97

י"ג מדה"ר "מנקים¹³ כל הפגמים כו' אין עוונותיכם מבדילים וכמ"ש¹⁴ ונקה מנקה הוא לשבים¹⁵ לרחוץ ולנקות נפשם כו' (ש)רוח¹⁶ עברה ותטהרם", כמו שהי' לפני החטא, כי רק "אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא. . וזו היא תשובה שלימה. . תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה".

ועפ"ז יש לומר, דזה שבתשובה המעשה קודם לתלמוד ה"ז רק בהעבודה דתשובה תתאה, וכמובן בפשטות¹⁷, דתחלת עבודת הבע"ת צ"ל בענין ה"מעשה", היינו הזהירות בכל האופנים להיות סר מרע ועושה טוב בפו"מ [וכמבואר במ"א¹⁸ דאף שעבודת ה' צ"ל לשמה (שזה בא ע"י ה"תלמוד"), ולא מיראת העונש וכיו"ב, הרי זה רק בנוגע ל"ועשה טוב", היינו עלי' באופן העבודה שלו, אבל בשייכות ל"סור מרע" צריך להשתדל בכל הדרכים להנצל מלעבור עבירה ולקיים כל המצות בפו"מ — גם אם זה בא מצד יראת העונש]; משא"כ כשהאדם כבר הגיע לדרגת תשובה עילאה, אין הכרח שהמעשה יהי' קודם לתלמוד, כיון שכבר אינו שייך כלל לענינים בלתי רצויים וכל עבודתו היא רק ב"ועשה טוב".

אבל אף שבעבודה דתשובה עילאה אין צ"ל "מעשה קודם לתלמוד", מ"מ צ"ל מדות קודם לשכל, מעין הקדמת מעשה לתלמוד שבתשובה תתאה (וכדיוק לשון אאמו"ר "וע"ד שבפ"ש דק"ש כו' מעשה קודם לתלמוד"). דכשם שבעבודת תשובה תתאה (שבאה לתקן מעשה החטא) צ"ל "מעשה קודם לתלמוד" כדי לבטל מכל וכל את רגילותו הקודמת, עד"ז הוא בעבודה דתשובה עילאה, שהיא דביקות הנפש בה', דכיון שבע"ת "סורו רע"¹⁹ צ"ל אצלו לכל לראש הזהירות בעניני מדות, ע"י שמעורר בעצמו רגש של התקרבות לה' ומיאוס ברע בתוקף גדול. וכידוע מה שאמר הרב המגיד נ"ע²⁰ "שאע"פ שאמרז"ל²¹ אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבע"ת צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו ושיאמר אי אפשי כו'", דלהיות שהי' בתוך הרע, הגם שיצא ממנו, צריך שמירה יתירה²².

וזהו ענין קדימת המדות לשכל, וכמו שמבאר אאמו"ר שהם "מדות דכתר", שזהו תוקף המדות שלמעלה מהשכל שישנו בעבודת התשובה, וכמו שביאר אדמו"ר הזקן לעיל ספ"ח ד"מעלת בע"ת על