אגרת התשובה ז

90אגרת התשובה ז

א. באגרת התשובה פרק ט' מביא אדמו"ר הזקן¹ ד"בינה איהי תשובה עילאה והאם² רובצת על האפרוחים וכו'³, דהיינו שע"י שמתבונן בגדולת ה' בהעמקת הדעת ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים. . ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו', וכן ביראה ופחד או בושה וכו' כנודע, אזי נקראת האם [בינה, מקור המדות] רובצת על האפרוחים [המדות] וכו'³".

ובהערות אאמו"ר על אגרת התשובה⁴ מדייק בלשון אדה"ז, ש"ביראה. . נקט ג' דברים, יראה פחד בושה, ויראה ופחד הוא בחד חלוקה. . ובושה בחלוקה בפני עצמה שנקט או בושה", ומבאר, דיראה היא "לנגד מדת הגבורה. . במדת הגבורה, שהוא מדת הלוים, יש ג' חלוקות לוים, בני קהת בני גרשון בני מררי. וקהת וגרשון הם בחדא חלוקה שבשניהם כתיב⁵ נשיאת ראש, ומררי בחלוקה בפ"ע שלא כתיב בו⁶ נשיאת ראש".

ואח"כ מוסיף, ש"גם יש לפרש, הגבורות הם בג' מקומות בבינה בז"א ובמלכות. . זהו יראה הוא במוח ופחד הוא בלב כמ"ש בתניא [ח"א] פ"ט⁷ היראה במוחו ופחד ה' בלבו. . ובושה הוא במלכות⁸".

וצריך ביאור: למאי נפק"מ באגרת התשובה כאן לפרט כל ג' המדריגות שביראה? והרי לעיל בחלק ראשון פ"ט (שאאמו"ר מציין כאן) לא הביא אדה"ז אלא "יראה במוחו ופחד ה' בלבו", ולא הזכיר גם "בושה" (שכנגד מלכות⁹).

ולכאורה, אדרבה: תוכן דברי אדה"ז לעיל שם הוא אודות רצון הנפש האלקית שכל אברי הגוף יהיו ממולאים רק עם כוחותי' לבדם ולא יעבור זר בתוכם, והולך ומפרט כל פרטי האברים והכוחות, מוחין שבראש, מדות שבלב, ועד למחשבות דיבורי ומעשי האדם, ש 91כולם "יהיו לה' לבדו" — וא"כ הי' מתאים לפרט שם את כל הדרגות שביראה (שכולם הן לה' לבדו), ומ"מ לא הזכיר שם "בושה" (שכנגד מלכות), אלא רק "היראה במוחו ופחד ה' בלבו";

ואילו באגרת התשובה כאן, שלא בא לבאר כאן עבודת המדות¹⁰, אלא עבודת התשובה שהיא בבינה, וענין היראה נזכר רק בדרך אגב, לבאר איך שמ"בינה" נולדות "דחילו ורחימו שכליים" [ובזה גופא, עיקר האריכות היא אודות אהבה¹¹ ("כענין שנאמר¹² לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך וכו' ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו'"), ורק אח"כ מזכיר בקיצור גם ע"ד יראה ("וכן ביראה כו'")] — ואעפ"כ נחית כאן לפרט את ג' הדרגות שביראה (וגבורה)!

וביותר יש להבין לפי הפירוש השני של אאמו"ר, שג' הלשונות ביראה הם כנגד ג' מקומות של גבורות, בינה ז"א ומלכות, והיינו, שלא זו בלבד שנקט פרטי הדרגות שבמדת היראה שבלב, אלא גם כפי שהיא במוח וכן "במלכות" (כפי שנמשך במעשה בפועל).

ב. ויש לומר, שלפי הביאור שבהערה זו (שבלשון אדה"ז כאן נרמזים פרטי הדרגות והמקומות שביראה) נתוסף בהבנת כללות תוכן דברי אדה"ז כאן בענין "והאם רובצת על האפרוחים".

דהנה בפשטות, כוונת אדה"ז כאן היא לבאר דברי הזהר¹³ שהביא בסוף פרק הקודם, "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה וכו' בן י"ה בינה", דלכאורה אינו מובן: מהי השייכות דהעבודה דדחילו ורחימו לתשובה עילאה שהיא בבינה¹⁴ (ה' עילאה, כנ"ל ריש פרק ד "תשוב. . ה' עילאה תשובה עילאה")?

וע"ז מבאר בפרק ט', דבינה היא "אם רובצת על האפרוחים", דהיינו שמההתבוננות (בינה) נולדים "דחילו ורחימו שכליים" [ולא רק התעוררות אהבה ויראה הטבעיות, אף שגם התעוררות זו היא ע"י התבוננות דוקא¹⁵], שאז המדות הן בדרגת השכל¹⁶, ולכן גם זה הוא חלק מהעבודה דתשובה עילאה שהיא "בבינה", בדרגת המוחין.

אבל צריך ביאור: מהו ההכרח שהעבודה דתשובה עילאה תכלול גם "דחילו ורחימו" (לו יהא בדרגא דמדות שכליות) — ואינו מספיק "דיתעסק באורייתא" לחוד (דביקות הנפש בה' ע"י מוחין, בינה עצמה)¹⁷?

92לכאורה יש מקום ליישב זה ע"פ המבואר בהמשך הפרק, ד"תכלית הדביקות והיחוד" היא "כשהיא מחמת אהבה" (כמבואר שם בארוכה, שהאהבה ד"בכל נפשך" מביאה לדביקות "כל חלקי הנפש" בה'), ונמצא, שתשובה עילאה, שענינה הוא (כנ"ל פ"ח¹⁸) "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא. . בתכלית היחוד", דורשת עבודת המדות, אהבה בכל נפשך.

אבל קשה לפרש כן, כי:

א) לעיל כ' "דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה", גם יראה (ואדרבה, עוד מקדים "דחילו" לפני "ורחימו"), וכן בריש פ"ט כאן נקט "דחילו ורחימו שכליים" (וממשיך כנ"ל "וכן ביראה כו'"), ואילו בהמשך הפרק מבאר, ש"תכלית הדביקות והיחוד" היא רק פעולת האהבה, ולא נזכר בזה ענין היראה כלל.

ב) לכאורה, בשביל דביקות כל חלקי הנפש בו ית' ע"י אהבה ד"בכל נפשך" אין הכרח שהאהבה תהי' אהבה שכלית דוקא ("האם רובצת על האפרוחים"), דבי' מתחיל הפרק, אלא מספיקה "אהבה טבעית".

ועכצ"ל שדברי אדה"ז בהמשך הפרק ע"ד דביקות שעל ידי אהבה דבכל נפשך, הם דבר נוסף בהעבודה דתשובה עילאה¹⁹, ולא הפירוט והביאור למ"ש לפנ"ז "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה".

ג. ויובן זה בהקדם תוספת ביאור בזה שתשובה עילאה היא בבינה:

זה שתשובה עילאה היא ב"בינה" הוא לא רק לפי שפעולת תשובה עילאה היא "תשוב. . ה' עילאה" (למעלה), אלא גם לפי שהעבודה עצמה דתשובה עילאה — השבת הנפש לשרשה ומקורה עד "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא" (כנ"ל) — קשורה עם בחי' בינה שבנפש.

ויש לומר הביאור בזה:

בגדר הדביקות והיחוד דתשובה עילאה מבואר לעיל (בפ"ח) שהוא "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא, כמו שהיתה [הנשמה] מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם". והרי "בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה" אין הנפש מציאות בפני עצמה, אלא היא רק "חלק²⁰ משם הוי' ב"ה"²¹. ומזה מובן, שאין גדר הדביקות בה' דתשובה עילאה רק התמסרות מוחלטת לקיים רצונו ית' בכל, עד שכל עניניו נעשים אך ורק בהתאם לרצון השם, שהרי במצב זה עדיין האדם הוא מציאות בפני עצמו, אדם העושה ומקיים רצונו של הקב"ה; אלא דביקות כזו שאין מציאותו נרגשת כלל, "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'".

וזוהי גם השייכות בין העבודה דתשובה עילאה לבינה:

ידוע שמוחין נקראים "אין" לגבי מדות שהן "יש"²², והסברת הדבר:

ענין השכל הוא — תפיסת והשגת המושכל כמו שהוא לאמיתתו, בלי תערובת של מציאות ומצב האדם המשיג. שלכן תנאי מוכרח ללימוד שכל אמיתי הוא שלא יערב האדם שום פני', כי השוחד יעור ולא ישיג הדבר לאמיתתו.

93וככל שישכח את מצבו ומציאותו וגדריו (וכ"ש שלא יערב שום פני' כו') יגיע יותר אל תפיסת אמיתית המושכל; משא"כ תוכן ענין המדות הוא להיפך — שהתייחסותו אל הדבר שמחוץ הימנו אינה כדבר בפ"ע כפי שהוא לאמיתתו, אלא עיקר יחסו הוא לפעולת הדבר על האדם המרגיש, אם להתקרב אליו (אהבה) או להתרחק ממנו (יראה) וכיו"ב.

וכן הוא בעבודת ה': עבודת המדות היא — רגש האדם, דאהבת ה' היא מפני ש"קרבת אלקים לי טוב"²³, ולכן רוצה להתקרב אליו ית' (ועד"ז ביראה וכיו"ב); משא"כ עבודת המוחין היא מה ש"יוצא" מגדרי מציאות עצמו ותופס ומשיג "אלקות" כמו שהוא²⁴.

ולכן הדביקות דתשובה עילאה (הבאה מצד שורש נשמתו כפי שהיא "חלק משם הוי' ב"ה", קודם שנעשית בגדר "מציאות"), היא ע"י עבודת המוחין (בינה), שענינה (כנ"ל) ביטול ו"אין"²⁵, מה שאלקות מאיר בשכלו.

ד. והנה אע"פ שתשובה עילאה באה לאחרי גמר תיקון החטא ע"י תשובה תתאה (עד ש"רוח עברה ותטהרם"²⁶), מ"מ מובן, שגם הדביקות דתשובה עילאה היא המשך לתשובה תתאה ושייכת לתיקון החטא.

וטעם הדבר, כי שלימות תיקון החטא (היינו תיקון פעולת החטא, שגרם להוריד את נפשו לבירא עמיקתא, היכלות הטומאה כו'²⁷) היא, כאשר נוסף להשבת נפשו למעמדה ומצבה כפי שהיתה קודם החטא (שזוהי פעולת תשובה תתאה), הוא משיב את נפשו גם למצבה "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה כו'".

ומזה מובן, שעבודת "תשובה עילאה" היא לפעול את ה"יחוד נפלא" (ע"י הדביקות דתשובה עילאה) "באותו מקום"²⁸ בהאדם שבו הי' החטא, והיינו, שהביטול שמצד הארת שורש נשמתו "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", צריך לחדור גם במציאות האדם עצמו.

ולכן לא די בביטול שמצד "בינה" (מוחין) לבד (שהיא למעלה ממציאות האדם²⁹), אלא העבודה דתשובה עילאה צ"ל גם "בדחילו ורחימו דקדב"ה", עבודת המדות, שהיא במציאות האדם²⁹ עצמו.

וזהו הביאור בדברי אדה"ז כאן, שהעבודה דתשובה עילאה היא ש"מוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים. . ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו'":

אהבה טבעית הרי היא מצד מציאות האדם, שזהו טבע מציאותה שרוצה להתקרב אל ה', דהגם שטבע זה הוא של נפש דקדושה, מ"מ ה"ז ענין של מציאות, ואין זו ב"תכלית היחוד" כפי שהיתה הנפש "בטרם שנפחה ברוח פיו ית'";

משא"כ דחילו ורחימו שהן תולדות 94השכל, "דחילו ורחימו שכליים" (שאין יסודם — טבע ומציאות האדם), הרי הם בביטול³⁰ [ולדוגמא במדת האהבה, דבאהבה הנולדת משכל נרגש שאין יסודה טובתו הפרטית דהאדם ("לי טוב"), אלא שכן מחייב הענין, שצריכים להתקרב לאלקות³¹].

ויש לומר, שזהו גם דיוק ל' הזהר (שהובא לעיל ספ"ח) "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה" — שלכאורה הוא יתור לשון — אלא שבזה מדגיש, שהדחילו ורחימו דתשובה עילאה אין יסודם טבע האדם, אלא (התגלות) הקב"ה, וזהו ע"י דחילו ורחימו שכליים דוקא.

ה. עפ"ז יש לבאר הטעם שלא כתב אדה"ז בקיצור "ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים", אלא מוסיף "ובטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך וכו'" — דיש לעיין, הרי לעיל בחלק ראשון³² ביאר כמה עניני התבוננות שעל ידם נולדים דחילו ורחימו, ולמה נקט כאן התבוננות זו דוקא?

ולכאורה, התבוננות זו ד"לאהבה גו' כי הוא חייך" היא דרגא נמוכה באהבה, שהיא לגרמי'.

ויש לומר, שאין הכוונה ב"כי הוא חייך" כאן שזהו טעם וסיבת האהבה, אלא שזהו תוכן וגדר האהבה [כדיוק ל' אדה"ז "בטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה. . משום כי הוא חייך"] — שאלקות הוא כל חיותו³³. דלא רק שאלקות מאיר במוחו ע"י השגת אלקות, אלא שמאיר גם במציאותו גופא, עד ש"הוא חייך".

וזוהי שלימות הדביקות דתשובה עילאה, שלא זו בלבד שיש אצלו הביטול שמצד הארת שורש נשמתו "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", אלא שביטול זה (שמצד שורש נשמתו) חודר לתוך מציאותו, עד שגם מדותיו הן "דחילו ורחימו שכליים. . כענין שנאמר לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך".

ועפ"ז מובן גם המשך דברי אדה"ז בפרק זה ע"ד הדביקות דכל חלקי הנפש בו ית' (ע"י אהבה דבכל נפשך), שמדייק "המדות במדותיו ית' מה³⁴ הוא רחום וכו' והשכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה. . המחשבה במחשבתו ית' והדיבור בדבר ה' זו הלכה וכמ"ש³⁵ ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך, והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים כמ"ש³⁶ כי ששת ימים עשה ה' וכו'".

כלומר, ענין הדביקות המבואר כאן אינו רק זה שכל חלקי הנפש הן לה' לבדו³⁷, בעניני קדושה (מדות — אהבת ה' 95ויראתו; שכל — התבוננות בגדלות ה'; מחשבות ודיבורים קדושים, וכן מעשים טובים) — אלא כאילו שהעבודה בכל חלקי נפשו היא רק מה שהם "אמצעי" שעל ידם מתגלים בעולם ענינים אלו כפי שהן אצלו ית': "המדות במדותיו ית', מה הוא רחום וכו'", שמדת הרחמים דהאדם היא תוצאה והמשך לרחמי הקב"ה; "השכל. . הוא עיון התורה", לא השגת האדם בגדלות האל, אלא מה שחכמתו ית' מתגלית בשכלו; "הדיבור. . ואשים דברי בפיך, ודברי אשר שמתי בפיך", כלומר, אין הם דיבורי האדם, אלא מה שהקב"ה שם דבריו ית' בפי האדם³⁸; "והמעשה הוא מעשה הצדקה. . כי ששת ימים עשה ה' וכו'", דמעשי האדם הם גילוי וביטוי כח מעשה הקב"ה, שענינו "להחיות רוח שפלים. . ששת ימים עשה ה' וכו'".

וטעם הדבר³⁹, לפי שזהו תוכן עבודת תשובה עילאה, שמתגלה באדם דביקות זו כפי שנשמתו "היתה מיוחדת בו ית'. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", דבהיותה במקורה, "חלק משם הוי' ב"ה ממש", הרי כל עניני' הם רק גילוי אלקות. וענין זה צריכים להמשיך במציאות האדם גופא, וזהו שמפרט אדה"ז ענין דביקות זו בכל חלקי הנפש, כנ"ל.

ו. ע"פ כל הנ"ל מבואר היטב פירוש אאמו"ר שנקט כל ג' הדרגות שביראה, ובפרט פירוש הב', שהן בג' הדרגות דבינה (מוח) ז"א (לב) ומלכות:

כיון שתוכן העבודה דתשובה עילאה הוא "תכלית הדביקות והיחוד", ובאופן שהביטול חודר במציאות האדם, הרי מובן, שאי אפשר שישאר שום ענין ומקום באדם שאין בו ביטול זה [וע"ד המבואר בהמשך הפרק, שהאהבה דבכל נפשך היא באופן שכל חלקי הנפש נעשים דבוקים בו ית'].

ומזה מובן גם בנוגע לפעולת המוחין במדות, שתוכנה הוא המשכת הביטול במציאות האדם (כנ"ל) — שפעולתה צ"ל נרגשת בכל חלקי המדה (עד ל"מלכות" שבה)⁴⁰, דאל"כ ישאר חלק ממנה שלא נרגש בו "תכלית הדביקות והיחוד" בו ית'⁴¹.

(משיחת ש"פ בשלח תשל"א)