אגרת התשובה ח

96אגרת התשובה ח

א. בביאור עבודת תשובה עילאה (שענינה דביקות הנפש במקורה ושרשה), כותב אדמו"ר הזקן באגרת התשובה פרק ט': "והנה עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא כמ"ש¹ ישקני מנשיקות פיהו וכו'² כנודע, וע"ז נאמר³ ובכל נפשך שהם הם כל חלקי הנפש שכל ומדות ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה לדבקה כולן בו ית' דהיינו המדות במדותיו ית' מה הוא רחום⁴ וכו' והשכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא⁵, וכן המחשבה במחשבתו ית' והדיבור בדבר ה' כו' והמעשה הוא מעשה הצדקה כו'".

ובהערות אאמו"ר⁶ על אגה"ת מדייק בזה ש"מקודם נקט מתחלה שכל ואח"כ מדות (וכן הוא הסדר הישר. מתחלה מוחין ואח"כ מדות). ועתה מתחיל במדות [המדות במדותיו כו'] ואח"כ נקט⁷ והשכל כו'. [ומבאר ש]הוא מפני כי בבעל תשובה צ"ל מתחלה מדות ואח"כ שכל. וע"ד שבפ"ש דק"ש שכתיב שם⁸ פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם כו' ושמתם את דברי אלה⁹ כו' שהו"ע תשובה כתיב מתחלה וקשרתם⁹ כו' ואח"כ ולמדתם¹⁰ וכו' מעשה קודם לתלמוד. והוא כמו כש"ב¹¹ שהש' מדות קדום לב' מוחין. שהמדות הללו הם טורי חשוכא מדות דכתר ועיין בלקו"ת בהביאור דוהניף בפ' אמור¹² ע"ש וזהו מה הוא רחום כו' הוא י"ג מדה"ר דכתר".

ולכאורה יש לעיין בביאור אאמו"ר, דכיון שבתשובה "מעשה קודם לתלמוד", א"כ אמאי הקדים אדה"ז כאן רק המדות לשכל ("המדות. . והשכל" — "כי בבעל תשובה צ"ל מתחלה מדות ואח"כ שכל"), ולא הקדים גם המעשה לשכל?

ב. בפשטות יש לומר:

תוכן פרק זה באגה"ת הוא ביאור העבודה דתשובה עילאה הבאה לאחר סדר העבודה דתשובה תתאה, שעל ידה הושלמה הכפרה בנפש האדם באופן ש 97י"ג מדה"ר "מנקים¹³ כל הפגמים כו' אין עוונותיכם מבדילים וכמ"ש¹⁴ ונקה מנקה הוא לשבים¹⁵ לרחוץ ולנקות נפשם כו' (ש)רוח¹⁶ עברה ותטהרם", כמו שהי' לפני החטא, כי רק "אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא. . וזו היא תשובה שלימה. . תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה".

ועפ"ז יש לומר, דזה שבתשובה המעשה קודם לתלמוד ה"ז רק בהעבודה דתשובה תתאה, וכמובן בפשטות¹⁷, דתחלת עבודת הבע"ת צ"ל בענין ה"מעשה", היינו הזהירות בכל האופנים להיות סר מרע ועושה טוב בפו"מ [וכמבואר במ"א¹⁸ דאף שעבודת ה' צ"ל לשמה (שזה בא ע"י ה"תלמוד"), ולא מיראת העונש וכיו"ב, הרי זה רק בנוגע ל"ועשה טוב", היינו עלי' באופן העבודה שלו, אבל בשייכות ל"סור מרע" צריך להשתדל בכל הדרכים להנצל מלעבור עבירה ולקיים כל המצות בפו"מ — גם אם זה בא מצד יראת העונש]; משא"כ כשהאדם כבר הגיע לדרגת תשובה עילאה, אין הכרח שהמעשה יהי' קודם לתלמוד, כיון שכבר אינו שייך כלל לענינים בלתי רצויים וכל עבודתו היא רק ב"ועשה טוב".

אבל אף שבעבודה דתשובה עילאה אין צ"ל "מעשה קודם לתלמוד", מ"מ צ"ל מדות קודם לשכל, מעין הקדמת מעשה לתלמוד שבתשובה תתאה (וכדיוק לשון אאמו"ר "וע"ד שבפ"ש דק"ש כו' מעשה קודם לתלמוד"). דכשם שבעבודת תשובה תתאה (שבאה לתקן מעשה החטא) צ"ל "מעשה קודם לתלמוד" כדי לבטל מכל וכל את רגילותו הקודמת, עד"ז הוא בעבודה דתשובה עילאה, שהיא דביקות הנפש בה', דכיון שבע"ת "סורו רע"¹⁹ צ"ל אצלו לכל לראש הזהירות בעניני מדות, ע"י שמעורר בעצמו רגש של התקרבות לה' ומיאוס ברע בתוקף גדול. וכידוע מה שאמר הרב המגיד נ"ע²⁰ "שאע"פ שאמרז"ל²¹ אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבע"ת צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו ושיאמר אי אפשי כו'", דלהיות שהי' בתוך הרע, הגם שיצא ממנו, צריך שמירה יתירה²².

וזהו ענין קדימת המדות לשכל, וכמו שמבאר אאמו"ר שהם "מדות דכתר", שזהו תוקף המדות שלמעלה מהשכל שישנו בעבודת התשובה, וכמו שביאר אדמו"ר הזקן לעיל ספ"ח ד"מעלת בע"ת על 98צדיקים גמורים (בהעבודה דתשובה עילאה) היא כמ"ש בזוה"ק פ' חיי שרה²³ דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא", וידוע דה"חילא יתיר" דתשובה הוא בעיקר מצד זה שהי' "בארץ²⁴ צי' וצלמות היא הסטרא אחרא ורחוקה מאור פני ה' בתכלית", ולכן מרוצתו לאתקרבא למלכא היא ברעותא דלבא יתיר וחילא סגי²⁵, בחוזק ותוקף מרוצת המדות (שלמעלה משכל), ולא כמו בצדיק, שמעולם לא נתרחק מהקב"ה, והוא קרוב למלכא כל הזמן, ולכן עבודתו היא בחשאי²⁶, שזה שייך בעיקר לעבודה שמצד השכל.

ג. אמנם ביאור זה בדברי אאמו"ר דחוק הוא, דהרי עסקינן הכא (כנ"ל) בדרגת העבודה דתשובה עילאה הבאה לאחר עבודת תשובה תתאה, כשהאדם כבר נקי וטהור לגמרי והוא כמו שהי' לפני החטא. ומובן, שענין תשובה זו, הוא עלי' בדרגת הנשמה עצמה, למע' ממדריגתה למטה בכלל, גם לפני החטא, שבדרגא זו הרי בע"ת הוא למעלה גם מצדיק, ובה אין שום נתינת מקום לענין של חטא ועון ח"ו — וא"כ אין צורך לזהירות מיוחדת מעניני רע וכו'. וכמפורש במ"א²⁷, שדברי הה"מ הנ"ל שבע"ת צ"ל אי אפשי כי צריך שמירה יתירה, הוא ב"בעל תשובה בתשו"ת, אבל בתשו"ע מתהפך לגמרי ונעשה מובדל בעצם מן הרע לגמרי ויכול לומר אפשי ואבי שבשמים אסר עלי והיינו שיש בו מעלת הבע"ת וגם מעלת הצדיקים".

זאת ועוד: בביאור העבודה דתשובה עילאה ודביקות הנפש בו ית' לא הזכיר אדה"ז כלל שום תנועה של "אסורה מכאן", וגם לעיל (בספ"ח) כשמביא הענין ד"חילא סגי" לא הסביר שהוא מצד צמאון הנפש לה' לפי שהי' "בארץ צי' וצלמות כו'" (כנ"ל מח"א). ומשמע מזה, שמעלת בע"ת על צדיקים המבוארת כאן (באגה"ת) אינה שייכת למצבם הקודם ("אסורה מכאן"), אלא לעבודת התשובה עצמה²⁸. וכן משמע גם בדברי אאמו"ר, שכ' ע"ד ענינן של "מדות דכתר" ד"זהו מה הוא רחום כו'", היינו שאין כוונתו למעלת תוקף הצמאון וכיו"ב דמדות (הבא מצד הבריחה מהיפך הטוב), אלא רק מצד הענין ד"מה הוא רחום כו'".

ד. ולכן נ"ל בביאור דברי אאמו"ר באופן אחר, כך שבדבריו נרמז תירוץ וביאור לתמי' כללית בתוכן דברי אדה"ז כאן לענין תשו"ע [וכמשנ"ת כמ"פ ע"ד הערות אאמו"ר אלו שנרשמו על גליון ספריו בהיותו בגולה ונכתבו בקיצור נמרץ מפני הצמצום בנייר ודיו וכו']:

ביאור ענין תשו"ע שבפרק זה, הוא בהמשך למ"ש בס"פ ח "והנה בחי' יחוד 99זה ותשובה זו היא בחי' תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה וכמ"ש בזוה"ק בר"מ פ' נשא²⁹ דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה וכו' דאיהו בן י"ה בינה וכו'". וע"ז ממשיך בריש פרק ט' "וביאור הענין. . דבינה³⁰ איהי תשובה עילאה והאם³¹ רובצת על האפרוחים וכו' דהיינו שע"י שמתבונן כו' ומוליד מרוח בינתו דו"ר שכליים כו'". ואח"כ ממשיך "והנה עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו וכו' כנודע וע"ז נאמר ובכל נפשך שהם הם כל חלקי הנפש. . (והולך ומונה כל חלקי הנפש) לדבקה כולן בו ית' כו' (ומסיים) וזו היא אתדבקות דרוחא ברוחא בתכלית הדביקות והיחוד כשהיא מחמת אהבה וכו'".

ולכאורה צריך ביאור: מהי השייכות דכל אריכות זו אודות העבודה ד"אתדבקות רוחא ברוחא" כשהיא מחמת אהבה להעבודה דתשו"ע — וכי עבודה זו ד"ובכל נפשך. . כל חלקי הנפש. . לדבקה כולן בו ית'" מיוחדת לבעל תשובה ואינה גם בצדיק?

בשלמא מ"ש בתחילת הפרק ע"ד העבודה דדו"ר שכליים, הרי זה ביאור דברי הזהר ד"בינה איהי תשובה עילאה" (וכמ"ש גם באגה"ת לעיל (ספ"ח) דתשובה עילאה היא בה"א עילאה, בינה), והיינו העבודה דדו"ר שכליים³²; אבל למאי נפק"מ בביאור העבודה דתשובה עילאה האריכות ע"ד אתדבקות רוחא ברוחא מצד אהבה?

ואף שביאר לעיל שתשובה עילאה היא "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא", וא"כ מובן שהעבודה דתשובה עילאה כוללת ענין "אתדבקות רוחא ברוחא", דהיינו דביקות כל חלקי הנפש בו ית' (דאל"כ חסר בהדביקות בו ית' ביחוד נפלא) — מ"מ, סו"ס לכאורה אין בזה כל חידוש לגבי עבודת הצדיק³³, וא"כ למה האריך 100כ"כ בענין זה, ולא כ' בקיצור, שאחרי שהאדם תיקן את חטאיו בתשובה תתאה צריך להתדבק בו ית' ביחוד נפלא כמו צדיק [ומעלת הבע"ת בזה כבר כ' לעיל דהיא ב"רעותא דלבא יתיר וחילא סגי" כנ"ל]?

ושאלה זו מיושבת ע"פ דיוק וביאור אאמו"ר ד"מתחיל במדות ואח"כ נקט והשכל. . וע"ד שבפ"ש דק"ש. . שהו"ע תשובה כתיב. . מעשה קודם לתלמוד. . מדות קדום לב' מוחין. . מדות דכתר" — שאין כוונתו לתרץ רק פרט א' בסדר הכוחות (מדות קודם לשכל), אלא לבאר שקדימה זו מורה על איכות אחרת בכללות ענין "אתדבקות רוחא ברוחא" ("בכל חלקי הנפש") של הבעל תשובה שאינה בעבודת הצדיקים. ומעלה זו היא "ע"ד [המעלה] שבפ"ש דק"ש שכתיב שם. . מעשה קודם לתלמוד", כדלקמן.

ה. הסברת הדברים:

בביאור הדביקות דתשו"ע כתב אדה"ז בפרק שלפנ"ז, שענינה הוא "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם", שזה מורה על ביטול מוחלט להקב"ה, שהרי "בטרם שנפחה ברוח פיו ית'" אין הנפש מציאות לעצמה כלל³³.

ועפ"ז יש לומר, דמ"ש אדה"ז בסוף הפרק ד"מעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים בזה היא. . דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא", אין כוונתו רק שהצמאון הוא ביתר שאת ויתר עז (ע"ד מ"ש לעיל בח"א כנ"ל), אלא שהביטול לה' הוא גדול יותר בבעל תשובה מבצדיק. דאע"פ שגם אצל צדיק ישנה דביקות זו ויחוד זה [וכמבואר בכ"מ³⁴ ענין תשובת הצדיקים, שהוא מ"ש³⁵ "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"], מ"מ הביטול של בע"ת גדול יותר מביטול של צדיקים.

וטעם הדבר הוא, כי עיקר עבודת הצדיקים היא עבודה שע"פ סדר וטעם ודעת, שטו"ד (שכל) הו"ע של "מציאות", ולכן אף שע"י ההתבוננות שלו בגדלות ה' בא לידי דביקות בה' בביטול גמור, מ"מ הרי הוא "מציאות" דקדושה; משא"כ שורש ויסוד עבודת בעל תשובה היא למעלה מטעם ודעת, ולכן הדביקות היא בביטול בתכלית, בלי תערובת ענין של "מציאות", גם מציאות דקדושה.

ויש לומר, שזהו החילוק בין שני הסדרים — "סדר הישר, מתחלה מוחין ואח"כ מדות", או "מתחלה מדות ואח"כ שכל. . שהמדות הללו הם. . מדות דכתר":

אף שמבואר בכ"מ דשכל הוא בחי' "אין", כי ענינו הוא תפיסת והשגת המושכל כמו שהוא לאמיתתו בלי תערובת מצב ומציאות האדם (ולא כפי שהוא במדות, שבהן עיקר ההרגש הוא ביחס הדבר אליו, "לי טוב")³⁶, הרי גדר השכל כפי שהוא מצד עצם ענינו הוא דבר שבטעם ודעת, דעצם תכונת השכל היא שהשכל קובע איך צריך להיות (ובהתאם לזה הוא במדות הנולדות מהשכל, שה 101הרגש הוא באופן המוכרח מצד השכל). אבל מדות שלמעלה מהשכל, שהן למעלה מטעם ודעת, הרי אינן מוגבלות ומוגדרות ע"פ הוראת השכל, אלא זהו רגש בלי כל טעם והגבלה³⁷.

וזהו החילוק בין "אתדבקות רוחא ברוחא" של עבודת הצדיקים ושל עבודת התשובה:

אצל צדיקים, "סדר הישר", ההתחלה היא בשכל, והיינו דאף שכל מציאות הצדיק אינה בהתאם למה שצריך להיות מצד מציאותו לבד (אפי' טבע וציור דקדושה, מדות דקדושה), אלא כפי שמוכרח מצד בחי' אלקות המושג בשכלו, שזה מחייב שצריך לאהוב את ה' ולירא ממנו, ולדבקה בו בכל חלקי הנפש³⁸ — ה"ז סו"ס מציאות דקדושה³⁹;

והיתרון בהעבודה דבע"ת בענין ד"בכל נפשך" הוא, שהדביקות אינה כבצדיק, שנובעת מטעם ודעת של השכל, אלא ההתחלה היא ממדות שלמעלה מהשכל, היינו בחי' הביטול שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

ודבר זה מרומז במה שמביא אאמו"ר שקדימה זו (דמדות לשכל) היא "ע"ד שבפ"ש דק"ש. . מעשה קודם לתלמוד", וכמבואר בכ"מ⁴⁰, שזה שבפ"ש דק"ש מעשה קודם לתלמוד הוא (לא לפי שבפ"ש מדובר בדרגת ישראל שאין עושין רצונו של מקום, ולכן צריך להזהירות דמעשה קודם, אלא) מצד מעלת המעשה, שבמעשה ישנו ביטול גדול יותר מבתלמוד. דתלמוד שייך לבחי' חכמה שהוא קשור ושייך למציאות האדם, ואילו ענין המעשה מורה על מצב של עבודת עבד, שאין בה שום טעם אלא הוא עשי' בקב"ע וביטול לרצון העליון. ולכן בפ"ש דקאי בבע"ת יש בה מעלת הכפי' והביטול, יותר מבעבודה השייכת לחכמה ודעת (ולכן דוקא לע"ל יהי' מעשה גדול⁴¹, כי לע"ל תתגלה מעלת הביטול שבמעשה שהוא למעלה מתלמוד).

[אלא שביטול זה שבמעשה הוא רק מצד שורש המעשה בעצם הנפש שלמעלה משכל, אבל מקום המעשה (בפועל) הוא למטה מכל הכוחות; משא"כ כאן 102מדבר בסדר השתלשלות והתגלות הכוחות, שבבעל תשובה ההתחלה והיסוד היא מהמדות שלמעלה משכל, "מדות דכתר", כנ"ל].

ו. והנה חילוק זה בין דביקות של צדיקים ודביקות של בע"ת, אינו רק במה היא התחלת עבודתם — אם בשכל או במדות — אלא שזהו חילוק גם באופן ומהות הדביקות של "כל חלקי הנפש":

הענין דאהבה "בכל נפשך" של צדיקים, שכל חלקי הנפש שלו הם דבקים בו ית', הוא רק מה שכל תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה (כמ"ש אדמו"ר הזקן לעיל ח"א פ"ד);

משא"כ אצל בע"ת הוא בעומק יותר, דלא רק שכל תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה [שמקיים ציווי ה' במחשבה דיבור ומעשה, ושכלו מלובש בהשגת התורה והמדות מלובשות בקיום המצות כו'⁴²], אלא, כפי שמדייק אדה"ז כאן, "המדות במדותיו ית' מה הוא רחום כו' והשכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא וכן המחשבה במחשבתו ית'⁴³ והדיבור בדבר ה' זו הלכה⁴⁴ וכמ"ש⁴⁵ ואשים דברי בפיך ודברי⁴⁶ אשר שמתי בפיך והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים⁴⁷ כמ"ש⁴⁸ כי ששת ימים עשה ה' וכו'", היינו שאין כאן מציאות נפרדת של חלקי נפש האדם שהם מלובשות בעניני אלקות, אלא שכל חלקי הנפש, מדותיו ושכלו ולבושיהם אינם מדותיו ושכלו וכו' של האדם, אלא של הקב"ה, שהמדות אינן אלא מדותיו של הקב"ה, וכן שכלו אינו אלא חכמתו ית', וכן הלבושים מחשבה דיבור ומעשה, שאינם אלא מחשבתו דיבורו ומעשהו של הקב"ה⁴⁹.

והטעם לכל זה הוא לפי שיסוד עבודת הצדיקים הוא מצד השכל, ע"פ טעם ודעת, ולכן אין בעבודה זו ה"חילא סגי", ביטול שלמעלה מטעם ודעת;

משא"כ עבודת הבעל תשובה (בתשובה עילאה) יסודה במדות שלמעלה משכל, מדות דכתר, וכמ"ש אאמו"ר "מה הוא רחום כו' הוא י"ג מדה"ר דכתר", וכיון שזהו יסוד עבודתו, ה"ז משפיע "בכל חלקי נפשו", שגם הדביקות שלהם תהי' ע"ד "מה הוא כו'", באופן של ביטול בתכלית, כפי שהוא מצד הקב"ה⁵⁰.

103וענין זה (שההתחלה היא במדות) מובן גם בפשטות:

בשאר חלקי הנפש, הרי מצ"ע אי אפשר שיהי' אצלם הביטול בתכלית. דלא מיבעי בלבושי האדם מחשבה דיבור ומעשה — שהמחשבה היא מחשבת האדם אלא שמיוחדת במחשבת הקב"ה, ועד"ז הדיבור, דאף שדיבורו הוא מה ש"ואשים דברי בפיך", שמדבר דבר ה', ויתירה מזו, לא רק תוכן הדיבור הוא דבר ה', אלא הקב"ה שם הדיבור בפיו, הרי מ"מ עצם הדיבור הוא של האדם⁵¹; וכן במעשה הוא "מעשה הצדקה" שאף שעושה כמו שהקב"ה עושה, הרי אעפ"כ זהו מעשה האדם — אלא גם בשכלו, "השכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא", הרי ישנו שכל האדם מצ"ע, שמציאות השכל עצמה אינה נובעת מחכמתו ית', ורק שהשכל שלו דבוק בחכמתו ית'.

ואילו בענין הדביקות במדות "המדות במדותיו ית' מה הוא רחום וכו'", הרי מהות מדת הרחמים שלו אינה רחמי האדם אלא רחמיו של הקב"ה, דמה שהאדם רחום הוא לא לפי שיש לו בטבע מדת הרחמים, אלא רק⁵¹ לפי ש"הוא רחום כו'"⁵².

אלא שעל ידי שזהו ראשית ויסוד עבודתו, לכן, ה"ז משפיע גם בשאר כל חלקי נפשו, שגם בהם יהי' מעין ביטול זה.

(משיחת ש"פ משפטים תשל"א)