מטות-­מסעי

223מטות-מסעי

בשתי הפרשיות מודגשת הכניסה לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, וההוראה שכל אחד יכין את עצמו לכניסה לא"י, ע"י שגואל עת עצמו מעניני העולם, כתוכן פסק הרמב"ם (סוף הל' שמיטה ויובל) 224א. נמצאים אנו ביום הרביעי לפרשת מטותמסעי, אשר בקביעות כזו יום הרביעי מחבר ומקשר ב' הפרשיות באופן גלוי, ובפשטות — שבשיעור חומש של יום רביעי לומדים את סיום פרשת מטות, וגם את התחלת פרשת מסעי, בהמשך אחד. ומזה מובן, שתוכן סיום פרשת מטות והתחלת פרשת מסעי שייכים זל"ז.

ביאור הענין:

בשניהם מדובר ע"ד הכניסה לארץ ישראל — בסיום פרשת מטות ע"ד הכיבוש וההתיישבות בעבר הירדן (שהיא כמו התחלת הכניסה לא"י¹), ובפ' מסעי — ע"ד המ"ב מסעות במדבר, עד למסע האחרון "ויסעו גו' ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו"², בסמיכות ליריחו שהיתה "מנעולה³ של ארץ ישראל".

ובעומק יותר — בשניהם מודגש ומרומז ענין הכניסה לארץ ישראל שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה:

נת' לעיל⁴, שבקשת בני גד ובני ראובן לקבל נחלתם מעבר לירדן (כמסופר בארוכה בסיום פרשת מטות), היתה למעליותא, כיון שרצו שמיד בכניסה לארץ יזכו להתחלת נחלת ארץ של עשר עממין (שתהי' בשלימות לע"ל⁵), עי"ז שיקבלו כבר אז את ארץ סיחון ועוג שבה הי' גם מארץ עמון ומואב⁶ (שהיא מארץ קיני קניזי וקדמוני⁷).

ועד"ז בהמשך השיעור בחומש — בהתחלת פרשת מסעי — "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם גו'": מבואר בלקו"ת⁸, שאע"פ שבפסוק זה מדובר אודות מסע "אשר יצאו מארץ מצרים", היינו מסע אחד, אעפ"כ כתיב "אלה מסעי" — לשון רבים, כיון שהתכלית של כל המ"ב מסעות היא לצאת ממצרים, מלשון מיצר וגבול, ולכן נקראו כולם "אשר יצאו מארץ מצרים", כי היציאה מכל מיצרים וגבולים מסתיימת רק בחנייתם בירדן ירחו, המרמזת על הגאולה ע"י משיח (דמורח ודאין⁹).

ומזה מובן גם לאידך — שביציאת מצרים נכללו כל המ"ב מסעות¹⁰, כי מיציאת מצרים היו צריכים להכנס מיד לארץ ישראל (וכפי שהיא בשלימותה — ארץ של עשר אומות, כולל גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, שמעבר הירדן מזרחה).

225ב. והנה "התורה היא נצחית"¹¹, ומזה מובן שבקריאה זו ישנה הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום.

וההוראה — בפשטות, שבני ישראל צריכים להיות מוכנים להכנס לארץ ישראל (כפי שהיא בשלימותה, ארץ של עשר עממין), ולא רק מוכנים לכניסה לארץ, אלא צריכים להכנס לארץ בפועל [שהרי כל זמן שלא נכנסו לארץ בפועל, אפילו בעמדם "על ירדן ירחו" בסמיכות לארץ ישראל, ה"ה עדיין בגלות (ועד — גלות מצרים, וכנ"ל שגם מסע זה האחרון נקרא "אשר יצאו מארץ מצרים")].

ועאכו"כ בזמננו עתה, בעמדנו בימים האחרונים של הגלות, מוכנים להכנס מיד לגאולה האמיתית והשלימה — צריכים לסיים את כל ענייני גלות עוד היום, בסיום פרשת מטות, לפני התחלת פרשת מסעי (באופן שבפרשת מסעי נכנסים לארץ ישראל בפועל, ועד לארץ ישראל בשלימותה, ארץ עשר עממין),

עי"ז שכל אחד ואחד גואל את עצמו, ע"י ההוספה בכל עניני תורה ומצות בכלל, וכמבואר בתניא¹² שכל ענין של תומ"צ הוא "גאולה פרטית", וכיון ש"שם גאולה עלה"¹³ ה"ה גם ההתחלה של הגאולה הכללית¹², גאולת כל אחד ואחת מישראל, בתוך כלל ישראל, בכל קצוי תבל.

ויש לומר, שזהו תוכן פסק הרמב"ם¹⁴ ש"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש. . אשר נדבה רוחו אותו. . הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהי' ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים. . הרי דוד ע"ה אומר¹⁵ ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" — שכאו"א מישראל יכול לגאול את עצמו מעניני העולם ולהתקדש קדש קדשים, התואר ובחי' כהן גדול.

ויתירה מזו: פסק הרמב"ם¹⁶ ש"הדלקת הנרות כשירה בזרים", דבכחו של זר להדליק "השמן זית זך"¹⁷ שב"מנורת זהב כולה"¹⁸ שבבית המקדש [ועד שבשביל זה מוציאים את המנורה לחוץ¹⁹ — שבערך להיכל ה"ז מעין ענין של גלות],

והיינו שבכוחו של כאו"א מישראל (גם זר) להדליק המנורה לא רק ברוחניות הענינים, ב"מנורת זהב כולה" שבתוך כאו"א מישראל, ע"י שעושה עצמו "שמן זית זך", המורה על תכלית הבירור והזיכוך — אלא גם בביהמ"ק כפשוטו.

[ויש לקשר זה עם ימי החודש שאנו עומדים בהם עתה — שנכנסים ליום כ"ו בחודש, הגימטריא דשם הוי' ("הוי' הוא נחלתו"²⁰), ולאח"ז — יום ז"ך בחודש, המרמז על "שמן זית זך"].

ג. וכן תהי' לנו ברגעים אלו ממש, 226ועד לרגע זה (בלשון יחיד) ממש — שע"י שכל איש ואשה יעבוד עבודתו באופן של "נדבה רוחו", מתוך נדיבות הלב²¹ — בלב בריא ונשמה בריאה (נשמה בגוף), ולבא פליג לכל שייפין²²,

מסיימים תומ"י כל עניני הגלות, ומיד לאח"ז — התחלת הגאולה השלימה, שהיא גם גאולה אמיתית, גאולה שאין אחרי' גלות,

וזוכים לקיום היעוד²³ "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", וכיון שזה בא ע"י הקב"ה בעצמו²⁴, יכול להיות ברגע אחד ממש, ובפשטות — רגע אחד על השעון (לא יותר משני' אחת בלבד, "רגע כמימרא"),

ש"ארו עם ענני שמיא"²⁵, מיד ברגע לאח"ז נמצאים כל בני ישראל, מכל ארבע כנפות הארץ, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו²⁶ — בארץ הקודש, ובירושלים עיר הקודש (שהיא "עיר הבירה" של כל ארץ ישראל, כולל ארץ קיני קניזי וקדמוני, שמעבר הירדן מזרחה), בבית המקדש, ובקדש הקדשים [ששם נמצאים הלוחות הראשונות עם הלוחות האחרונות, ועי"ז מהפכים גם המ' ימים האמצעיים (שנמצאים בהם עתה) לימי רצון],

ועד שכל העולם כולו נעשה "דירה לו ית' (בתחתונים)"²⁷, ע"ד דירת אדם כפשוטו, ששם נמצא האדם בכל עניניו הן בגשמיות (גופו ועד לבושיו) והן ברוחניות (נפשו ונשמתו, עם כל רצונו, עד פנימיות הרצון והעונג שלו) — עד"ז נעשה כל העולם כולו "דירה לו ית'", שבעוה"ז התחתון ובגשמיות העולם מתגלה הרצון האמיתי והפנימי של הקב"ה.

ד. וכל ענינים אלה — בפשטות ממש, ועד ש"מראה באצבעו ואומר זה" (ע"ד "אלה מסעי", "אלה הדברים"), ומשה ואהרן עמהם²⁸, כולל "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", שהוא הי' גם "משוח מלחמה"²⁹, שע"י בא נצחון מלחמות ה', כולל מלחמת בית דוד, דוד מלכא משיחא, כפסק הרמב"ם³⁰ שכאשר ילחם מלחמת ה' וינצח הרי זה משיח ודאי.

[וזה שייך לקיום היעוד³¹ "והיתה לה' המלוכה" בכל קצוי תבל, ועאכו"כ בארץ הקודש, שנק' "ארץ ישראל" — ע"ש "כי³² שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", ענין השררה והמלכות³³].

ועוד ועיקר — תיכף ומיד ממש, ובזרירות.

227ובפרט שכרגיל מסיימים בנתינת שליחות (מצוה) לצדקה, לכל אחד ואחת בתוך כלל ישראל, ונותנים דבר שיש בו ממש,

[והרי ע"פ תורה שווה פרוטה יש בו ממשות, עד שהאשה מתקדשת "בפרוטה ובשווה פרוטה"³⁴. ולהעיר שזהו אחד מהחידושים של הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיו הנישואין³⁵ של הקב"ה ובנ"י בתכלית השלימות, ואח"כ כל השבע ברכות, ביחד עם "תורה חדשה מאתי תצא"³⁶, כולל כל עניני חידוש, עד החידוש של עשרה — "העשירי³⁷ יהי' קודש"],

דגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה³⁸ ומזרזת את הגאולה, ולא רק "מקרבת", אלא שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא (ביחד עם "פינחס זה אליהו"³⁹, מבשר הגאולה),

מתוך שמחה וטוב לבב, ותיכף ומיד ממש.

(משיחת כ"ה תמוז תש"נ)