, הנכללת במצות הוכח תוכיח את עמיתך, אך אין הדבר כן לגבי מסירת הנפש] –

הדבר אמור רק בשעה שאין הרגשה של שליחות מיוחדת מלמעלה. ברם, שונה הדבר במקום שהוא בדוגמת "שכינה מדברת מתוך גרונו".

כג. כ"ק מו"ח אדמו"ר מסביר באחד ממאמריו את ההבדל שבין סוג מסירת הנפש של רבי עקיבא לבין סוג מסירת הנפש של אברהם אבינו: רבי עקיבא שאף והשתוקק לענין מסירת הנפש כשלעצמו, כפי שאמר "מתי תבא לידי ואקיימנה".

ואילו לגבי אברהם אבינו לא היתה מסירת הנפש עבודה לעצמה. עבודתו של אברהם אבינו היתה כמו שכתוב "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" – "אל תקרי ויקרא, אלא – ויקריא", להביא את כל אחד לידי הכרזה "ה' א־ל עולם", לא – "א־ל העולם" שפירושו שאלקות והעולם הם אמנם קשורים אך הנם שני ענינים שונים, כי אם – "א־ל עולם", ענין אחד הוא, "אין עוד מלבדו".

זו היתה עבודתו של אברהם אבינו, אלא שכשהיתה נדרשת מסירת הנפש בשל עבודתו – היה מוכן גם לכך. כשהטילו אותו לכבשן האש לא היה בכך משום הפרעה להשלמת עבודתו של "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם".

ובצורה זהה היתה התנהגותו של בעל ההילולא: הוא לא היה להוט אחר מסירת הנפש, ולא זה היה ענינו. ענינו היה "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" – להפיץ תורה ומצוות, פנימיות התורה ומנהגיה והדרכותיה, זה היה ענינו ולשם ביצועו לא נרתע משום הפרעה, ועסק בעבודתו עד מסירת הנפש ועד בכלל.

ומשום כך לא נכנס ל"חקירות" ולשקלא וטריא אם הוא חייב עפ"י ההלכה למסור נפשו במקרה כזה או לאו. הרי אין הוא עוסק בענין של מסירת הנפש. – התעסקותו היא בהפצת והחזקת היהדות, וענינים אחרים אינם תופסים מקום בשיקולו. שום דבר אינו מניעו מפעולותיו.

לכן אינו מתרשם גם מן הכתות השונות הקיימות בישראל, ואין טענותיהם פוגעות בו כלל. לדידו ידוע רק דבר אחד: יש להתקרב אל הר סיני. ואם יש ים בדרך – הוא קופץ לים, וכל מה שיבוא אחר כך הוא עסקו של הקב"ה, ואילו הוא צריך לעשות את שלו, ולהתקדם להר סיני.

כד. וזו היא ההוראה שבעל ההילולא מסר לנו, לכל אלה הצריכים להכין עצמם לגאולה העתידה:

תפקידנו הוא לקיים "אני נבראתי לשמש את קוני"²⁷. עבודתנו היא – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

רק זה עניננו, והשאר אינו נוגע לנו.