שיחת ש"פ בשלח, י"א שבט, ה'תשל"א

78

בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, י"א שבט, ה'תשל"א.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. דובר כמ"פ שיום השבת קשור עם הקריאה שקורין בתורה בו ביום – פרשת השבוע (שמתחילים ללמדה מיום ראשון בשבוע), ועל שם פרשה זו נקראת השבת, כמו "שבת בראשית", וכיו"ב; אך ישנם שבתות מיוחדים שנקראים בשם נוסף (מלבד שם הפרשה) – ע"ש ענין מיוחד שאודותיו מדובר בפרשה.

וכן הוא בנוגע ליום הש"ק זה – שנקרא לא רק "שבת פרשת בשלח", אלא גם "שבת שירה" [כמנהג ישראל – "תורה היא" ⁴⁷⁸ – שנתפשט בכל תפוצות ישראל, שלכן יש בו התוקף דמ"ע – "על פי התורה אשר יורוך", ומל"ת – "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" ⁴⁷⁹ , כפס"ד הרמב"ם ⁴⁸⁰ ], כיון שבפרשת השבוע מדובר אודות שירת בנ"י – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת" ⁴⁸¹ (וגם בהפטרה מדובר אודות ענין השירה – "ותשר דבורה" ⁴⁸² ).

ומזה מובן, שהתוכן העיקרי של פרשת השבוע הוא ענין השירה, שלכן נקראת השבת בשם "שבת שירה" ⁴⁸³ .

ב. ובהקדים גודל מעלת השם:

אע"פ שהשם הוא לכאורה ענין חיצוני, שהצורך בו הוא רק בשביל הזולת, שיוכל לקרותו בשמו, הרי ידוע שהשם של כל דבר מורה על תוכנו של הדבר הנקרא בשם זה, ולא עוד אלא שהשם הוא החיות (וחיות פנימי) של הדבר, כתורת המגיד ⁴⁸⁴ והבעש"ט ⁴⁸⁵ על הפסוק ⁴⁸⁶ "נפש חי' הוא שמו", ששמו של כל נברא הוא ה"נפש חי'" שבו, וכפי שרבינו הזקן

79

מבאר זאת (באופן של הבנה והשגה בחב"ד) בשער היחוד והאמונה ⁴⁸⁷ ש"השמות שנקראים בהם בלשון הקודש הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות .. מעשרה מאמרות שבתורה .. עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו", וזוהי החיות שמהוה אותו מאין ליש בכל רגע ורגע.

ויתירה מזה – שהשם קשור גם עם עצם החיות , וכידוע הראי' (משל ודוגמא) על זה ⁴⁸⁸ , מאדם שנמצא במצב של התעלפות (או שינה עמוקה), ואי אפשר להגיע לכחותיו הגלויים, אזי העצה היא – ללחוש שמו באזנו, ועי"ז יתעורר. והרי מובן שאין זה באופן שמתעורר מצד הקול – דא"כ, היו צריכים לצעוק בקול גדול, וגם לא הי' חילוק מהו תוכן הדברים של הקול; וכיון שהעצה לעוררו היא ללחוש (ולא לצעוק) את שמו (ולא ענין אחר), עכצ"ל, שזהו לפי שהשם קשור עם עצם החיות, שלמעלה מכל הכחות.

ואע"פ שיש צורך בפעולתם של הכחות הגלויים, והיינו, שישמע בכח השמיעה את הקריאה בשם, ויבין בכח השכל שזהו שמו אשר יקראו לו, והרי הכחות הגלויים הם במעמד ומצב שאינם פועלים פעולתם, והראי', שאינו יכול לשמוע ענין אחר – אעפ"כ, כיון שמדובר אודות הקריאה בשם, שקשור עם עצם החיות שלמעלה מכל הכחות הגלויים, הרי זה פועל שישמע זאת ("ער זאָל דאָס דערהערן") ויתעורר, ואז חוזרים ונמשכים כל פרטי הכחות לפעול בגוף.

ובכן: הסיבה לכך שהשם הוא החיות של כל הנבראים שבעולם היא – בגלל ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" ⁴⁸⁹ , כך, שכל עניני העולם נלקחים מהתורה, וענין השם בתורה הוא באופן שהשם הוא החיות של הדבר הנקרא בשם זה.

ולהעיר:

לכאורה הי' אפשר לומר שהצורך בענין השם הוא רק בעולם, לפי שמצד עצמו אין בו חיות, ולכן יש צורך בענין השם, שזהו החיות שמהוה ומחי' ומקיים את הנברא בכל רגע, משא"כ בתורה, אין צורך בהמשכת החיות ע"י השם, כיון שהתורה עצמה ענינה חיות, שהרי התורה נקראת "תורת חיים" ⁴⁹⁰ , וכמארז"ל ⁴⁹¹ "עשרה נקראים חיים", וביניהם גם התורה,

80

ועד שהיא עיקרם, שהיא "חיינו ואורך ימינו" ⁴⁹² , ולכן בתורה אין צורך בהמשכת החיות ע"י ענין השם. ואדרבה: המשכת החיות ע"י השם לעניני העולם היא ע"י התורה, כפי שמדגיש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה10, שהחיות שבאותיות השם "נשתלשל מעשרה מאמרות שבתורה ".

אבל אעפ"כ, כיון שהמשכת החיות בעולם היא ע"י השם, וכל עניני העולם נלקחים מהתורה, הרי בהכרח לומר שגם בתורה ישנו ענין זה, שהשמות שבתורה הם החיות של הענינים שנקראים בשמות אלו.

וזהו מה שמצינו בשל"ה ⁴⁹³ בנוגע לענין השמות שבתורה, שמי שאינו שייך להבנה והשגה בתורה, מאיזו סיבה שתהי', יאמר את השמות של החומשים: בראשית שמות וכו', וכן שמות המסכתות (ועד"ז גם שמות התנאים והאמוראים) – שזהו מצד גודל מעלת השם, שהוא חיות הדבר.

וכן הוא בנוגע לשבת זו שנקראת בשם "שבת שירה", שמזה מובן שענין השירה הוא עיקר ענינה של השבת.

ג. אך צריך להבין – דלכאורה, עיקר ענינה של הפרשה הוא ⁴⁹⁴ : "ויהי בשלח פרעה את העם", יציאת בנ"י ממצרים, ובגלל זה היתה גם השירה.

ובהקדם ביאור הטעם שאמירת השירה היתה רק בעת קרי"ס, דלכאורה, היו בנ"י צריכים לומר שירה מיד בשעה שנגאלו ממצרים, ולמה המתינו באמירת השירה עד לקרי"ס בשביעי של פסח?

ולאידך גיסא צריך להבין בנוגע אלינו: מדוע אנו אומרים שירה מיד בלילה הראשון של חג הפסח, כמ"ש ⁴⁹⁵ "השיר יהי' לכם כליל התקדש חג" – בה בשעה שבנ"י אמרו שירה רק לאחרי קרי"ס בשביעי של פסח (שלכן קורין את השירה בשביעי של פסח)?

והביאור בזה:

הסיבה לכך שבנ"י לא אמרו שירה מיד ביציאתם ממצרים היא – לפי שעדיין לא היו בטוחים שהיציאה ממצרים היא בשלימותה, והיו יראים שמא ירדפו המצריים אחריהם ויכריחו אותם לשוב למצרים; ורק

81

בקרי"ס, כאשר "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ⁴⁹⁶ , ו"לא נשאר בהם עד אחד" ⁴⁹⁷ , אזי נתבטל הפחד שמא יצטרכו לשוב למצרים, ונתגלה למפרע שהיציאה ממצרים אכן היתה גאולה שלימה שאין אחרי' שעבוד מצרים (בדוגמת הגאולה העתידה, עלי' נאמר ⁴⁹⁸ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") ⁴⁹⁹ .

כלומר: כלפי שמיא גליא ברגע הראשון של יצי"מ שזוהי גאולה שאין אחרי' שעבוד מצרים, אלא שבנ"י לא ידעו זאת, ורק בשביעי של פסח בעת קרי"ס נתברר אצלם שזוהי גאולה שלימה, ולכן אמרו שירה.

אבל עתה, כשאנו יודעים כבר שמיד ברגע הראשון של יצי"מ היתה כבר גאולה שלימה [ולכן חל מיד האיסור "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" ⁵⁰⁰ ], לכן צריכים אנו לומר שירה מיד בלילה הראשון של פסח – "כליל התקדש חג".

וכיון שהעיקר היא היציאה ממצרים, "בשלח פרעה את העם", ואילו השירה היא רק הוכחה לכך שהיציאה ממצרים היתה גאולה שלימה – אינו מובן: מדוע נקראת השבת בשם "שבת שירה", שמורה שעיקר השבת הו"ע השירה, בה בשעה שהעיקר הוא ענין הגאולה ממצרים?

ועכצ"ל, שענין השירה קשור ונוגע בענין הגאולה.

ד. ויובן הביאור בזה מהדין בנגלה ש"אין אומרים שירה אלא על היין" ⁵⁰¹ , וטעם הדבר – בפשטות – לפי שבשעת אמירת השירה צריך להיות ענין השמחה, וזהו ענין היין, "המשמח אלקים ואנשים" ⁵⁰² .

[ואע"פ שהדין "אין אומרים שירה אלא על היין" נאמר בנוגע לביהמ"ק ⁵⁰³ – הרי הכוונה היא שעניני ביהמ"ק (כולל גם ביהמ"ק שבביתו של כל יהודי, עי"ז שפועל שתהי' בו השראת השכינה, "ושכנתי בתוכם" ⁵⁰⁴ ) יומשכו בכל מקום בעולם, ולכן, גם הענין ש"אין אומרים שירה אלא על היין", בגלל ששירה קשורה עם ענין השמחה, הרי זה נוגע בכל מקום].

וכיון ששירה ענינה שמחה, הרי זה נוגע גם לגאולה של בנ"י,

82

והיינו, שלא מספיק ענין הגאולה כשלעצמה, אלא גאולה אמיתית היא דוקא כאשר הגאולה היא באופן של שמחה ⁵⁰⁵ .

* * *

ה. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ו. בנוגע ⁵⁰⁶ לפירוש רש"י – נתעכב עתה (כפי שהובטח) על חלק מפירוש רש"י על הפסוק4 "אז ישיר משה", "אז, כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה, וכן אז ידבר יהושע ⁵⁰⁷ , וכן ובית יעשה לבת פרעה ⁵⁰⁸ , חשב בלבו שיעשה לה, אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירה לה'. וכן ביהושע, כשראה הנס (ד"שמש בגבעון דום"30), אמר לו לבו שידבר, וכן עשה, ויאמר לעיני ישראל. וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל ⁵⁰⁹ , פירש אחריו עלי באר ענו לה. אז יבנה שלמה במה ⁵¹⁰ , פירשו בו חכמי ישראל ⁵¹¹ שבקש לבנות ולא בנה, למדנו שהיו"ד ע"ש המחשבה נאמרה. זהו ליישב פשוטו. אבל מדרשו, אמרו רז"ל34 מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה. וכן בכולן, חוץ משל שלמה, שפירשוהו שביקש לבנות ולא בנה".

כלומר ⁵¹² : רש"י בא לבאר מדוע נאמר "אז ישיר משה", בלשון עתיד, ולא "אז שר משה", בלשון עבר, שהרי זה ענין שאירע בעבר?

ומבאר רש"י: "אז, כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה", היינו, שתיבת "אז" קאי (לא על זמן אמירת השירה בפועל, אלא) על הזמן שראה את הנס, שאז "עלה בלבו שישיר שירה",

ומביא ראי' לדבר – שמצא לו חבר – ממ"ש "אז ידבר יהושע", שגם שם הפירוש הוא ש"כשראה הנס, אמר לו לבו שידבר", וכן ממ"ש בשלמה המלך "ובית יעשה לבת פרעה", שפירושו, "חשב בלבו שיעשה לה",

ומסיים: "אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר" (ולכן נאמר "ישיר",

83

לשון עתיד, כיון שלא מדובר אודות אמירת השירה בפועל, אלא אודות המחשבה שישיר לאח"ז).

ומוסיף: "וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירה לה'" – שבזה מבהיר רש"י דרך-אגב שאלה נוספת: מהו כפל הלשון "אז ישיר .. ויאמרו לאמר", דלכאורה הול"ל "אז ישיר משה לאמר אשירה לה'", או "ויאמרו משה ובני ישראל לאמר אשירה לה'"? – כי בתחלה נאמר "אז ישיר" שפירושו " עלה בלבו שישיר", ואח"כ נאמר ש"כן עשה ", "ויאמרו לאמר".

וכמו"כ מתורצת השאלה על כפל הלשון ביהושע, "אז ידבר יהושע גו' ויאמר לעיני כל ישראל" – כי, "ידבר" פירושו "אמר לו לבו שידבר", ומ"ש "ויאמר לעיני כל ישראל" היינו ש"כן עשה".

ורש"י מסיים, שפירוש הנ"ל מדוע נאמר "ישיר" לשון עתיד – "זהו ליישב פשוטו, אבל מדרשו, אמרו רז"ל מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה", ולכן נכתב בלשון עתיד, כיון שזהו רמז על הזמן דתחיית המתים שיהי' לעתיד לבוא.

ז. וצריך להבין:

א) ידוע ⁵¹³ הכלל שכאשר רש"י מביא שני פירושים בפשוטו של מקרא, הרי זה לפי שהפירוש הראשון אינו מספיק, ולכן יש צורך בפירוש שני (אבל כאשר ב' הפירושים הם שקולים, ורש"י אינו מכריע איזה מהם קרוב יותר לפשוטו של מקרא, אזי מקדים לכתחילה שבענין זה יש ב' פירושים).

ועאכו"כ כאשר הפירוש הראשון הוא ע"פ פשוטו של מקרא, והפירוש השני הוא "מדרשו", כבנדו"ד – הרי בודאי שהסיבה לכך שרש"י מביא פירוש המדרש (אף שכותב בעצמו ⁵¹⁴ ש"אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא") היא, לפי שהפירוש הראשון אינו מספיק, ולכן מוכרח רש"י להביא אפילו "מדרשו".

וצריך להבין: מהו הקושי בפירוש לפי פשוטו, שלכן צריך רש"י להביא "מדרשו"?

ב) גם כאשר רש"י מביא פירוש ממדרש, הרי זה צריך להיות שייך לפשוטו של מקרא, שלכן יכול רש"י – שענינו לפרש פשוטו של מקרא – להביא פירוש זה. וכפי שמצינו כמ"פ שרש"י כותב37 "יש מדרשי

84

אגדה רבים", אבל אינו מביאם בפירושו, כיון שאינם שייכים לפשוטו של מקרא.

ולכאורה, הפירוש ש"אז ישיר משה" לשון עתיד הוא רמז לתחיית המתים [שמקורו בדברי הגמרא במסכת סנהדרין34: "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה"] אינו שייך כלל לפשוטו של מקרא ⁵¹⁵ , שהרי ע"פ פשש"מ אין מקום לומר שבשעת תחיית המתים יאמר משה רבינו את השירה שאמר יחד עם בנ"י בצאתם ממצרים!

משה רבינו אכן יקום לתחיית המתים, ולא עוד אלא ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון" ⁵¹⁶ , כך, שיעשה אז את הענינים שצריכים להעשות ע"י "גואל אחרון", אבל לא אמירת השירה שאמרו בנ"י בשעת קרי"ס, שאין לה שייכות לזמן דלעתיד לבוא, כשיחיו המתים.

ועד"ז צריך להבין בנוגע לפסוק "אז ידבר יהושע", וכן הפסוק "אז ישיר ישראל" – שעליהם אומר רש"י "וכן בכולן", שגם הם "רמז לתחיית המתים" – מהי השייכות של דברי יהושע "שמש בגבעון דום" או שירת הבאר לזמן דלעתיד לבוא, כשיחיו המתים, שגם אז יאמר יהושע "שמש בגבעון דום", ובנ"י יאמרו שירת הבאר; "שמש בגבעון דום" הו"ע של נס, וכן בנוגע לשירת הבאר "שירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים כו' (של האמוריים) .. לפרסם את הנסים" ⁵¹⁷ , אבל מהי שייכותם לזמן דלעתיד לבוא כשיחיו המתים?

ג) בהמשך פירושו מביא רש"י גם את הפסוק "אז יבנה שלמה במה". ולכאורה הכוונה שגם בפסוק זה קאי "אז יבנה" (לשון עתיד) על המחשבה, ש"חשב בלבו". וא"כ, הי' רש"י צריך להביא פסוק זה בהתחלת פירושו, והיינו, שכאשר מפרש "וכן אז ידבר יהושע, וכן ובית יעשה לבת פרעה", הי' צריך להוסיף "וכן אז יבנה שלמה במה". ולמה מביא זאת רק לאחרי שמפרש כל הענין?

וכאמור כמ"פ שכל הדיוקים צריכים להיות מובנים בפשטות הכתובים לבן חמש למקרא, וכן גם כמה דיוקים נוספים שיתבארו בדרך אגב לאחרי הביאור בדיוקים הנ"ל, וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

ח. הביאור בלקוטי לוי"צ ⁵¹⁸ לאגרת התשובה פ"ט בענין תשובה

85

עילאה, "שמתבונן .. ומוליד .. יראה ופחד או בושה", שהם כנגד ג' המקומות של הגבורות, בבינה (יראה במוח) בז"א (פחד בלב) ובמלכות (בושה) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 90 ואילך.

* * *

ט. הביאור בפרש"י:

ידוע מה שהקשה הרמב"ן4 על פירוש רש"י – שס"ל שהכתוב אינו משתמש בלשון עתיד במקום עבר (שלכן הוצרך רש"י לבאר מש"נ "אז ישיר" לשון עתיד) – "ומה יאמר הרב בפסוק ⁵¹⁹ יעשו עגל בחורב", ומביא עוד כו"כ פסוקים שמהם מוכח ש"דרך הלשון הוא לומר עתיד במקום עבר".

ולכן מפרש המזרחי, שבודאי יש פסוקים שבהם נאמר לשון עתיד במקום עבר, אבל פסוק כזה, "אין ישובו לפי פשוטו, מאחר שאין לעתיד משמעות על העבר כלל", וכוונת רש"י כאן " לישב המקרא לפי פשוטו , כמו שכתב "זהו ליישב פשוטו", וישוב פשוטו אינו אלא בשיפורש כפי משמעו, אם עתיד ממש, אז עלה על לבו שיעשה אותו וכו'".

אבל, עפ"ז הי' צריך רש"י להתעכב על הפסוק "יעשו עגל בחורב", ועד"ז בשאר הפסוקים כיו"ב, ולומר, שלמרות הדוחק שבדבר שאינו כפי משמעו, נאמר כאן לשון עתיד במקום עבר (שהרי לא יעלה על דעתו של הבן חמש למקרא מעצמו לפרש שלא כפי משמעו ⁵²⁰ ); וכיון שלא מצינו שרש"י יתעכב לבאר פסוקים הנ"ל, עכצ"ל, שהשימוש בלשון עתיד במקום עבר הוא כפי משמעו.

ולכן נראה יותר לומר כפירוש המהר"ל מפּראָג ⁵²¹ , "שכל מקום נאמר לשון עתיד אף על העבר, כאשר יש במעשה התחלה לעשות המעשה ויש בו עתיד לעשות גם כן .. חוץ כאשר כתיב אצלו לשון "אז" .. אבל אי אפשר לומר מלת "אז" על דבר כזה שיש לו המשך זמן", ולכן מוכרח רש"י לפרש "אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה", דקאי "על המחשבה עם גמר המעשה, ומפני שהעתיד הוא גמר המעשה יבוא בלשון עתיד" (או כמדרשו, "אז ישיר לעתיד לבוא, לעולם הבא").

86

אבל עפ"ז אינו מובן:

א) מדוע מביא רש"י ראי' מהפסוק "ובית יעשה לבת פרעה", שבו לא נאמרה תיבת "אז"?

ב) מתחזקת יותר השאלה האמורה לעיל – שלכאורה הי' רש"י צריך להביא מיד בהתחלת הענין את הראי' מהפסוק "אז יבנה שלמה במה", ולמה הביאו רק בסיום הענין? ⁵²²

י. וביאור הטעם שרש"י אינו מסתפק בפירוש הראשון, "ליישב פשוטו", אלא מוסיף גם "מדרשו":

הקושי בפירוש "אז ישיר משה", "אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה .. וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירה לה'", הוא – מהו החידוש בכך שתחילה "עלה בלבו שישיר שירה", ואח"כ "כן עשה", הרי כך נוהג כל אדם, שתחילה חושב לעשות הדבר, ואח"כ עושה זאת בפועל?!

ולדוגמא – בנוגע למ"ש בהתחלת הפרשה "ויהי בשלח פרעה את העם": אפילו פרעה, גוי – לפני ששלח את העם, חשב והתבונן בדבר, שקיבל כו"כ מכות, עד למכה האחרונה, "מכת בכורות", ועד שבא לידי החלטה שלא כדאי לו להמשיך ולהחזיק את בנ"י, ואז שלחם. ואעפ"כ לא נאמר "אז ישלח פרעה את העם", שעלה בלבו לשלחם וכן עשה, אלא נאמר "ויהי בשלח פרעה את העם", לשון עבר;

ומדוע בנוגע לשירה נאמר "אז ישיר", לשון עתיד, "אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה"?!

ולכן מוסיף רש"י: "אבל מדרשו, אמרו רז"ל מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה", ולכן נאמר "ישיר" לשון עתיד, כיון שלעתיד לבוא, כשיחיו המתים, יחזרו משה ובנ"י ויאמרו את השירה הזאת.

יא. והשייכות של השירה שנאמרה בקריעת ים סוף לזמן שיחיו המתים לעתיד לבוא – מובנת בפשטות:

יציאת מצרים הו"ע נצחי, כמ"ש ⁵²³ "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ואיתא במשנה ⁵²⁴ : "כל ימי חייך, להביא לימות המשיח". וכיון שגם בימות המשיח יצטרכו לזכור את יצי"מ, הרי מובן שגם אז יאמרו משה ובנ"י – כשיחיו המתים – את השירה שאמרו בקרי"ס בצאתם ממצרים.

87

ובנוגע לפירוש רש"י על התורה – שאינו יכול לסמוך על דברי המשנה הנ"ל – מובן הדבר בפשטות הכתובים:

הבן חמש למקרא למד כבר מ"ש ⁵²⁵ "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" ("למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום"), והיינו, שזהו ענין תמידי, ובמילא הרי זה ענין נצחי. וכמו מ"ש לאח"ז ⁵²⁶ "והי' לך (יצי"מ) לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", שהפירוש הפשוט בזה שתמיד צ"ל "לאות .. ולזכרון", והיינו, שמצות תפילין היא ענין נצחי – כך גם מ"ש "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" הו"ע שצריך לזכור תמיד, גם לעתיד לבוא.

וכיון שזכירת יצי"מ היא ענין נצחי שיהי' גם לעתיד לבוא, הרי מובן, שגם אז יאמרו משה ובנ"י את השירה שנאמרה בשעת קרי"ס.

יב. אך עדיין צריך ביאור: מה שייך הענין ד"אז ידבר יהושע" (בענין "שמש בגבעון דום") ו"אז ישיר ישראל" (שירת הבאר), שלכאורה אינם ענינים נצחיים, לזמן דלעתיד לבוא כשיחיו המתים?

והביאור בזה:

בהמשך לפסוק "אז ידבר יהושע גו' שמש בגבעון דום גו'" – נאמר ⁵²⁷ "לא הי' כיום ההוא לפניו ולאחריו גו'". וכיון שכן, הרי מובן, שנס זה הו"ע נצחי שיזכירו אותו תמיד, גם לעתיד לבוא.

ומזה מובן, שכאשר יחיו המתים, ויראו את כל הנסים שיהיו לעתיד לבוא, אזי יזכרו גם בנס ד"שמש בגבעון דום" שאירע בעת המלחמה עם הגבעונים בעת הכניסה לארץ בפעם הראשונה, ובמילא, "אז ידבר יהושע" אודות הענין ד"שמש בגבעון דום".

ועד"ז בנוגע לשירת הבאר – "אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה":

בסיום שירת הבאר נאמר ⁵²⁸ "ונשקפה (הבאר) על פני הישימון", ומפרש רש"י: "שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר".

ומזה מובן, שהזכרון על נס זה יהי' באופן נצחי אצל כל מי שמביט בימה של טבריא ורואה כמין כברה בים. וא"כ, הרי גם לעתיד לבוא כשיחיו המתים, יזכרו נס זה, ולכן, "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה".

88

יג. והנה, הענין ד"מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה", קשור במיוחד עם יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (וזהו אחד הטעמים שהוחלט לדבר על פירוש רש"י זה, בגלל השייכות ליום ההילולא).

ובכן:

בנוגע ליום ההילולא – צריך לידע שאין זה ענין שאירע לפני כ"א שנים, ואילו עכשיו ישנם רק התוצאות ותוצאי תוצאות, אלא – כדברי הגמרא ⁵²⁹ : "יעקב אבינו לא מת .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ולהעיר, שבמאמר זה מתרצת הגמרא שאלה חזקה: איך אפשר לומר "יעקב אבינו לא מת", "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא כו'"? ועל זה מתרצת הגמרא: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כלומר: גם במעמד ומצב שנשאלת שאלה חזקה, איך אפשר לומר ש"לא מת", בה בשעה ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא" – הנה גם אז אומרת הגמרא שאם רק "זרעו בחיים" אזי "הוא בחיים".

יד. אמנם, סוכ"ס צריך להבין כיצד מתורצת השאלה "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא כו'"?!

ויש לבאר זה, ע"פ מ"ש באגה"ק ⁵³⁰ (באגרת התנחומין) ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כ"א חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה, כי באמונה כתיב ⁵³¹ וצדיק באמונתו יחי' וכו'":

הפירוש בזה הוא – לא כפי שלומדים בפשטות שאצל הצדיק העיקר הוא הרוחניות, עניני התומ"צ, ולכן חיי הצדיק הם חיים רוחניים, שהרי ענין זה הוא לא רק אצל צדיק, אלא גם אצל כל אחד מישראל,

– וכידוע הסיפור ⁵³² שאדמו"ר מהר"ש קרא למשרת הגוי, ושאל אותו: לשם מה אתה אוכל? והשיב: כדי לחיות, ולשם מה אתה חי? כדי לאכול ולשתות. ואח"כ קרא למשרת היהודי, ושאל אותו: לשם מה אתה חי, ונאנח והשיב: כדי לעבוד את ה'. והיינו, שאצל כל אחד מישראל הרוחניות הוא העיקר והגשמיות הוא הטפל, ורוחניות הו"ע של "חיים" יותר מגשמיות –

אלא החידוש אצל הצדיק הוא – שגם "חיים בשריים" הם "חיים רוחניים", והיינו, שהבשר עצמו הוא רוחניות.

89

ולכן אמרו רז"ל ש"יעקב אבינו לא מת", כי, הענין ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא" הוא רק בנוגע לבשר הגשמי, אבל כיון שישנו ענין הבשר כפי שהוא עצמו נעשה רוחניות, הרי זה באופן ש"לא מת".

טו. וזהו מ"ש רש"י בפירוש "אז ישיר משה", "מכאן רמז לתחיית המתים כו'" – שענינו של משה רבינו הוא "תחיית המתים", והיינו, שאפילו הבשר שלו חי, כיון שהכל חיים רוחניים.

ורש"י מוסיף ומדגיש "מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה " – כי, כל ענין מתחיל מהתורה, וגם בתורה מצינו ענין זה: התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וביחד עם זה, תורה "לא בשמים היא" ⁵³³ , אלא ניתנה דוקא למטה בעוה"ז הגשמי, ובהיותה למטה, הרי היא חכמתו ורצונו של הקב"ה. ועי"ז יכול להיות תוכן הענין דתחיית המתים – שאפילו הבשר הגשמי הוא רוחניות.

וממשיך רש"י, "וכן בכולן":

ענין זה ("אז ישיר משה", "מכאן רמז לתחיית המתים") הוא לא רק אצל משה רבינו, אלא גם אצל כל בנ"י, ולא רק בהיותם בדרגת משה, כמו באמירת השירה בקרי"ס, שבענין השירה עמדו בדרגת משה רבינו, שלכן נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל", "ישיר" לשון יחיד ⁵³⁴ , אלא גם בהיותם למטה ממדריגת משה רבינו – אז "ישיר ישראל" הוא "רמז לתחיית המתים", כיון שמשה נותן כח לכל בנ"י שגם אצלם יהי' הענין דתחיית המתים.

אמנם, כדי שענין זה יומשך ממשה רבינו לבנ"י, צ"ל באמצע הענין ד"אז ידבר יהושע", כי, "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" ⁵³⁵ , והיינו, שכיון ש"פני משה כפני חמה" ⁵³⁶ , אי אפשר שיומשך ממשה עצמו לבנ"י, אלא באמצעות יהושע, "משרת משה מבחוריו" ⁵³⁷ , "ומשרתו .. נער לא ימיש מתוך האוהל" ⁵³⁸ , שהוא "כפני לבנה"59, ועל ידו נמשך ענין זה לכל בנ"י, וכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק ⁵³⁹ ש"מתפשטת הארתו כו' לששים ריבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים".

וכל זה הוא בכחו של משה רבינו, וכדברי המכילתא – נגלה

90

דתורה – על הפסוק ⁵⁴⁰ "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו": "כל מי שמאמין ברועה נאמן כאילו מאמין במי שאמר והי' העולם", והיינו, שהאמונה בה' בשלימותה היא דוקא כשישנה האמונה במשה עבדו, וכן הוא בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא ⁵⁴¹ , ועד לדורנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא, שנותן כח לכאו"א מישראל שיוכל להיות אצלו הענין דתחיית המתים, וכידוע הפתגם ⁵⁴² בענין "זוטי דאית בכו מחי' מתים" ⁵⁴³ ,

החל מהענין דתחיית המתים בנוגע ל"מאן ⁵⁴⁴ דנפיל מדרגי' (ד)אקרי מית" ⁵⁴⁵ , ועד להענין דתחיית המתים כפשוטו לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד ⁵⁴⁶ "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא – בעל ההילולא – בתוכם,

ואז יקויים היעוד ⁵⁴⁷ "והי' ה' למלך על כל הארץ וגו'" ⁵⁴⁸ .

______ l ______