מצורע

42מצורע

א. בדיני טומאת זב (שבסוף פרשתנו) מצינו ג' אופנים — בעל ראי' אחת, בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות: בעל ראי' אחת "הרי הוא כבעל קרי טמא טומאת ערב"¹; בעל שתי ראיות² טמא טומאת שבעה (וטומאתו חמורה שמטמא גם משכב ומושב, וצריך "מים חיים"³); ובעל שלש ראיות² — נוסף על טומאתו צריך גם להביא קרבן לכשיטהר לכפרה.

ובפשטות נראה שהחילוק בחומר הטומאה בין ג' אופנים אלו תלוי רק בכמות הראיות, דכל ראי' נוספת מוסיפה בחומר הטומאה.

אבל מצינו שיש הבדל ביניהם גם באופן הראיות: בעל ראי' אחת טמא אפילו כשראה באונס⁴ (כדין טומאת קרי שהיא גם באונס); משא"כ בעל שתי ראיות אינו טמא אלא אם ראה ראי' שני' ברצון, אבל אם ראי' שני' היתה באונס אינו טמא טומאת שבעה⁵; ובעל שלש ראיות חייב להביא קרבן אפילו אם היתה ראי' שלישית מחמת אונס⁶.

וטעמא בעי, שדין בעל ראי' אחת ודין בעל שלש ראיות שווים, שהוא אפילו באונס, ודוקא בעל שתי ראיות הוא רק ברצון⁷.

זאת ועוד: בנוגע לראי' ראשונה גופא יש חילוק בין בעל ראי' אחת, בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות: בעל ראי' אחת טמא אפילו אם היא באונס כנ"ל; וכן בעל שתי ראיות — טמא (בטומאה חמורה) גם אם הראי' הראשונה היתה באונס⁸ (ורק ראי' שני' צ"ל ברצון); 43משא"כ בעל שלש ראיות אינו חייב בקרבן אא"כ היתה הראי' הראשונה (כמו השני') ברצון⁴ [וכמבואר בגמ'⁹, דזה ששנינו (במשנה¹⁰) "ראה ראי' ראשונה בודקין אותו" (אם היתה באונס) — אף שבעל ראי' אחת טמא גם באונס, ולמאי נפק"מ בדיקה זו — הוא "לקרבן", "דאי קמייתא באונס לא מצטרפא לשלש לחייבו קרבן"¹¹].

וצריך ביאור, מדוע הראי' השלישית דבעל שלש ראיות מחייבת קרבן גם אם היא מחמת אונס [דלא כבעל שתי ראיות, דראי' שני' צ"ל ברצון דוקא, כנ"ל); ולאידך — הראי' הראשונה שלו (משלש הראיות) צ"ל ברצון דוקא¹² [דלא כבעל שתי ראיות, דגם אם הראשונה באונס, טמא בראי' שני' (כשהיא ברצון)].

ב. ויובן זה ע"פ ביאור שלשת אופנים אלה בעבודה רוחנית:

ענין ה"זוב" הוא חולי, כמבואר ברמב"ם¹³, דיש טומאה היוצאת מהגוף באופן טבעי¹⁴, אבל זוב הוא הטומאה היוצאת מצד חולי.

והחילוק בעבודה בין שני אופנים אלו: הטומאה היוצאת מגוף האדם מורה על הרע שיש באדם, שיש בו שתי חלוקות¹⁵: א) רע טבעי הנמצא בו מצד עצם הבריאה, שכך נברא האדם שנשמתו הקדושה מלובשת בגוף גשמי וחומרי, עם יצר הרע (כמ"ש¹⁵ "כי יצר לב האדם רע מנעוריו") — כדי שיהי' ענין הבחירה; ב) רע שלא ע"פ טבע הרגיל, שהוא כמו חולי — שע"ז ארז"ל¹⁶ "חולי זה יצר הרע" — הרע שנתוסף בהאדם ע"י החטא.

והנה ב"רע" זה גופא שנתוסף ע"י החטא — יש ב' ענינים: א) ע"י חטא עץ הדעת נתוסף רע בכל בני אדם, והוא "זוהמת" הנחש שניתנה בחוה (כמחז"ל¹⁷ "הטיל בה זוהמא") ועל ידה — בכל בני אדם. ב) זה שהאדם מגרה יצרו עליו, שעי"ז נתוסף אצלו רע, יותר ממדת הרע שיש בו מצד חטא עה"ד.

44ויש לומר, שזהו החילוק בין בעל ראי' אחת ובעל שתי ראיות: בעל ראי' אחת מרמז על הרע ("חולי") שניתן בכל בני אדם ע"י חטא עה"ד¹⁸, ובעל שתי ראיות הוא הרע שנתוסף בהאדם ע"י שמגרה יצרו עליו.

ועפ"ז מובן גם הטעם שבעל ראי' אחת טמא אפילו באונס ואילו בעל שתי ראיות אינו טמא אא"כ הראי' (השנית) היא ברצון:

הרע הנמצא באדם מצד זוהמת הנחש אינו ברצונו ובחירתו, ואין בידו לבטלו. וכמו שמבאר אדמו"ר הזקן¹⁹ הא שאמרו חז"ל²⁰ "ד' מתו בעטיו של נחש", שלא הי' בהם שום חטא²¹ ומתו רק מפני חטא עץ הדעת (שהי' בסיבת עצת הנחש) — שאין זה רק (כפשטות הענין) שמתו מפני ש"נגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון"²², אלא לפי שע"י חטא עץ הדעת ניתנה "זוהמא" בכל אדם (כנ"ל), ולכן, "אע"פ²³ שהם צדיקים גמורים מ"מ נשאר בם עדיין איזה שמץ מזוהמת הנחש שלא יכלו להסירו מכל וכל" (וכיון שיש בהם טומאה וזוהמא, לכן יש בהם ענין המיתה²⁴).

וזהו התוכן הפנימי של טומאת "בעל ראי' אחת", ד"מהו תורתו — ואשר תצא ממנו גו', הרי הוא כבעל קרי טמא טומאת ערב"¹ — אע"פ שגם זב בעל ראי' אחת הוא ענין של חולי:

כיון שזוהמת הנחש נמצאת בכל אדם באופן שאינו יכול להסירה מכל וכל, לכן יש ענינים של רע וטומאה הבאים על האדם שלא ברצונו ואינו יכול למנוע א"ע מהם²⁵. וכיון שמקורו של רע זה הוא מזוהמת הנחש שיש בו בטבע בריאתו ואין זה ברצונו ובחירתו להסירו מכל וכל, לכן ה"ז כמו טומאת קרי ולא כטומאה חמורה דזב.

ונמצא, שב' הקצוות בטומאת בעל ראי' אחת — מחד גיסא היא טומאה קלה (רק טומאת ערב ואינו מטמא מושב ומשכב), ולאידך הטומאה היא אפילו כשהראי' היא באונס — הם מאותה הסיבה: הטומאה היא גם באונס, כי גדרה של טומאה זו קשור עם הרע שאינו תלוי ברצון ובחירת האדם²⁶, 45ומטעם זה גופא טמא רק בטומאה קלה (טומאת ערב כו').

וכ"ז בבעל ראי' אחת, אבל זב בעל שתי ראיות, היינו, שמגרה את יצרו עליו יותר מהרע הטבעי (שאינו יכול להסירו מכל וכל), הרי טומאה זו היא רק כשהראי' אינה באונס²⁷, ואזי טמא בטומאה חמורה, טומאת שבעה כו'.

ג. ויש לומר, שענין בעל שלש ראיות הוא — שהוחזק בטומאה, והיינו שגירה יצרו על עצמו כ"כ עד שהרע נקבע בו באופן של "חזקה".

וזהו גם הטעם שדין זה הוא גם אם ראי' השלישית היא מחמת אונס, דיש לומר, שזהו ע"ד מ"ש הרמב"ם²⁸ ד"אפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו" [וכמו שמבאר שם בארוכה לענין פרעה, דזה שחיזק ה' את לב פרעה אינו סתירה ל"עיקר גדול"²⁹ דבחירה חפשית, "לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל כו' נתן הדין למנוע התשובה ממנו כו'"].

וכמבואר בספרים³⁰ בענין "ממשלת זדים", דכאשר האדם משקיע את עצמו הרבה בעניני רע ר"ל, אזי נכנע תחת ממשלת הרע, דגם כאשר רוצה כבר ליפטר מממשלת הרע אין ביכולתו להתגבר על הרע, ו"נאנס" לעשות את רצון היצה"ר.

ולכן אף שראי' זו היא באונס, הרי כיון שתחילתו ברצון³¹, נענש גם על האונס הבא אח"כ, כיון שהוא גרם לאונס זה ע"י פשיעתו בתחילה.

ועפ"ז מובן בפשטות זה שבעל שלש ראיות אינו חייב קרבן אלא א"כ ב' ראיות הראשונות (כולל הראי' הא') היו ברצון [דלא כבעל שתי ראיות, שטמא טומאת שבעה גם אם ראי' ראשונה היתה באונס] — כי ענין זה, שהאדם הוחזק בטומאה עד כ"כ שכבר הוא בגדר אנוס תחת יצרו (ומענישים אותו גם ע"ז) הוא רק אם "עבר ושנה"³², ב' ראיות 46ברצון, משא"כ אם רק ראי' אחת היתה ברצון, אף שטמא בטומאת שבעה, אין לו הגדר ד"בעל ג' ראיות".

וזהו חידוש התורה, דגם זה שהוא "בעל שלש ראיות" יש לו תקנה, שעל ידי שמביא קרבן ה"ז מכפר עליו, ושב ורפא לו.

ד. והנה יש גירסא במשנה³³ "ראה ראי' ראשונה בודקין אותו בשני'" (ולא "בודקין אותו", דקאי על פעם הראשונה עצמה) — ולפי גירסא זו אולי הפי' שראי' ראשונה א"צ בדיקה, ומשמע, שלעולם ראי' ראשונה אפ"ל באונס, גם לענין קרבן דבעל שלש ראיות.

והנה אף שלהלכה לא נקטינן כן, וכמפורש בגמ'⁹ שבודקין ראי' ראשונה "לקרבן", מ"מ כיון ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"³⁴ מובן, שגם גירסא זו — דבבעל שלש ראיות, ראי' ראשונה ושלישית הן גם באונס, ורק ראי' אמצעית צ"ל ברצון — יש בה הוראה ולימוד בעבודת האדם.

והביאור בזה: לפי גירסא זו, הרמז בעבודה מהדין דבעל שלש ראיות שחייב קרבן גם כשהראי' הראשונה והאחרונה היא באונס, הוא באופן הפכי מהביאור דלעיל — דזה שחייב קרבן אפילו באונס אינו ענין של עונש על מעשיו הרעים שלפנ"ז, אלא אדרבה, היא תוצאה מזה שהתעלה במדריגתו.

ובהקדם המבואר³⁵ בענין "וחטאתי נגדי תמיד"³⁶, דאע"פ שכשאדם עושה תשובה מוחלין לו במחילה גמורה, "ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר"³⁷ ממעשיו הקודמים, מ"מ, ככל שהאדם מתעלה יותר בעבודתו לקונו, צריך לעשות תשובה באופן נעלה יותר, ועוד זאת, שאז צריך לעשות תשובה גם על ענינים הנחשבים לחטא וחסרון רק בדקות דדקות, ועד שבדרגתו הקודמת לא היו נחשבים לעון.

[וכמבואר בכתבי האריז"ל³⁸ ד"בכל עת שמעלין נשמת האדם למעלה ממדרגתה מענשין אותו על עבירות קלות כפי ערך עליות המדריגה ההיא", וכמסופר שם אודות "נשמת צדיק חכם גדול שהיו דנין אותו כשהיו רוצין להעלותו למדריגה העליונה גדולה, והיו מענישין אותו על שפעם א' הי' מכוין בקדושת ובא לציון באומרו לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה ואז ע"י אותו כוונה שכח והסיח דעתו מן התפילין"].

והוא ע"ד הדין³⁹, דת"ח שנמצא רבב על בגדו ה"ז חוצץ, והיינו דאותו הרבב שאצל עם הארץ אינו חציצה, הנה כאשר הע"ה נתעלה ממדריגתו ונעשה ת"ח, שוב אותו הרבב חוצץ.

וזהו הרמז (לגירסא זו) בדין דבעל שלש ראיות שחייב קרבן על ראי' אחרונה מחמת אונס:

מעשה זה (הנרמז בראי' השלישית) שעליו צריך להביא קרבן נחשב אצלו 47אונס, כי במצבו הקודם (כשעשה מעשה זה) לא נחשב מעשה זה דבר שצריך כפרה עליו; ורק אח"כ כשעשה תשובה ונתעלה למדריגה עליונה יותר, אזי צריך כפרה על אותו המעשה (אף שעתה ה"ז בגדר אונס).

ולפ"ז מובן הטעם הפנימי של שיטה זו, שגם אם הראי' הראשונה היתה באונס מצטרף לחייבו קרבן, כי אין הרמז בכפרה זו למי ש"עבר ושנה" (כביאור דלעיל), אלא אדרבה, למי שעשה תשובה על מעשיו הרעים, דלאחרי שעשה תשובה על זדונותיו (ראי' שני' ברצון), הרי בעלייתו למדריגה עליונה יותר, צריך כפרה גם על מעשה של חסרון מועט וזעיר (ראי' באונס);

וע"י הבאת קרבן — "וכפר עליו הכהן לפני ה'"⁴⁰ גם על "אונס" זה, עד לכפרה שלימה, "שיהי'⁴¹ לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו".

(משיחת ש"פ מצורע תשכ"ה)