אחרי

48אחרי

א. כותב הרמב"ם בסוף הל' שחיטה¹ (וסיום ספר קדושה) בדיני כיסוי הדם: "וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו".

ומקורו בברייתא² — "ושפך וכסה³, במה ששפך (בידו. רש"י) בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו".

והנה הרמב"ם שינה מל' הברייתא: (א) פתח בהאיסור — "לא יכסה ברגלו" (ולא כבברייתא שההתחלה היא "במה ששפך בו יכסה"), (ב) השמיט הלימוד "ושפך וכסה"⁴, (ג) פירט "בידו או בסכין או בכלי".

ויש לבאר זה ע"פ מ"ש הב"ח⁵ "דעיקר הקפידא הוא דוקא שלא יכסנו ברגל שהוא דרך בזיון אבל כל שאינו דרך בזיון כגון בסכין או בכלי אחר או בקיסם שפיר דמי מאחר שעושה כן בידו. . ועכשיו נוהגין לכסות ביד הסכין⁶ וכן משמע בסמ"ג⁷ דעיקר המצוה לכסות בסכין ששפך".

ונ"ל, שלדעת הסמ"ג (לפי' הב"ח) כוונת הציווי היא החיוב לכסות במה ששפך⁸, ועפ"ז נמצא, דהא דנתמעט רגל מכיסוי הדם הוא בעיקר לפי שאינו בכלל "במה ששפך בו יכסה", אלא שאח"כ מוסיף בברייתא עוד ענין (טעם הדבר⁹), שבכיסוי ברגלים יש משום ביזוי מצות.

[ולכאורה יש לדייק כן מנוסח הבריי 49תא בתו"כ¹⁰ "במה ששפך בו יכסה, לא יכסנו ברגל שלא יהו מצוות בזויות עליו" (דלא כלשון הברייתא בגמרא "שלא¹¹ יכסנו ברגל") — דמשמע שהאיסור לכסות ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו הוא ענין נוסף].

וזהו שמדייק הרמב"ם ומתחיל "וכשמכסה לא יכסה ברגלו" — להוציא משיטה זו, ולהשמיענו, שעיקר דין זה בא לשלול כיסוי ברגל שהוא "דרך בזיון"¹². ולכן (א) השמיט הלימוד ד"ושפך וכסה", שנותן מקום לטעות שיש חיוב לכסות "במה ששפך" דוקא, (ב) מפרט "בידו או בסכין או בכלי", להדגיש שעיקר הקפידא הוא שלא יכסה ברגל¹³ שלא יהיו מצות בזויות עליו.

ומקורו של הרמב"ם, י"ל, הוא ממ"ש בגמרא¹⁴ "אבוהון דכולהו דם" — שכיסוי הדם הוא המקור שממנו למדים האיסור דביזוי מצוה בכל המצות כולן. ומשמע מזה, שכל כוונת הכתוב והלימוד מקרא¹⁵ ד"ושפך וכסה" הוא רק לאסור ביזוי מצוה¹⁶.

50ובזה יומתק המשך דברי הרמב"ם בהלכה זו: "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא¹⁷ והצילנו מלמשש בחשך כו'" — שכותב כאן לימוד כללי בענין כבוד המצות. דאע"פ שזוהי דרכו של הרמב"ם, לסיים כל ספר מספרי הי"ד בדברי מוסר וכיו"ב וענין כללי בעבודת השם — הרי מובן, שיש קשר בין הלימוד ודברי המוסר לתוכן המצוה המסויימת¹⁸ שבספר, וכן בנדו"ד, דזה שבחר הרמב"ם לכתוב לימוד כללי בענין כבודן של מצות בהמשך לדין זה דכיסוי הדם, הוא לפי שחז"ל הדגישו ש"אבוהון דכולהו — דם", שממצות כיסוי הדם למדים האיסור דביזוי מצוה (כבודן של מצות) בכל המצות כולן.

ויש לעיין בטעם הדבר, מדוע נתפרש בתורה איסור ביזוי מצוות דוקא במצוה דכיסוי הדם, וכל המצות נלמדות ממצוה זו דוקא. ומשמע מזה, שיש במצוה זו ענין מיוחד שמחמתו היא המקור לכבוד המצות כולן.

גם יש להבין בלשון הש"ס שם (אף שהיא ל' קצרה "אבוהון דכולהו דם"), דהול"ל העיקר "אבוהון דכולהו כיסוי¹⁹ הדם". ובפרט ע"פ הדגשת הגמ' שם "וכי דם קדושה יש בו", והיינו שאין מכבדים את הדם (שגם בעת הכיסוי הרי אין בו קדושה), ורק מצד שעושים בו המצוה²⁰ (ועוד יותר ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא") — וא"כ לכאורה הו"ל להדגיש "כיסוי הדם"²¹.

ב. והנה בהמשך למ"ש "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא", מפרט הרמב"ם ג' ענינים בתועלת המצות (שנצטווינו בהן) — (א) והצילנו מלמשש בחשך, (ב) וערך אותנו²² נר ליישר המעקשים²³, (ג) ואור להורות נתיבות היושר [ומסיים "וכן הוא אומר²⁴ נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי"].

ומובן בפשטות, שאין זה ליופי המליצה, אלא מרמז כאן לג' ענינים שונים במצות השם.

ויש לבאר זה:

עניני העולם נחלקים לג' סוגים²⁵: א) 51דברים האסורים שהאדם צריך להבדל מהם לגמרי; ב) דברים המותרים — שהאדם מותר להשתמש בהם אבל צ"ל מתאימים להוראות התורה דוקא; ג) דברי קדושה.

ובהתאם לכך — ג' סוגים במצות: א) מצות ל"ת — שענינן להבדיל את האדם מדברים אסורים. ב) המצות שמכשירים דברי רשות של האדם שיהיו כפי כוונת התורה (כמו מצות שחיטה המכשרת הבשר לאכילה). ג) המצות שכל ענינן הוא — המשכת קדושה על האדם.

והם הם ג' הלשונות שברמב"ם:

"הצילנו מלמשש בחשך" — הפרישות מדברים האסורים (העלם החשך);

"נר ליישר המעקשים" — היינו שפעולת הנרמצוה היא בדבר שמצ"ע הוא "עקש" (היפך הישרות)²⁶, וע"י נר זה מיישרים אותו, והיינו המצות בעניני חול, שמצ"ע אינם "ישרים" ורק ע"י קיום הוראות התורה בהם — מיישרים אותם ונעשים ראויים לשימוש;

"אור להורות נתיבות היושר" — זהו "אור" המצות שאינו בא "ליישר המעקשים", אלא להראות את "נתיבות היושר", שהם קדושים וישרים בעצם²⁷.

ועפ"ז מובן הקשר דהוראה זו לכללות "ספר קדושה" — כי בגדר "קדושה" מודגשים שלשת ענינים אלה:

א) קדושה היא מלשון פרישות והבדלה, וכדאיתא בתו"כ עה"פ²⁸ "קדושים תהיו — פרושים היו", שהכוונה בזה לפרישות מדברים האסורים, וכפרש"י²⁸ "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה", ואכן ההלכות הראשונות בספר קדושה הן הלכות איסורי ביאה (וגם אח"כ — הלכות מאכלות אסורות).

ב) החיוב "קדושים תהיו" כולל ג"כ החיוב ד"קדש עצמך במותר לך"²⁹.

ג) תכלית ענין הקדושה הוא (כפשטות הענין) — דברים שהם קדושים בעצם³⁰, שיש בהם קדושה, ועד לקדושת הגוף (כקדשי מזבח).

ג. והנה מאחר שהרמב"ם מרמז על ג' גדרים אלו במצות, בהמשך ל(החיוב לכבד את המצוות הנלמד מ)מצות כיסוי הדם, מסתבר לומר, שג' דברים אלה מודגשים במצוה זו.

52ויובן זה בהקדם מ"ש הרמב"ן³¹ בטעם שמצות כיסוי הדם היא רק בדם חי' ודם עוף ולא בבהמה, וז"ל: "צוה. . לכסות כל דם בחי' ועוף כי לא יתקרב דמם על המזבח, כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינים בלבד וגם הם אינם נשחטים, אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר ואין ראוי לכסותו, ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר³² וגם אחרי כן על הרוב³³ יצוה".

כלומר, החיוב דכיסוי הדם תלוי בהאפשריות לתת הדם ע"ג המזבח, וכן מורה המשך הכתובים³⁴ "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח גו' על כן אמרתי לבנ"י כל נפש מכם לא תאכל דם גו' ואיש איש גו' אשר יצוד גו' ושפך את דמו וכסהו בעפר", שמזה מוכח, שאיסור אכילת דם ומצות כיסוי דם הם תוצאה מזה ש"אני נתתיו לכם על המזבח".

ועפ"ז, ב' החלוקות שנאמרו במצות כיסוי הדם — (א) נוהג רק בחי' ועוף ולא בבהמה, (ב) נוהג בחולין ולא במוקדשין³⁵ — היינו הך: דם חי' ועוף (שאזלינן בתר רובן הכי גדול — שדמם לא ניתן ע"ג המזבח) הוא דם חולין, שבו נוהגת מצוה כיסוי הדם; ודם בהמה, ש"רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר" — זהו דם מוקדשין שאין כיסוי הדם נוהג בו, כי הדם ניתן ע"ג המזבח.

ומדבריו למדנו, שתוכן מצות כיסוי הדם הוא ענין שלילי, ד"דם" הוא דבר שאינו ראוי אלא לנתינה ע"ג מזבח, ולכן, כל דם שאינו ראוי לתת ע"ג המזבח חייבים לכסותו בעפר (שעי"ז מתבטל (חשיבותו)³⁶).

ד. ויש לבאר הענין בעבודת השם:

"דם" הוא ענין החיות, "הדם הוא הנפש"³⁷, ותכליתו היא להשתמש בו בעניני קדושה, שכל דבר שבקדושה צריכים לעשותו בחיות והתלהבות גלוי' דוקא.

[וזהו ג"כ הטעם (הפנימי) שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין "בין קדשי המזבח בין קדשי בדק הבית"³⁸ (אף שקדשי בדק הבית אין דמו ניתן³⁹ ע"ג המזבח⁴⁰) — כי בכל דבר של קדושה צ"ל החיות באופן גלוי];

משא"כ עניני חול, דברי הרשות של האדם, צריכים לעשותם בלי חיות, "בלא 53לב ולב"⁴¹, ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁴² דוקא, לא בשביל הנאת גופו, אלא כדי לעבוד את הבורא. וזהו תוכן מצות כיסוי הדם (בפנימיות), שבעניני חולין צריכים לכסות את הדם, שלא יהי' ניכר בהם חיות.

ועפ"ז יש לבאר הטעם שכיסוי הדם צ"ל בעפר דוקא — כי "עפר" מורה על שפלות והכנעה, "ואנכי עפר ואפר"⁴³, וכאשר האדם עוסק בדברי רשות, צריך לעורר בנפשו הביטול וההכנעה, להיות חרד שלא להמשך אחר תאוות הלב (לעסוק בדברי הרשות בשביל הנאת הגוף) אלא כל כוונתו תהי' רק לשם שמים.

ה. ויש לומר, דזה שכיסוי הדם אינו נוהג בדם בהמה של חולין מפני שרוב מיני בהמות ראויים למזבח — מרמז על עבודה נעלית יותר עם "חולין", שלא רק שעושה אותם "לשם שמים", אלא שהם ע"ד "חולין שנעשו על טהרת הקודש"⁴⁴, שה"חולין" שלו הם בדרגא של "טהרת הקודש"⁴⁵. דזה שמין הבהמה נגרר אחרי הרוב שהוא למזבח, מורה, שגם המיעוט של חולין דבהמות שייך לדרגא של בהמות דקודש שאין צריכים לכסות דמן.

והענין בזה: כאשר האדם חדור כ"כ במסירות לעבודת השם, עד שאין צורך בזהירות שלא יפול בהנאות עוה"ז, כי לא קיים אצלו שום ענין מלבד עבודת השם, הרי כל עסקיו בדברי הרשות אינם אלא ענין נוסף בעבודת השם, שעושה גם דברי חול שלו ענין של קדושה. וא"כ מובן, שגם עסקיו עם חולין יכולים להיות בחיות והתלהבות (ואין צורך "לכסות" הדם) כיון שאצלו ה"חיות" היא ב"קדושה" ו"לשם שמים" שבדבר ותו לא.

ו. ועפ"ז נמצא שבהוראות התורה בענין הדם — יש ג' סוגים (בהתאם לג' ענינים שבמצות המרומזים בל' הרמב"ם הנ"ל):

א) דם חולין שחייבים לכסות — "הצילנו מלמשש בחשך", היינו ההצלה ופרישות מדברים שיכולים להכשיל את האדם.

ב) דם בהמה של חולין, שאין חייבים לכסות — כי האדם "תיקן" החולין עד שנעשו ענין של קדושה ויושר — "נר ליישר המעקשים".

ג) דם מוקדשין — שמלכתחילה הם ענינים של קודש, ובהם צ"ל עיקר ענין "הדם", חיות גלוי — "אור להורות נתיבות היושר".

וע"פ כ"ז יש לבאר ל' רז"ל "אבוהון דכולהו דם" (ולא — "כיסוי הדם") — כי אין כיסוי הדם מצוה בפ"ע, אלא הוא פרט מכללות הוראת התורה בנוגע ל"דם", אשר עיקרו ויסודו הוא (לא כיסוי הדם, אלא אדרבה) ש"דם" צ"ל ע"ג המזבח, "להקריב לי חלב ודם"⁴⁶, שכל עניני קדושה ייעשו בחיות והתלהבות, וכתוצאה מזה באה מצות כיסוי 54הדם — שבעניני חולין חייבים לכסות הדם והחיות.

וזהו "אבוהון דכולהו דם" — שיסוד כל המצות כולן הוא ענין ה"דם", שצריכים להעשות בחיות והתלהבות, שזה מביא בדרך ממילא שיכבד את המצות, שזהו כבודו ית', שהרי "אין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא".

(משיחת ליל י"ב סיון תשמ"ו)