53
לב ולב"41, ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"42 דוקא, לא בשביל הנאת גופו, אלא כדי לעבוד את הבורא. וזהו תוכן מצות כיסוי הדם (בפנימיות), שבעניני חולין צריכים לכסות את הדם, שלא יהי' ניכר בהם חיות.
ועפ"ז יש לבאר הטעם שכיסוי הדם צ"ל בעפר דוקא — כי "עפר" מורה על שפלות והכנעה, "ואנכי עפר ואפר"43, וכאשר האדם עוסק בדברי רשות, צריך לעורר בנפשו הביטול וההכנעה, להיות חרד שלא להמשך אחר תאוות הלב (לעסוק בדברי הרשות בשביל הנאת הגוף) אלא כל כוונתו תהי' רק לשם שמים.
ה. ויש לומר, דזה שכיסוי הדם אינו נוהג בדם בהמה של חולין מפני שרוב מיני בהמות ראויים למזבח — מרמז על עבודה נעלית יותר עם "חולין", שלא רק שעושה אותם "לשם שמים", אלא שהם ע"ד "חולין שנעשו על טהרת הקודש"44, שה"חולין" שלו הם בדרגא של "טהרת הקודש"45. דזה שמין הבהמה נגרר אחרי הרוב שהוא למזבח, מורה, שגם המיעוט של חולין דבהמות שייך לדרגא של בהמות דקודש שאין צריכים לכסות דמן.
והענין בזה: כאשר האדם חדור כ"כ במסירות לעבודת השם, עד שאין צורך בזהירות שלא יפול בהנאות עוה"ז, כי לא קיים אצלו שום ענין מלבד עבודת השם, הרי כל עסקיו בדברי הרשות אינם אלא ענין נוסף בעבודת השם, שעושה גם דברי חול שלו ענין של קדושה. וא"כ מובן, שגם עסקיו עם חולין יכולים להיות בחיות והתלהבות (ואין צורך "לכסות" הדם) כיון שאצלו ה"חיות" היא ב"קדושה" ו"לשם שמים" שבדבר ותו לא.
ו. ועפ"ז נמצא שבהוראות התורה בענין הדם — יש ג' סוגים (בהתאם לג' ענינים שבמצות המרומזים בל' הרמב"ם הנ"ל):
א) דם חולין שחייבים לכסות — "הצילנו מלמשש בחשך", היינו ההצלה ופרישות מדברים שיכולים להכשיל את האדם.
ב) דם בהמה של חולין, שאין חייבים לכסות — כי האדם "תיקן" החולין עד שנעשו ענין של קדושה ויושר — "נר ליישר המעקשים".
ג) דם מוקדשין — שמלכתחילה הם ענינים של קודש, ובהם צ"ל עיקר ענין "הדם", חיות גלוי — "אור להורות נתיבות היושר".
וע"פ כ"ז יש לבאר ל' רז"ל "אבוהון דכולהו דם" (ולא — "כיסוי הדם") — כי אין כיסוי הדם מצוה בפ"ע, אלא הוא פרט מכללות הוראת התורה בנוגע ל"דם", אשר עיקרו ויסודו הוא (לא כיסוי הדם, אלא אדרבה) ש"דם" צ"ל ע"ג המזבח, "להקריב לי חלב ודם"46, שכל עניני קדושה ייעשו בחיות והתלהבות, וכתוצאה מזה באה מצות כיסוי
הערות
- 41. ל' הכתוב דה"א יב, לג. וראה לקו"ת שלח מב, ד. תו"ח ויקהל תרכ, א ואילך. ועוד.
- 42. אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.
- 43. ל' הכתוב וירא יח, כז.
- 44. חגיגה יט, סע"ב. וש"נ.
- 45. ראה תו"א יג, א. ובכ"מ.
- 46. ל' הכתוב — יחזקאל מד, טו.
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
משנה תורה, הלכות דעות ג׳ - הטקסט מספריא
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו' ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע.
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.
חגיגה י״ט ב - הטקסט מספריא
מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר: מַטְבִּיל בָּעֶלְיוֹנָה, וַאֲנִי אוֹמֵר: בַּתַּחְתּוֹנָה וְלֹא בָּעֶלְיוֹנָה! אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא — תַּנְיָא.
הַטּוֹבֵל לַחוּלִּין וְהוּחְזַק לַחוּלִּין כּוּ׳. מַנִּי מַתְנִיתִין — רַבָּנַן הִיא, דְּשָׁנֵי לְהוּ בֵּין חוּלִּין לְמַעֲשֵׂר.
אֵימָא סֵיפָא: בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, מִדְרָס לִפְרוּשִׁין. בִּגְדֵי פְרוּשִׁין, מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה.
אֲתָאן לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: חוּלִּין וּמַעֲשֵׂר כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ, רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר?! אִין, רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר.
רַב אַחָא בַּר אַדָּא מַתְנֵי לַהּ בְּסֵיפָא חָמֵשׁ מַעֲלוֹת, וּמוֹקֵי לַהּ כּוּלָּהּ כְּרַבָּנַן.
אָמַר רַב מָרִי: שְׁמַע מִינַּהּ חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ — כְּקוֹדֶשׁ דָּמוּ. מִמַּאי —
Rabbi Meir would say: One may immerse in the upper one, and I say: In the lower one but not in the upper one. This demonstrates that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition. Rabbi Yoḥanan said to him: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot take issue with it. Therefore, it is clear that the matter is held in dispute between tanna’im and that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition.
§ It is taught in the mishna: One who immersed for the purpose of eating non-sacred food with the intention of assuming a presumptive status of ritual purity for non-sacred food it is prohibited for him to eat tithes. The Gemara comments: Whose opinion is expressed in the mishna? It is that of the Rabbis, who differentiate between non-sacred produce and tithes, since they maintain the following: If one who is required by rabbinic law to immerse touches non-sacred food, it remains pure, but if he comes into contact with tithes they are rendered ritually impure.
However, in that case, say the latter clause of the mishna, which states that the garments of an am ha’aretz, who is not careful with regard to the halakhot of ritual purity, are considered to be rendered ritually impure by the impurity imparted by the treading of a zav, which is considered a primary source of ritual impurity, for perushin, individuals who are careful to eat even non-sacred food in a state of purity. The garments of perushin, although they are careful to remain ritually pure, are nevertheless considered to be rendered impure by the treading of a zav for priests who partake of teruma. Consequently, the latter clause differs from the opinion of the Rabbis in the earlier clause.
Therefore, we have arrived at the opinion of Rabbi Meir, who said: Non-sacred produce and tithes are similar to one another, as this clause of the mishna does not distinguish between those eating non-sacred food and those eating tithes. Is the earlier clause the opinion of the Rabbis and the latter clause the opinion of Rabbi Meir? The Gemara answers: Yes; although it is unusual, in this instance we must explain that the earlier clause was said by the Rabbis and the latter clause by Rabbi Meir.
However, Rav Aḥa bar Adda would teach that five levels of ritual purity are listed in the latter clause of the mishna, by counting the clause that states that the clothes of those who eat non-sacred produce in a state of purity are ritually impure for tithes, and in this way he establishes the entire mishna in accordance with the opinion of the Rabbis.
§ Rav Mari said: They learn from the mishna that non-sacred produce that was prepared according to the level of ritual purity required for sacrificial food, i.e., with the same stringencies as required for sacrificial food, is like sacrificial food. From where is this deduced?
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.