67
שיחה ב
א. בסוף פרשתנו נאמר1: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי גו' ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן". ואמרו רז"ל2 שכתוב זה בא ללמדנו "שלא נחשדו (ישראל) על העריות" — "להודיע3 שבחן של ישראל שלא הי' ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו4 הכתוב, ועליהם מפורש בקבלה5 גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום", וכמובא גם בפרש"י6 "ושם אמו שלומית בת דברי, שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר שהיא לבדה היתה כו'".
והנה גם לפי דרשה זו לא הי' הכשלון של שלומית בת דברי בזדון, וכמו שהוכיח ברא"ם כאן מדברי רש"י בפ' שמות7 "דממה שכתב. . גבי מכה איש עברי שבעלה של שלומית בת דברי הי' ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לביתו ובא על אשתו כשסבורה שהוא בעלה וחזר האיש בביתו והרגיש בדבר וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר הי' מכהו ורודהו כל היום, משמע שמוטעת היתה ולא רצונית"8.
ועפ"ז מובן גודל שבחן של ישראל שנלמד מכאן, דזה ששאר נשי ישראל לא נכשלו בזה היינו שלא הי' אפילו באופן של אנוסה או מוטעת9.
ולכן משמיענו הכתוב "ושם אמו שלומית בת דברי" — אף שאין זו דרכה של תורה לפרסם ולהודיע גנותן של ישראל10, וכ"ש בנדו"ד שהמדובר בשגגה — שאין המטרה לפרסם גנותה של אשה ישראלית ח"ו, אלא להיפך, לפרסם שבחן של ישראל, שהכשלון בעריות הי' מושלל אצלם לגמרי (אפילו לא בשוגג11 ובאונס)12.
הערות
- 1. כד, ייא.
- 2. ויק"ר פרשתנו פל"ב, ה (יל"ש כאן). מכילתא בא יב, ו. שהש"ר פ"ד, יב. שמו"ר פ"א, כח. מדרש תהלים מזמור קכב. ועוד.
- 3. ל' המכילתא שם.
- 4. לכאורה צ"ל ע"ד הלשון במדרש תהלים "אלא זו בלבד ופרסמה הכתוב". ועד"ז הוא בשהש"ר ושאר המקומות.
- 5. שה"ש שם (ד, יב).
- 6. פרשתנו שם, יא.
- 7. ב, יא.
- 8. ולכמה מפרשים מדרשות חלוקות הן, ולהדרשה דכאן — לא היתה אנוסה (ראה יפה תואר (השלם) לויק"ר שם. מפרשי רש"י. ועוד).
- 9. רא"ם כאן [וראה שם שהביא מארז"ל שהובא בפרש"י פינחס (כו, ה) — "שהיו האומות מבזין אותם ואומרים כו' הטיל הקב"ה שמו עליהם כו' מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם", שלא הי' בזה אפילו אונס וטעות].
- 10. ראה מפרשים שבהערה 13.
- 11. ולכאורה הי' כאן (לפי' הרא"ם) פחות יותר משוגג, שבשוגג יש עכ"פ כוונה על המעשה וכיו"ב, וכלשונו "אונס או מוטעת". וראה אלשיך כאן (כד, י) "ואף גם זה לא בכוונתה כ"א שיצא העגל ההוא שלא ברצונה. . וזה יאמר ויצא כי יצא כדבר היוצא בלי דעת כי היא לא התנית כו'".
- 12. ולפי' הרא"ם, מה שבפרש"י "קורא אותה זונה (הוא) מפני שנבעלה לפסול לה אע"פ שהיתה מוטעת".
שמות רבה א׳:כ״ח - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מָה רָאָה, אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֶחָד שֶׁלֹא שִׁנּוּ שְׁמוֹתָם [כמו שכתוב בשיר השירים רבה, ובויקרא רבה פרשה לב]. וּמִנַיִן שֶׁלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֶרְוָה, שֶׁהֲרֵי אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, י יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי וגו'. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נוֹגְשִׂים הָיוּ מִן הַמִּצְרִיִּים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל, נוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים. שׁוֹטֵר מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהָיוּ הַנּוֹגְשִׂים הוֹלְכִים לְבָתֵּי הַשּׁוֹטְרִים בָּהַשְׁכָּמָה לְהוֹצִיאָן לִמְלַאכְתָּן לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, פַּעַם אַחַת הָלַךְ נוֹגֵשׂ מִצְרִי אֵצֶל שׁוֹטֵר יִשְׂרָאֵל וְנָתַן עֵינָיו בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר בְּלִי מוּם, עָמַד לִשְׁעַת קְרִיאַת הַגֶּבֶר וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְחָזַר הַמִּצְרִי וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ וְהָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהוּא בַּעֲלָהּ וְנִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ, חָזַר בַּעֲלָהּ וּמָצָא הַמִּצְרִי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ שָׁאַל אוֹתָהּ שֶׁמָּא נָגַע בָּךְ, אָמְרָה לוֹ הֵן, וּסְבוּרָה אֲנִי שֶׁאַתָּה הוּא, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַנּוֹגֵשׂ שֶׁהִרְגִּישׁ בּוֹ הֶחֱזִירוֹ לַעֲבוֹדַת הַפֶּרֶךְ וְהָיָה מַכֶּה אוֹתוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. וְהָיָה משֶׁה רוֹאֶה אוֹתוֹ וּמַבִּיט בּוֹ וְרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַה שֶּׁעָשָׂה בַּבַּיִת, וְרָאָה מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּשָֹּׂדֶה, אָמַר וַדַּאי זֶה חַיָּב מִיתָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כד, כא): וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁל דָּתָן, עַל כָּךְ חַיָּב הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ, י): מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וגו', רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּמֶה עָשָׂה לוֹ בַּשָֹּׂדֶה.
רש"י על במדבר כ״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
משפחת החנכי. לְפִי שֶׁהָיוּ הָאֻמּוֹת מְבַזִּין אוֹתָם וְאוֹמְרִים מָה אֵלּוּ מִתְיַחֲסִין עַל שִׁבְטֵיהֶם? סְבוּרִים הֵם שֶׁלֹּא שָׁלְטוּ הַמִּצְרִיִּים בְּאִמּוֹתֵיהֶם? אִם בְּגוּפָם הָיוּ מוֹשְׁלִים, קַל וָחֹמֶר בִּנְשׁוֹתֵיהֶם, לְפִיכָךְ הִטִּיל הַקָּבָּ"ה שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם — ה"א מִצַּד זֶה וְיוֹ"ד מִצַּד זֶה — לוֹמַר, מֵעִיד אֲנִי עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם בְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וְזֶה הוּא שֶׁמְּפֹרָשׁ עַל יְדֵי דָוִד (תהילים קכ"ב) "שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" — הַשֵּׁם הַזֶּה מֵעִיד עֲלֵיהֶם לְשִׁבְטֵיהֶם, לְפִיכָךְ בְּכֻלָּם כָּתַב הַחֲנֹכִי, הַפַּלֻּאִי, אֲבָל בְּיִמְנָה לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר "מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנִי" לְפִי שֶׁהַשֵּׁם קָבוּעַ בּוֹ — יוֹ"ד בָּרֹאשׁ וה"א בַּסּוֹף (ילקוט שמעוני):
משפחת החנכי THE FAMILY OF THE HANOCHITES — Because the heathen nations spoke slightingly of Israel, saying, “How can these trace their descent by their tribes? Do they think that the Egyptians did not overmaster their mothers? If they showed themselves master of their bodies, it is quite certain that they did so over those of their wives!”. On this account the Holy One, blessed be He, set His name upon them: the letter ה on one side of their name and the letter י on the other side (חנכיה), to intimate: I bear testimony for them that they are the sons of their reputed fathers (and not of the Egyptians) (Shir HaShirim Rabbah 4:12). This it is that is expressed by David, (Psalms 122:4) שבטי יה עדות לישראל: “that the tribes bear the name of the Lord (יה) is a testimony regarding Israel” — this Divine Name (יה) bears testimony regarding their tribes (i.e. that they rightly attach themselves to those tribes to which they claim to belong). On this account in the case of all of them it is written החנכי and הפלואי but in the case of ימנה (v. 44) it was not felt necessary to state “of the family of הימני”, because the Divine Name is already attached to it — the י at the beginning and the ה at the end (ימנה) (Yalkut Shimoni on Torah 773).
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
- לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"א לקו"ש חל"ז ע' 69
- ס - שנת תש"ל - חלק שלישי ‹ שיחת יום א' פ' במדבר, כ"ה אייר, ה'תש"ל לקו"ש חל"ז ע' 67
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.