שיחה ב

67שיחה ב

א. בסוף פרשתנו נאמר¹: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי גו' ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן". ואמרו רז"ל² שכתוב זה בא ללמדנו "שלא נחשדו (ישראל) על העריות" — "להודיע³ שבחן של ישראל שלא הי' ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו⁴ הכתוב, ועליהם מפורש בקבלה⁵ גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום", וכמובא גם בפרש"י⁶ "ושם אמו שלומית בת דברי, שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר שהיא לבדה היתה כו'".

והנה גם לפי דרשה זו לא הי' הכשלון של שלומית בת דברי בזדון, וכמו שהוכיח ברא"ם כאן מדברי רש"י בפ' שמות⁷ "דממה שכתב. . גבי מכה איש עברי שבעלה של שלומית בת דברי הי' ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לביתו ובא על אשתו כשסבורה שהוא בעלה וחזר האיש בביתו והרגיש בדבר וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר הי' מכהו ורודהו כל היום, משמע שמוטעת היתה ולא רצונית"⁸.

ועפ"ז מובן גודל שבחן של ישראל שנלמד מכאן, דזה ששאר נשי ישראל לא נכשלו בזה היינו שלא הי' אפילו באופן של אנוסה או מוטעת⁹.

ולכן משמיענו הכתוב "ושם אמו שלומית בת דברי" — אף שאין זו דרכה של תורה לפרסם ולהודיע גנותן של ישראל¹⁰, וכ"ש בנדו"ד שהמדובר בשגגה — שאין המטרה לפרסם גנותה של אשה ישראלית ח"ו, אלא להיפך, לפרסם שבחן של ישראל, שהכשלון בעריות הי' מושלל אצלם לגמרי (אפילו לא בשוגג¹¹ ובאונס)¹².

62ומה שרש"י בפירושו ממשיך לפרש "שלומית, דהות פטפטה שלום עלך שלום עלך שלום עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל, בת דברי דברנית היתה מדברת עם כל אדם", כבר כתבו מפרשים¹³, שכוונתו לבאר שגם היא עצמה לא נתפרסמה לגנות בכתוב זה, כי אין זה שם העצם שלה אלא רק על שם מעשי' (וא"כ לא נתפרסם מי היא אשה זו).

ועדיין צריך להבין בעצם הדבר שהתורה מספרת גנותה¹⁴ של אשה ישראלית, איזו שתהי' (אף שעי"ז מתפרסם שבחם של ישראל), והרי אפילו "בגנות¹⁵ בהמה טמאה לא דיבר הכתוב".

ב. והנה לפי פשוטו יש לומר, בהקדם מ"ש במפרשים¹⁶, שזה שהאריך הכתוב בפרטי ייחוסו של המקלל הוא כדי לבאר איך אפשר שאיש מבני ישראל יבוא לקלל את השם ר"ל, שבאמת לא יתכן כזאת באיש ישראל, אלא לפי¹⁷ שאביו הי' איש מצרי ואמו נאנסה לפי שהיתה דברנית, הרי כיון שלא הי' זרע מעליא, לכן ירד למדריגה כזו עד ש"ויקב גו' את השם ויקלל".

ועפ"ז יש לומר, דכשם שעצם סיפור מעשה המקלל אינו ענין לזה שאין התורה מספרת ומפרסמת בגנות ישראל — לפי שאין כוונת הכתוב לספר הגנות אלא להודיע הלכה ומעשה רב¹⁸, הדין דמקלל, חיוב מיתה שלו ופרטי דינים הקשורים בו (וכן פרטי דינים שנאמרו בקשר ושייכות לדין זה¹⁹ "ואל בני ישראל תדבר לאמר"), עד"ז הוא בהיחוס ובהנהגה דאמו, שהוא בכדי להזהיר ביותר ע"ד הנהגת והצניעות דבת ישראל מלהיות פטפטנית (אפילו באופן של לשאול בשלום הכל)²⁰, ומלהיות דברנית, כיון שמהנהגה כזו אפשר שיבוא לא רק קלקול אצלה וכו', אלא שיולד בן שיקלל כו' ר"ל.

ויתירה מזו: זה שכתוצאה ממעשה זה נולד בן שקילל, הוא דבר פלא, שהרי היא לא נכשלה בזה במזיד אלא היתה מוטעת, וזה שהיתה "שואלת בשלום הכל"²¹ לא הי' ענין של פריצות, אלא ענין של הנהגה בסבר פנים יפות כלפי כל אחד²², ומ"מ יצא מזה בן כזה שקילל 63ר"ל — והרי זה אות מיוחד להזהיר אזהרה גדולה ביותר לכאו"א ע"ד גודל הזהירות בצניעות וכו'.

ולפי זה יש מקום לומר יתירה מזו, שבזה שפירסמה הכתוב — יש גם משום שבחה, שעל ידה למדו ישראל גודל הזהירות בענין הצניעות.

[וע"ד משנ"ת במ"א לענין נח²³, דזה ש"יש דורשין אותו לגנאי"²⁴, אינו ענין של "גנות" — כי אף שנח עצמו להיותו בדור ירוד ופחות ביותר לא התפלל על אנשי דורו כמו אברהם ומשה (כיון ד"לא הוה לי' במאן דיתלי בזכותא כמשה"²⁵), וא"כ לא הי' בזה חסרון אצלו, אעפ"כ, כדי שלא תבוא מזה תקלה ח"ו בדורות הבאים אחריו, לאמור שאין זה חסרון אם אין מתפללים על אנשי הדור, לכן י"א²⁶ שמוכרחים לומר שדבר זה הוא ענין של "גנאי", דזה גופא שדורשין שהנהגה כזו היא גנאי, ה"ז "זכותו" של נח, שנח עצמו רוצה שידגישו שצריך להתפלל על אנשי הדור, כדי להבטיח שלא יבוא מזה חסרון בדור אחר.

ועד"ז בעניננו, שתיקונה של שלומית בת דברי הוא בזה גופא שפרסמה הכתוב (ובהדגשה כזו), שמזה באה ההוראה ותכלית הזהירות לנשי ישראל בגודל הצניעות גם בדיבור כו', וזה גופא הוא זכותה ושבחה של שלומית].

ג. אבל לכאורה דרשת רז"ל הנ"ל, שהכתוב כאן מודיע "שבחן של ישראל שלא הי' ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב", אין תוכנה שהשבח הוא הלימוד (הודעת הלכה) על ענין הצניעות, אלא פירושה, שהכתוב מודיע ומספר שבחם של ישראל (שלא נחשדו על עריות) בזה גופא שמפרסם גנותה דשלומית.

ודבר זה (סיפור שבחם של ישראל ע"י פרסום גנותה דשלומית) צ"ב, איך שייך ששבחן של ישראל יתגלה ע"י סיפור ופירסום גנות של א' מבנ"י — והרי כשם שהוא בהלכה²⁷ שבשביל טובת ותועלת הרבים אין מבטלים מציאות היחיד, עד"ז לכאורה בענין סיפור המעלות והגנות, דוחק לומר ששבחם של ישראל יתגלה דוקא ע"י גנות של א' מישראל. ובפרט שא' הענינים שנתחדשו במ"ת בעם ישראל נלמד ממ"ש²⁸ "אנכי ה' אלקיך" — לשון יחיד, שכאו"א בתור יחיד בפ"ע יש לו חשיבות ומעלה, ואינה מתבטלת ונגררת אחרי הכלל, וכמרז"ל²⁹ "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם",

[שזהו א' מהחילוקים בין שאר הברואים ובני ישראל, שבכל הנבראים אין התכלית בהם עצמם, ולא נבראו אלא בשביל ישראל ובשביל התורה³⁰, וכשם שהוא בכללות מציאותם שאינם בשביל עצמם, עד"ז הוא בפרטיהם, שיתכן שכל פרט הוא טפל אל הכלל, ואילו בישראל, כשם שכללות עם ישראל אינו "אמצעי" בשביל ענין אחר, אלא 64תכלית הכוונה היא בו, כן הוא בנוגע לכל אחד מהם בפרט, שאין לומר שאיש ישראל אחד ישמש רק כ"אמצעי" לישראל חבירו, וגם לא בשביל הכלל והציבור, אלא תכלית הכוונה היא גם בכל אחד ואחד בפני עצמו]³¹.

ועכצ"ל דמכיון שעי"ז שפרסמה הכתוב מתגלה שבחן של ישראל, אין זה נחשב גנות בשבילה, ואדרבה, זה גופא הוי שבחה³² שעל ידה מודיעה התורה שבחן של ישראל שלא נחשדו על עריות, "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום".

דוגמא לדבר — באיסור בל תשחית: האיסור הוא רק כאשר המעשה הוא דרך השחתה וקלקול³³, אבל כשע"י הקלקול בא תיקון, אין כאן איסור בל תשחית³⁴. וע"ד הדין במלאכת שבת ש"כל המקלקלין פטורין"³⁵ ["קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור"³⁶], אבל "הקורע בחמתו או כו' חייב מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב"³⁷.

ד. ועוד יש לומר, ובהקדם דמצינו פלוגתא³⁸ אם חייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חבירו מסכנה ודאית. וי"א³⁹ שאין הפלוגתא בנוגע לכלל ישראל, דאז ודאי שמחוייב היחיד להכניס את עצמו בסכנה בשביל הצלת כלל ישראל. ויש לומר, שאין זה משום שהצלת כלל ישראל דוחה נפש היחיד, אלא לפי שלהיות שכל יחיד הוא חלק מהכלל, חלק מהציבור, הרי נמצא, שהצלת כלל ישראל ה"ה גם הצלתו של היחיד.

ואם הדברים אמורים בנוגע לסכנת נפשות⁴⁰, כ"ש וק"ו בענין סיפור ופרסום ענין של גנות, ועוד זאת, שאין בזה 65הצלה בלבד אלא סיפור "שבחן של ישראל" שנוגע להיסוד של כלל ישראל, שהתחלת בחירת ויצירת עם ישראל היתה באופן של "גן נעול אחותי כלה, גל נעול, מעין חתום", שלא נחשדו על עריות, שאין זה גנות לצורך שבח בלבד אלא שהשבח (דכלל ישראל) הוא שבחה (גם) של שלומית גופא.

ה. ובפנימיות הענינים יש לומר:

ידוע שכל הדברים שבעולם נכללים בג' מדריגות: א) דברים שבקדושה, ב) דברים המותרים, ג) דברים אסורים. שהחילוק ביניהם הוא: הפירוש ד"מותר" הוא "שאינו קשור ואסור בידי החיצונים"⁴¹, והיינו שהאדם יכול לברר הדבר מקליפת נוגה ולהעלות הטוב שבו לקדושה, בדוגמת "האוכל בישרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כו' או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת ויו"ט אזי נתברר חיות הבשר והיין שהי' נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן", כמבואר בתניא⁴¹.

ואילו "אסור" הוא שאסור וקשור בידי הקליפות, "מאכלות אסורות כו' שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם ואין עולים משם עד כי יבוא יומם ויבולע המות לנצח"⁴¹.

אמנם גם בזמן הזה אפשר שיעלו לקדושה כמ"ש אדה"ז שם⁴¹ ע"י "שיעשה תשובה גדולה כ"כ שזדונות נעשו לו כזכיות ממש שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא כו' הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו", לכן עולים גם הזדונות להיות זכיות.

ועד"ז מובן בנדו"ד לענין שלומית, דכיון שלא ידח ממנו נדח⁴², הרי שהתיקון של זה שהי' היפך הצניעות והקדושה, הוא כאשר מעשה זה⁴³ מביא לצניעות ולתכלית הצניעות — ההודעה ד"שבחן של ישראל" "שלא נחשדו על עריות" ועל כולם אומרים "גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום".

וע"ד הנ"ל בדברי אדה"ז, שע"י תשובה מאהבה זדונות נעשו זכיות, "הואיל ועי"ז בא לאהבה רבה זו".

(משיחות ש"פ אמור תשכ"ה, ש"פ במדבר תשמ"ו)