93

וככל שישכח את מצבו ומציאותו וגדריו (וכ"ש שלא יערב שום פני' כו') יגיע יותר אל תפיסת אמיתית המושכל; משא"כ תוכן ענין המדות הוא להיפך — שהתייחסותו אל הדבר שמחוץ הימנו אינה כדבר בפ"ע כפי שהוא לאמיתתו, אלא עיקר יחסו הוא לפעולת הדבר על האדם המרגיש, אם להתקרב אליו (אהבה) או להתרחק ממנו (יראה) וכיו"ב.

וכן הוא בעבודת ה': עבודת המדות היא — רגש האדם, דאהבת ה' היא מפני ש"קרבת אלקים לי טוב"²³, ולכן רוצה להתקרב אליו ית' (ועד"ז ביראה וכיו"ב); משא"כ עבודת המוחין היא מה ש"יוצא" מגדרי מציאות עצמו ותופס ומשיג "אלקות" כמו שהוא²⁴.

ולכן הדביקות דתשובה עילאה (הבאה מצד שורש נשמתו כפי שהיא "חלק משם הוי' ב"ה", קודם שנעשית בגדר "מציאות"), היא ע"י עבודת המוחין (בינה), שענינה (כנ"ל) ביטול ו"אין"²⁵, מה שאלקות מאיר בשכלו.

ד. והנה אע"פ שתשובה עילאה באה לאחרי גמר תיקון החטא ע"י תשובה תתאה (עד ש"רוח עברה ותטהרם"²⁶), מ"מ מובן, שגם הדביקות דתשובה עילאה היא המשך לתשובה תתאה ושייכת לתיקון החטא.

וטעם הדבר, כי שלימות תיקון החטא (היינו תיקון פעולת החטא, שגרם להוריד את נפשו לבירא עמיקתא, היכלות הטומאה כו'²⁷) היא, כאשר נוסף להשבת נפשו למעמדה ומצבה כפי שהיתה קודם החטא (שזוהי פעולת תשובה תתאה), הוא משיב את נפשו גם למצבה "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה כו'".

ומזה מובן, שעבודת "תשובה עילאה" היא לפעול את ה"יחוד נפלא" (ע"י הדביקות דתשובה עילאה) "באותו מקום"²⁸ בהאדם שבו הי' החטא, והיינו, שהביטול שמצד הארת שורש נשמתו "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", צריך לחדור גם במציאות האדם עצמו.

ולכן לא די בביטול שמצד "בינה" (מוחין) לבד (שהיא למעלה ממציאות האדם²⁹), אלא העבודה דתשובה עילאה צ"ל גם "בדחילו ורחימו דקדב"ה", עבודת המדות, שהיא במציאות האדם²⁹ עצמו.

וזהו הביאור בדברי אדה"ז כאן, שהעבודה דתשובה עילאה היא ש"מוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים. . ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו'":

אהבה טבעית הרי היא מצד מציאות האדם, שזהו טבע מציאותה שרוצה להתקרב אל ה', דהגם שטבע זה הוא של נפש דקדושה, מ"מ ה"ז ענין של מציאות, ואין זו ב"תכלית היחוד" כפי שהיתה הנפש "בטרם שנפחה ברוח פיו ית'";

משא"כ דחילו ורחימו שהן תולדות