224
א. נמצאים אנו ביום הרביעי לפרשת מטותמסעי, אשר בקביעות כזו יום הרביעי מחבר ומקשר ב' הפרשיות באופן גלוי, ובפשטות — שבשיעור חומש של יום רביעי לומדים את סיום פרשת מטות, וגם את התחלת פרשת מסעי, בהמשך אחד. ומזה מובן, שתוכן סיום פרשת מטות והתחלת פרשת מסעי שייכים זל"ז.
ביאור הענין:
בשניהם מדובר ע"ד הכניסה לארץ ישראל — בסיום פרשת מטות ע"ד הכיבוש וההתיישבות בעבר הירדן (שהיא כמו התחלת הכניסה לא"י1), ובפ' מסעי — ע"ד המ"ב מסעות במדבר, עד למסע האחרון "ויסעו גו' ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו"2, בסמיכות ליריחו שהיתה "מנעולה3 של ארץ ישראל".
ובעומק יותר — בשניהם מודגש ומרומז ענין הכניסה לארץ ישראל שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה:
נת' לעיל4, שבקשת בני גד ובני ראובן לקבל נחלתם מעבר לירדן (כמסופר בארוכה בסיום פרשת מטות), היתה למעליותא, כיון שרצו שמיד בכניסה לארץ יזכו להתחלת נחלת ארץ של עשר עממין (שתהי' בשלימות לע"ל5), עי"ז שיקבלו כבר אז את ארץ סיחון ועוג שבה הי' גם מארץ עמון ומואב6 (שהיא מארץ קיני קניזי וקדמוני7).
ועד"ז בהמשך השיעור בחומש — בהתחלת פרשת מסעי — "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם גו'": מבואר בלקו"ת8, שאע"פ שבפסוק זה מדובר אודות מסע "אשר יצאו מארץ מצרים", היינו מסע אחד, אעפ"כ כתיב "אלה מסעי" — לשון רבים, כיון שהתכלית של כל המ"ב מסעות היא לצאת ממצרים, מלשון מיצר וגבול, ולכן נקראו כולם "אשר יצאו מארץ מצרים", כי היציאה מכל מיצרים וגבולים מסתיימת רק בחנייתם בירדן ירחו, המרמזת על הגאולה ע"י משיח (דמורח ודאין9).
ומזה מובן גם לאידך — שביציאת מצרים נכללו כל המ"ב מסעות10, כי מיציאת מצרים היו צריכים להכנס מיד לארץ ישראל (וכפי שהיא בשלימותה — ארץ של עשר אומות, כולל גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, שמעבר הירדן מזרחה).
הערות
- 1. ראה רש"י פינחס כז, יב. שם ר"פ ואתחנן. ועוד.
- 2. לג, מח.
- 3. ראה תנחומא בהעלותך יו"ד. במדב"ר פט"ו, טו.
- 4. שיחת ש"פ חוקת (סה"ש תש"נ ח"ב ע' 3542). וש"נ.
- 5. רש"י לך לך טו, יט. ובכ"מ.
- 6. כמחז"ל (גיטין לח, א. וש"נ) עמון ומואב טיהרו בסיחון, וכן בפרש"י חוקת כא, כו.
- 7. רש"י לך לך שם.
- 8. ד"ה אלה מסעי.
- 9. סנהדרין צג, ב.
- 10. כמשנ"ת בארוכה לעיל שיחת ש"פ פינחס (סה"ש שם ע' 570).
רש"י על במדבר כ״ז:י״ב - הטקסט מספריא
עלה אל הר העברים. לָמָּה נִסְמְכָה לְכָאן? כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, אָמַר אוֹתִי צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַנְחִיל, שֶׁמָּא הֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְאֶכָּנֵס לָאָרֶץ? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה גְּזֵרָתִי בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. דָּ"אַ — כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מֹשֶׁה לְנַחֲלַת בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שָׂמַח וְאָמַר, כִּמְדֻמֶּה שֶׁהֻתַּר לִי נִדְרִי; מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר עַל בְּנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ, נִכְנַס לַשַּׁעַר וְהוּא אַחֲרָיו, לֶחָצֵר וְהוּא אַחֲרָיו, לַטְּרַקְלִין וְהוּא אַחֲרָיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִכָּנֵס לַקִּיטוֹן, אָמַר לוֹ בְּנִי מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתָּה אָסוּר לִכָּנֵס (ספרי):
עלה אל הר העברים GO UP INTO [THIS] MOUNT ABARIM — Why does this follow immediately here? Because when the Holy One, blessed be He, said to Moses, (v. 7) “Thou shalt surely give them an inheritance in the land” he (Moses) said, “It is me that the Omnipresent has commanded to apportion the inheritance. Perhaps then the decree that I must die in the wilderness is annulled and I shall enter the Promised Land!” Whereupon God said to him, “My decree remains exactly as it was” (Midrash Tanchuma, Pinchas 9). — Another explanation: As soon as Moses entered into the territory of the sons of Gad and the sons of Reuben (the eastern side of the Jordan, which, having been assigned to these tribes, might be regarded as part of the Promised Land), he rejoiced, saying, “It seems to me that the vow regarding me has been annulled in my favour”. God, therefore, said to him, My decree remains exactly as it was. A parable! It may be compared to the case of a king who decreed against his son that he should not enter the door of his palace. He (the king) entered within the gate, and he (the son) went after him (without the father raising any objection); to the audience chamber, and he after him. But as soon as he was about to enter his sleeping-chamber (his private room) he said to him, “My son, from here and further on you may not go” (Sifrei Bamidbar 134:4).
מדרש תנחומא, בהעלותך י׳ - הטקסט מספריא
עֲשֵׂה לְךָ, מִשֶּׁלְּךָ. עֲשֵׂה לְךָ, לְךָ אַתָּה עוֹשֶׂה וְאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה לְאַחֵר, אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְאֵין אַחֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֶלָּא בְּשׁוֹפָרוֹת. כְּשֶׁבָּא לְהִלָּחֵם בִּירִיחוֹ, נִתְכַּנְּסוּ לִירִיחוֹ שֶׁבַע אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם (יהושע כד, יא). וְכִי שֶׁבַע אֻמּוֹת הָיוּ בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, יְרִיחוֹ הָיְתָה סוֹגָרָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ, אִם נִכְבְּשָׁה יְרִיחוֹ, מִיָּד כָּל הָאָרֶץ נִכְבֶּשֶׁת, לְפִיכָךְ נִתְכַּנְּסוּ לְתוֹכָהּ שֶׁבַע אֻמּוֹת. וּמַה כְּתִיב שָׁם. וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת (יהושע ו, כ), מְלַמֵּד, שֶׁאֲפִלּוּ יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. וְלֹא תֹּאמַר, יְהוֹשֻׁעַ בִּלְבַד, אֶלָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַצְמוֹ עַד שֶׁהוּא בַּחַיִּים, נִגְנְזוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הֲרֵי זֶה שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר, כְּשֶׁהוּא בָּא לְהִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם (דברים לא, כח). וְהֵיכָן הָיוּ הַחֲצוֹצְרוֹת שֶׁלֹּא הָיָה אוֹמֵר לָהֶם תִּקְעוּ בָּהֶן וְיִתְכַּנְּסוּ אֶלָּא שֶׁעַד הוּא בְּחַיָּיו, נִגְנְזוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: אֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת (קהלת ח, ח). הֱוֵי, עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, לְךָ אַתָּה עוֹשֶׂה וְאֵין אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. דָּבָר אַחֵר, עֲשֵׂה לְךָ, אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן שֶׁאַתָּה מֶלֶךְ, וְאֵין אַחֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֶלָּא דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַמְדוּ הַלְּוִיִּם וְגוֹ', וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצוֹצְרוֹת מְחַצְּרִים (דה״ב כט, כו-כח). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, אַף הַחֲצוֹצְרוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, נִגְנְזוּ. אֲבָל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִנּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר (תהלים נז, ט). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִן מִטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה עוֹמֵד דָּוִד וְכָל תַּלְמִידָיו וְהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, וְהָיוּ יְגֵעִים וּמְנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם וְהוֹגִים בַּתּוֹרָה עַד עַמּוּד הַשַּׁחַר. לְפִיכָךְ הָיָה אוֹמֵר דָּוִד, עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אֲעִירָה שַׁחַר (שם). דֶּרֶךְ הַשַּׁחַר לִהְיוֹת מְעוֹרֵר בְּנֵי אָדָם, אֲבָל אֲנִי מְעוֹרֵר אֶת הַשַּׁחַר. דָּבָר אַחֵר, עוּרָה כְבוֹדִי. מַהוּ כְּבוֹדִי. מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹצְרִי. שֶׁהָיָה יִצְרוֹ אוֹמֵר לוֹ: דָּוִד, הֲלֹא אַתָּה מֶלֶךְ. דֶּרֶךְ הַמְּלָכִים לִהְיוֹת יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹש שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וְלָמָּה אַתָּה עוֹמֵד חֲצוֹת לַיְלָה. וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: עוּרָה כְבוֹדִי. אֵין כְּבוֹדְךָ לִפְנֵי כְּבוֹד יוֹצְרְךָ כְּלוּם. לְכָךְ נֶאֱמַר: עוּרָה כְבוֹדִי וְגוֹ'. חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ (תהלים קיט, סב). אָמַר דָּוִד, חַיָּב אֲנִי לַעֲמֹד בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וּלְקַלֶּסְךָ עַל פְּלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם זְקֶנְתִּי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, דִּכְתִיב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וְיֶחְרַד הָאִישׁ וְיִלָּפֵת וַיֹּאמֶר מִי אָתּ, וַתֹּאמַר אֲנֹכִי רוּת אַמָּתֶךָ (רות ג, ח-ט). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר שָׁלוֹם, אָמְרָה לוֹ: בִּדְבָרִים אַתָּה מוֹצִיאֵנִי. אָמַר לָהּ: חַי ה', אֵינִי מוֹצִיאֵךְ בִּדְבָרִים. חַי ה', מְלַמֵּד, שֶׁהִשְׁבִּיעַ לְיִצְרוֹ שֶׁהָיָה מְקַטְרְגוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: אַתָּה פָּנוּי וְהִיא פְּנוּיָה, הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁתִּזָּקֵק לָהּ. מִיָּד נִשְׁבַּע אוֹתוֹ הַצַּדִּיק, חַי ה'. כְּלוֹמַר, אֵינִי נוֹגֵעַ בָּהּ בְּזוֹ הַלַּיְלָה. וְלֹא בֹּעַז לְבַד, אֶלָּא כָּל הַצַּדִּיקִים מַשְׁבִּיעִין לְיִצְרָן. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּדָוִד כְּשֶׁנָּפַל שָׁאוּל בְּיָדוֹ, מַה כְּתִיב שָׁם, וַיֹּאמֶר דָּוִד, חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבֹא וָמֵת אוֹ בַּמִּלְחָמָה יֵרֵד וְגוֹ' (ש״א כו, י). לָמָּה נִשְׁבַּע שְׁתֵּי פְעָמִים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, הָיָה יִצְרוֹ בָּא וְאוֹמֵר לוֹ: אִלּוּ נָפַלְתָּ אַתָּה בְּיָדוֹ, לֹא הָיָה מְרַחֵם עָלֶיךָ וְהָיָה הוֹרְגְךָ. וּמִן הַתּוֹרָה, מֻתָּר לְהָרְגוֹ, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף הוּא. לְפִיכָךְ קָפַץ וְנִשְׁבַּע שְׁתֵּי פְּעָמִים חַי ה', שֶׁאֵינִי הוֹרְגוֹ. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יוֹדֵעַ כֹּחוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע שֶׁהוּא קָשֶׁה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, סַלְּקוּ אוֹתוֹ קִמְעָא קִמְעָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲנִי מַעֲבִירוֹ מִכֶּם לֶעָתִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹלוּ סוֹלוּ הַמְּסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן (ישעיה סב, י). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, סוֹלוּ סוֹלוּ פָּנוּ דֶּרֶךְ, הֲרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי (שם נז, יד). וְלָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו, כו). כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא.
במדבר רבה ט״ו:ט״ו - הטקסט מספריא
עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, שֶׁיִּהְיוּ תּוֹקְעִין לְפָנֶיךָ כְּמֶלֶךְ. עֲשֵׂה לְךָ, מִשֶּׁלְּךָ. עֲשֵׂה לְךָ, לְךָ אַתָּה עוֹשֶׂה וְלֹא לְאַחֵר, אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְאֵין אַחֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל משֶׁה לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֶלָּא בַּשּׁוֹפָרוֹת, כְּשֶׁבָּא לְהִלָּחֵם בִּירִיחוֹ נִתְכַּנְסוּ לִירִיחוֹ שֶׁבַע אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד, יא): וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם. וְכִי שֶׁבַע אֻמּוֹת הָיוּ בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי יְרִיחוֹ נַגְרָא שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם נִכְבְּשָׁה יְרִיחוֹ מִיָּד כָּל הָאָרֶץ נִכְבֶּשֶׁת, לְפִיכָךְ נִתְכַּנְּסוּ לְתוֹכָהּ שֶׁבַע אֻמּוֹת, מַה כְּתִיב שָׁם (יהושע ו, כ): וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת, מְלַמֵּד שֶׁאֲפִלּוּ יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, וְלֹא תֹאמַר לִיהוֹשֻׁעַ אֶלָּא אֲפִלּוּ משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁעַד שֶׁהוּא חַי בְּעַצְמוֹ נִגְנְזוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק הֲרֵי שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר כְּשֶׁהוּא בָּא לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם (דברים לא, כח): הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, וְהֵיכָן הָיוּ הַחֲצוֹצְרוֹת לִתְקֹעַ בָהֶן וּלְכַנְּסָן, אֶלָּא עַד שֶׁהוּא בַּחַיִּים נִגְנְזוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (קהלת ח, ח): וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, הֱוֵי עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, לְךָ אַתְּ עוֹשֶׂה וְאֵין אַחֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל יָמֶיךָ.
רש"י על בראשית ט״ו:י״ט - הטקסט מספריא
את הקני. עֶשֶׂר אֻמּוֹת יֵשׁ כָּאן וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא שִׁבְעָה גוֹיִם, וְהַשְּׁלשָׁה אֱדוֹם וּמוֹאָב וְעַמּוֹן, וְהֵם קֵינִי, קְנִזִּי, וְקַדְּמוֹנִי עֲתִידִים לִהְיוֹת יְרֻשָּׁה לֶעָתִיד (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר: אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם (ישעיה י"א):
רש"י על במדבר כ״א:כ״ו - הטקסט מספריא
והוא נלחם. לָמָּה הֻצְרַךְ לִכָּתֵב? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב", וְחֶשְׁבּוֹן מִשֶּׁל מוֹאָב הָיְתָה, כָּתַב לָנוּ שֶׁסִּיחוֹן לְקָחָהּ מֵהֶם וְעַל יָדוֹ טָהֲרָה לְיִשְֹרָאֵל (חולין ס'; גיטין ל"ח):
מידו. מֵרְשׁוּתוֹ (בבא מציעא נ"ו):
והוא נלחם AND HE (SIHON) HAD FOUGHT [AGAINST THE FORMER KING OF MOAB] — Why is it necessary that this should be written? Because it is said (Deuteronomy 2:9), “Harass not Moab”, and Heshbon belonged to Moab (and therefore should not have been attacked), it (Scripture) tells us that Sihon had taken it from them, and through him it (Heshbon) became permissible to Israel as an object of attack (Chullin 60b; Gittin 38a).
מידו means FROM HIS POSSESSION (Bava Metzia 56b).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יב בחוקותי שיחה א מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך יד תצא שיחה ב מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך טו לך לך שיחה ה מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך כא בא שיחה ג מאותו ספר גיטין לח, ב
- לקוטי שיחות כרך כח מטות שיחה ג מאותו ספר גיטין לח, א
- תורת מנחם שיחת חג הפורים ה'תשט"ו גיטין לח, א
- תורת מנחם ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון, ה'תש"כ גיטין לח, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רמט דינים השייכים לערב שבת ה גיטין לח , ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רצ בשבת ישלים מאה ברכות בפירות ד גיטין לח, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות לולב תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים י גיטין לח, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק שלישי א גיטין לח, א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב סימן רמט (ב) גיטין לח, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה הלכות ת"ת פרק שלישי (א) גיטין לח, סע"א
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' הפקר (א) גיטין דף ל"ח
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"א (סי' רמב-רנב) רמט דינים השייכים לערב שבת גיטין לח , ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רצ בשבת ישלים מאה ברכות בפירות גיטין לח, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת שם לח, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות לולב (סימנים תרמה-תרנא) תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים גיטין דף ל"ח
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג גיטין לח, א