שיחה ב

65שיחה ב

א. בסיום דיני תרומת מעשר (שבסוף פרשתנו¹) נאמר²: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו". ובפרש"י: "ולא תשאו עליו חטא וגו' — הא אם לא תרימו תשאו חטא. ולא תמותו — הא אם תחללו תמותו". וכוונת רש"י בפשטות (כמבואר במפרשים³), שהכתוב לא בא להשמיענו שאם ירימו הלויים תרומת מעשר לא יחטאו ולא יענשו — דמאי קמ"ל⁴ — אלא בא ללמדנו בלשון שלילה את האיסור והעונש, ד"אם לא תרימו תשאו חטא", ו"אם תחללו תמותו".

והנה מאריכות לשון הכתוב ופרש"י משמע, שיש כאן שני ענינים (איסורים) שונים — (א) "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם גו'" (ב) "ואת קדשי בנ"י לא תחללו גו'". דאת"ל שכל הכתוב איירי בענין אחד, ונשיאת החטא היא היא העונש מיתה שנאמר בסיום הכתוב, הול"ל "ולא תשאו עליו חטא למות" (וכיו"ב) — ע"ד לשון הכתוב לעיל בפרשתנו⁵ "ולא יקרבו גו' אל אהל מועד לשאת חטא למות", ועד"ז לעיל בפ' אמור⁶ (גבי איסור אכילת תרומה בטומאה) נאמר "ולא ישאו עליו חטא ומתו בו".

וצ"ע, מדוע סתם רש"י ולא פירש מה הם שני האיסורים שבכתוב זה. ובפרט שמצינו כמה פירושים בחז"ל ומפרשי המקרא בביאור הכפל שבכתוב, ואילו בפרש"י אין זכר, לכאורה, ליישוב שאלה זו⁷.

ב. לכאורה יש לומר, שאין רש"י צריך לפרשו, כי מובן מלשון הכתוב עצמו: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" קאי במעשר שלא הורמה ממנו תרומת מעשר, ש"אם לא תרימו תשאו חטא"; וסיום הכתוב, "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו גו'" קאי על זר (ישראל או לוי) האוכל תרומת מעשר, כלשון הכתוב "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו" (דקאי על דבר שכבר קדוש), וחילול הקודש הוא ע"י אכילת⁸ הקודש.

אבל דוחק גדול לומר שלפרש"י ה 66כתוב "ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו" קאי בזר האוכל תרומת מעשר, כי לפרש"י דבר זה כבר נלמד ממ"ש לעיל⁹ "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן", וכפרש"י שם "תרומת מעשר שלכם אסורה לזרים ולטמאים וחייבין עלי' מיתה¹⁰ וחומש כתרומה גדולה" (ונכלל באזהרת תרומה גדולה).

ובכמה פשטני המקרא¹¹ פירשו, דמ"ש "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו" הוא איסור (ועונש) אכילת מעשר שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר. ולכאורה, כיון שרש"י סתם ולא פי' לאיזה ענין נאמר "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו גו'" — ובפרשה זו איירי רק בדיני תרומת מעשר¹² — צריך לומר, דגם רש"י ס"ל כן. דאם לא קאי באיסור אכילת תרומת מעשר (שזה נלמד מ"ונחשב לכם תרומתכם" כנ"ל), עכצ"ל שמדבר באיסור אכילת מעשר שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר.

אבל אם כן (נוסף לזה שפשטות לשון הכתוב "ואת קדשי בני ישראל" משמעה דקאי בדבר הקדוש כבר) עדיין צריך ביאור, מהו טעם הכפל שבמקרא זה?

ג. לכאורה יש לבאר הכפל, ש"ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" קאי על עצם האיסור שבאיהרמת תרומת מעשר (גם אם לא אוכלים את המעשר הטבול לתרומת מעשר), כדיוק הלשון "אם לא תרימו תשאו חטא", משא"כ "ואת קדשי בנ"י לא תחללו" הוא איסור אכילת⁸ מעשר הטבול לתרומת מעשר.

אבל קשה לפרש כן, כי אם כן, "ולא תשאו עליו חטא" מאי קמ"ל? הרי עצם האיסור של אי הרמת תרומת מעשר יודעים מהחיוב ומ"ע "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"¹³, ובמילא מובן¹⁴ שאם לא מרימים עוברים על עשה¹⁵.

67ועוד: בפשטות צריך לומר, ד"ולא תשאו עליו חטא" היינו שיש על זה עונש, כי לשון נשיאת חטא סתם וע"פ הרוב מורה על ענין של עונש¹⁶. אבל את"ל דקאי על אי הרמת תרומת מעשר, קשה ביותר, דכי אפשר לומר שיש עונש מיתה (בידי שמים) על ביטול הפרשת תרומת מעשר? וכן קשה לומר ד"תשאו עליו חטא" היינו עונש מלקות, שהרי אין כאן אזהרה¹⁷, ועוד זאת — הרי אין באי הרמת תרומת מעשר מעשה (ואין לוקין על לאו שאין בו מעשה)¹⁸.

ויש מפרשים¹⁹ שפירשו, ש"ולא תשאו עליו חטא" קאי באיסור אכילת מעשר הטבול לתרומת מעשר [ולפ"ז, מ"ש "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם גו'" — "הא אם לא תרימו תשאו חטא" — היינו, כי "אם לא תרימו" יבואו לידי חטא כשיאכלו המעשר]. ועפ"ז אתי שפיר שיש כאן "נשיאת חטא", עונש על מעשה האכילה.

אבל אם זוהי שיטת רש"י בפירושו עה"ת, הדרא קושיא לדוכתא — כיון ששני חלקי הכתוב איירי באיסור אחד (אכילת מעשר הטבול לתרומת מעשר) — מהו הכפל בכתוב? ועוד זאת: איזו נשיאת חטא — עונש — יש כאן מלבד העונש מיתה ("אם תחללו תמותו") שבסיום הכתוב?

ואין לומר ש"ולא תשאו עליו חטא" היינו עונש מלקות — שהרי²⁰ כיון שיש באכילת טבל לתרומת מעשר עונש מיתה ("אם תחללו תמותו"), הרי אין כאן דין מלקות כי "קם²¹ לי' בדרבא מיני'"²² (שהיא סברא פשוטה גם בלימוד ע"ד הפשט²³).

[ואף שעונש מיתה כאן הוא רק מיתה בידי שמים²⁴, ורק לפי אביי (בדעת ר' נחוני' בן הקנה)²⁵ אמרינן בזה קלב"מ — הרי ע"פ פשוטו של מקרא אין מקום לחלק בין מיתה בידי אדם למיתה בידי שמים, שהרי הסברא ד"קם לי' בדרבא 68מיני'" היא בשניהם, כי גם מיתה בידי שמים היא "רבא מיני'"²⁶].

ד. ויובן זה בהקדם הביאור בפרש"י לעיל עה"פ²⁷ (גבי מעשר) "את מעשר בנ"י אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים גו'" — "אשר ירימו לה' תרומה, הכתוב קראו תרומה עד שיפריש ממנו תרומת מעשר". ולכאורה צריך ביאור, למאי נפק"מ זה שקרא הכתוב למעשר בשם "תרומה" קודם שמפרישים ממנו תרומת מעשר²⁸.

ואין לומר שבא ללמדנו איסור אכילת מעשר קודם הפרשת תרומת מעשר, כי דבר זה מפורש בסוף הפרשה, "ולא תשאו עליו חטא גו' ואת קדשי בנ"י לא תחללו גו'" (כנ"ל). ועוד זאת, הרי האיסור לאכול מעשר הטבול לתרומת מעשר הוא גם על כהן, ואיך מתאים להודיע איסור זה ע"י ש"קראו תרומה" (המותרת לכהן)?

ונ"ל, שכוונת הכתוב בזה ש"קראו תרומה" היא להשמיענו גדרו של איסור מעשר הטבול לתרומת מעשר, שהוא לא מפני החיוב להפריש ממנו תרומת מעשר, אלא לפי שבהמעשר כבר מעורב חלק תרומת מעשר²⁹ [וע"ד שיטת רש"י בפירושו לש"ס³⁰, שאיסור טבל הוא מצד התרומה המעורבת בו], ולכן "הכתוב קראו (לכל המעשר) תרומה"³¹.

ועפ"ז מתורץ מ"ש "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו", דקאי על אכילת מעשר הטבול לתרומת מעשר, ומ"מ קראו הכתוב "קדשי בני ישראל", כי גם לפני הפרשת תרומת מעשר הרי התרומה מעורבת בהמעשר (וגורמת שיהי' קדוש), וזה גופא הטעם שיש עונש מיתה באכילתו, מצד חלק התרומת מעשר שבו [ע"ד פרש"י בש"ס הנ"ל, שזה ש"חייבין מיתה על אכילתו של טבל" הוא מצד חלק התרומה המעורב בו].

ה. אלא שלכאורה צע"ק בזה:

לעיל בפ' אמור³² נאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'", ובגמ'³³ למדו מזה איסור טבל, ודרשו דמ"ש "קדשי גו' אשר ירימו גו'" — "בעתידים לתרום הכתוב מדבר". אבל 69בפרש"י עה"ת שם מפרש, ד"לא יחללו את קדשי בני ישראל" הוא איסור "להאכילם לזרים".

ולכאורה צ"ע, כיון שאיסור טבל הוא מצד התרומה המעורבת בו, אמאי דחק רש"י לפרשו שהוא איסור להאכיל קדשים (תרומה) לזרים (שבלאה"כ נזהרו זרים על זה מכתובים אחרים³⁴), ולא פירשו (כבגמרא) שקאי באיסור אכילת טבל, ונק' "קדשי בני ישראל" מצד חלק התרומה המעורב בו?

ויש לומר, שלפי שיטת רש"י בפירושו עה"ת (שהוא ע"ד הפשט) יש חילוק בין טבל לתרומה גדולה ומעשר הטבול לתרומת מעשר:

בלימוד ע"ד הפשט לא מסתבר לומר, שמצד עצם החיוב להפריש תרומה, כבר ישנו בפועל בהטבל חלק התרומה (שעתיד להפריש)³⁵. ולכן א"א לפרש הכתוב "ולא יחללו את קדשי בנ"י" (שבפ' אמור) על איסור טבל (שהרי אין כאן קדש)³⁶;

משא"כ גבי מעשר, שכבר היתה פעולה של הפרשה³⁷, שהישראל הפריש מעשר מן הטבל, הרי בהפרשה זו כבר נכללת גם הפרשת התרומת מעשר, אלא שהיא מעורבת בהמעשר. וזה גופא קמ"ל הכתוב בכך ש"קראו (למעשר) תרומה", שבהפרשת המעשר ע"י הישראל כבר מתחילה קדושת תרומת מעשר בחלק עשירי מן המעשר, אלא שהוא מעורב במעשר. ופעולת הלוי היא רק שמברר³⁸ חלק התרומת מעשר מן המעשר³⁹.

ולכן נק' "קדשי בני ישראל", כי הישראל ע"י הפרשת המעשר כבר פעל קדושה בתרומת מעשר המעורבת בו⁴⁰.

ויש לומר, שענין זה מובן גם מלשון הכתוב⁴¹ גבי הפרשת תרומת מעשר — "בהרימכם את חלבו ממנו": לפי פרש"י⁴², "חלבו (ממנו)" קאי על חלק התרומת מעשר שבמעשר, וממ"ש "בהרימכם את חלבו ממנו" משמע, שעוד קודם שמפרישים התרומת מעשר (שזהו פירוש "בהרימכם" — לשון הפרשה⁴³), כבר 70נקרא "חלבו", היינו שפעולת האדם היא בזה שמברר, מפריש ומבדיל את חלק התרומת מעשר ("חלבו") מן המעשר ("ממנו"), והיינו לפי שהתרומת מעשר מעורבת בהמעשר.

ו. ע"פ כל הנ"ל מתורץ הכפל שבכתוב "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם גו' ואת קדשי בני ישראל לא תחללו גו'" — אף ששניהם איירי במעשר הטבול לתרומת מעשר:

ע"פ משנת"ל שגדר איסורו הוא מצד חלק התרומת מעשר שבו, נמצא, שיש באכילת מעשר הטבול לתרו"מ שני איסורים: א) איסור גזילה — שגוזל מהכהנים את חלק התרומת מעשר שבו, דכיון שכבר חלה עליו קדושת תרומת מעשר, י"ל שחלק זה כבר שייך לכהנים⁴⁴ (גם קודם נתינתו לכהן⁴⁵). ב) איסור חילול קדשים, שהרי חלה עליו קדושת תרומת מעשר (ונקראת "תרומת ה'"⁴⁶).

ושני איסורים אלה הם המפורשים בכתוב כאן: א) "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" — "הא אם לא תרימו תשאו חטא", שזהו איסור גזל הכהנים, ולכן נאמר "בהרימכם" ("הא אם לא תרימו"), כי הגזילה נעשית תיכף כאשר הלוי אינו מרים ומפריש את חלק התרומת מעשר שבמעשר [אלא דכל זמן שלא אכלו (וכיו"ב) בידו להפרישה ולהשיב הגזילה, וכדלקמן סעיף ז]; ב) "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו", היינו איסור אכילת המעשר הטבול מפני קדושת תרומה שבו ("קדשי בנ"י").

וזהו גם החילוק, שבנוגע ל"ולא תחללו" נאמר "ולא תמותו", כי העונש על חילול קדשים הוא מיתה (בידי שמים), משא"כ גבי "בהרימכם את חלבו ממנו" נאמר סתם "ולא תשאו עליו חטא", כי אין כאן אלא איסור גזילה.

ז. ויש לומר, דמ"ש "ולא תשאו עליו חטא", המורה על ענין של עונש (ולא רק איסור גרידא) — קאי על חיוב תשלומין לכהן (שגם חיוב תשלומין נכלל ב"נשיאת חטא"). דכיון שכבר חלה עליו קדושת תרומת מעשר ושייכת לכהנים, לכן, המאבד מעשר הטבול לתרומת מעשר חייב לשלם לכהנים חלק העשירי (מעשר מן המעשר) שבו.

ואע"פ שכל זמן שהמעשר בעין יכול להפריש ממנו תרומת מעשר ולהשיב את הגזילה — הרי אם איבד את המעשר (ע"י אכילה או באיזה אופן שהוא) מבלי להרים ממנו תרומת מעשר, אזי חייב לשלם לכהן.

[דע"ד ההלכה⁴⁷ יש מיעוט מיוחד שאין לכהן אלא משעת הרמה ואילך (גם למ"ד שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי)⁴⁸. אבל ע"ד הפשט יש לומר שאינו כן, דכיון שהתרומת מעשר מעורבת בהמעשר וחלה עלי' קדושת תרומת מעשר, כבר שייך חלק זה לכהנים (גם 71קודם נתינתו לכהן בפועל) וחייבים לשלם לכהן על איבודו].

והגם שקודם הנתינה לכהן א"א לומר שהוא ברשותו של כהן פרטי, מ"מ יש לומר, שע"ד הפשט כבר נעשה ממון כהנים⁴⁹ (ורק שיש טובת הנאה⁵⁰ ללוי ליתנו לכהן שרוצה, וזוהי מצות נתינת תרומת מעשר), וחייב לשלם. ויש לומר, שנותנו לכהן שירצה (באותו משמר ע"ד גזל הגר⁵¹).

ולאידך יש לומר: כיון שכשעדיין לא הגיעה התרומת מעשר ליד כהן לא שייך עלי' חיוב תשלומין (כיון שאינה בבעלות כהן פרטי) — הרי מהאי טעמא גופא יש לומר, שע"ד הפשט, המאבד מעשר הטבול חייב מלקות על לאו דגזילה. דזה שאין לוקין על לאו דגזילה הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה ("והשיב את הגזילה"⁵²), שאין לוקין עליו (כמובא (גם) בפרש"י על התורה⁵³), אבל אם כבר אכל את הגזילה שוב אינו ניתק לעשה, וכיון שבנדו"ד גם תשלומין⁵⁴ ליכא (כנ"ל), א"כ לוקה על גזילת הכהנים.

ועפ"ז נמצא, ש"ולא תשאו גו'" פירושו כפשוטו (כברוב המקומות), שיש כאן עונש ממש.

ואולי יש לומר עוד יותר, דגם אם מאבד את המעשר ע"י אכילה, שאז יש עליו עונש מיתה ביד"ש ("אם תחללו תמותו"), מ"מ חייב בתשלומין (או מלקות), ולא אמרינן בזה קלב"מ — דכיון שהתשלומין (או המלקות) הם מצד גזילת הכהן, ואילו עונש מיתה הוא מצד איסור חילול קדשים, וא"כ ה"ז מיתה לזה ותשלומין לזה, שע"ד הפשט⁵⁵ לא אמרינן בזה קלב"מ⁵⁶.

(משיחת ש"פ קרח תשכ"ה)