49
תא בתו"כ10 "במה ששפך בו יכסה, לא יכסנו ברגל שלא יהו מצוות בזויות עליו" (דלא כלשון הברייתא בגמרא "שלא11 יכסנו ברגל") — דמשמע שהאיסור לכסות ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו הוא ענין נוסף].
וזהו שמדייק הרמב"ם ומתחיל "וכשמכסה לא יכסה ברגלו" — להוציא משיטה זו, ולהשמיענו, שעיקר דין זה בא לשלול כיסוי ברגל שהוא "דרך בזיון"12. ולכן (א) השמיט הלימוד ד"ושפך וכסה", שנותן מקום לטעות שיש חיוב לכסות "במה ששפך" דוקא, (ב) מפרט "בידו או בסכין או בכלי", להדגיש שעיקר הקפידא הוא שלא יכסה ברגל13 שלא יהיו מצות בזויות עליו.
ומקורו של הרמב"ם, י"ל, הוא ממ"ש בגמרא14 "אבוהון דכולהו דם" — שכיסוי הדם הוא המקור שממנו למדים האיסור דביזוי מצוה בכל המצות כולן. ומשמע מזה, שכל כוונת הכתוב והלימוד מקרא15 ד"ושפך וכסה" הוא רק לאסור ביזוי מצוה16.
הערות
- 10. פרשתנו שם.
- 11. וראה רש"י חולין שם "שלא יכסנו ברגל גרסינן". — ברא"ש שם "ולא", אבל בב"ח שם הגי' "שלא".
- 12. כ"ה לשון הטור יו"ד שם — "לא ברגלו שהוא דרך בזיון ומראה שהמצות בזויות עליו". אבל להעיר שברמב"ם הלשון "כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו המצות בזויות עליו". ומשמע, שעצם הכיסוי ברגל אינו דרך בזיון, אלא שמזה יכול לבוא אח"כ ש"ינהוג בו מנהג בזיון ו(אז) יהיו מצות בזויות עליו" [ובפרט שבברייתא נאמר בקיצור "שלא יהיו המצות בזויות עליו", והרמב"ם מוסיף "כדי. . בזיון" (שלכאורה הוא כפל לשון)]. ואולי י"ל, שלדעת הרמב"ם, כיסוי דם ברגל אינו "דרך בזיון", כי פעולה כזו (כיסוי דם בעפר על האדמה) נעשית ע"ד הרגיל ע"י הרגל (ראה שפת אמת שבת שם (סד"ה מתקיף), "דלכסות דבר מאוס דרכו לעשותו ברגל". ע"ש). אלא שאם יכסה ברגל חוששים אנו שיבוא לנהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו. ועצ"ע. ועפ"ז מובן המשך דברי הרמב"ם "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא" — כי בנדו"ז, אין כבודה של פעולת המצוה עצמה שולל כיסוי ברגלו, ורק מפני שזהו כבודו של "מי שצוה בהן ב"ה". ולהעיר מחי' חת"ס חולין שם.
- 13. ובפרט אשר (א) מתחיל ב"ידו" (ולא "סכין"), (ב) מדגיש "או בסכין או בכלי", דמוכח מזה, שההיתר לכסות בהם אינו משום שגם הם ע"י "ידו", אלא כל הקפידא היא שלא יהי' ברגלו.
- 14. שבת כב, א.
- 15. וראה קרית ספר (להמבי"ט) הל' מע"ש ספ"ג, שלדעת הרמב"ם "ביזוי מצוה אפשר דהוי מדאורייתא ואבוהון דכולהו דם". וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך בזוי מצוה בתחלתו. דרכי תשובה לשו"ע יו"ד שם אות נא. שד"ח פאת השדה כללים מע' הבי"ת סל"ח. וש"נ.
- 16. ולדעת הסמ"ג י"ל שס"ל שהוא רק אסמכתא (ראה הנסמן בהערה הקודמת). ובפשטות יותר י"ל, דגם החיוב לכסות "במה ששפך" (שלדעת הסמ"ג "זהו בסכין") הוא מצד כבוד המצוה (שיכסה בדבר שבו קיים מצות שחיטה), אלא שחיוב זה אינו לעיכובא, ולא נאסר אלא כיסוי ברגל שיש בו ביזוי ממש (וכהמשך לשון הסמ"ג שם "(וזהו בסכין) וה"ה בידו או בקיסם, ובלבד שלא יכסה ברגל שלא יהא מצות בזויות עליו"). משא"כ לדעת הרמב"ם שאין חיוב לכסות "במה ששפך", דכל הלימוד לא בא אלא לשלול כיסוי ברגל.
- . במהדורת פרענקל "כדי שלא ינהוג מנהג בזיון במצות ויהיו בזויות עליו". וראה ילקוט שינויי נוסחאות שם.
- . להעיר, שבנוסח הכ"י בדק"ס שבת שם הגירסא "אלא כדי שלא יהיו כו'".
משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי ג׳ - הטקסט מספריא
האוכל מע"ש בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מכת מרדות.
ואפילו להדליק [בו] את הנר אחר שנטמא אסור עד שיפדה שנאמר לא בערתי ממנו בטמא.
כבר בארנו שהמעשר שנטמא אפילו בירושלים פודין ויאכל ואוכלין את דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר אפילו נטמאו הפירות כולן כשהן טבל מפריש מע"ש בטומאה ופודהו.
הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה כדרך שלוקה על אכילת תרומה שהתרומה קרויה קדש ומע"ש קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לי"י וטמא שטבל אוכל מעשר שני אע"פ שלא העריב שמשו.
האוכל מע"ש באנינות של תורה לוקה שנאמר לא אכלתי באוני ממנו והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים אבל אם אכלו בחוץ באנינות או שאכלו בפנים באנינות של דבריהם מכין אותו מכת מרדות.
איזהו אונן זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן וביום המיתה הוא אונן מן התורה ובלילה אונן מדבריהן שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני י"י היום אסור ולילה מותר נשתהה המת ימים רבים ואחר כך נקבר כל אותן הימים שאחר יום המיתה עד יום הקבורה הוא אונן מדבריהן ואין יום הקבורה תופש לילו.
ולא מע"ש בלבד אלא כל הקדשים כולן אם אכלן באנינות של תורה לוקה ובאנינות של דבריהן מכין אותו מכת מרדות.
אין נותנין פירות מעשר שני לעם הארץ ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר מפני שהוא בחזקת טומאה ומותר לאכול מע"ש של דמאי באנינות וליתנו לעם הארץ והוא שיאכל כנגדו אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו עם הארץ אבל מפקידים מע"ש של דמאי אצל עם הארץ.
מע"ש אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים אלא מוליכו כל שהוא או מוליך דמיו לירושלים ומותר לאבד מיעוט מעשר שני של דמאי בדרכים וכמה היא מיעוט פחות מכגרוגרת בין באוכל שלם בין בפרוס אבל כגרוגרות אין מאבדין אותו והמפריש מעשר שני של דמאי פחות מכגרוגרת ה"ז נותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו אבל לא יפרישנו לכתחלה לאבדו שאין מפרישין לאבד.
מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני י"י אלהיך וסיכה כשתיה ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה"ז אוכל כנגדו בתורת מעשר.
מעשר אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד [ואין מפטמין את השמן אבל מפטמין את היין] ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו.
כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה כך מותר במע"ש לאוכלו בתורת חולין שמרים של מע"ש שנתן עליהם מים ראשון אסור כמעשר ושני מותר כחולין ושל דמאי אפילו ראשון מותר.
יין של מעשר שנפל לתוכו דבש והתבלין והשביחו השבח לפי חשבון וכן דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון.
עיסה של מעשר שני שאפאה והשביחה השבח לשני זה הכלל כל ששבחו ניכר אם הותיר במדה השבח לפי חשבון ואם לא הותיר המדה השבח לשני בלבד וכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד.
כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר ששוה ג' שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפה במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה ה' חושבין הכל בארבעה ורביע וכן ע"ד זה בשאר הדברים.
מע"ש אע"פ שניתן לסיכה אין נותנין אותו לא ע"ג צינית ולא ע"ג חזזית ואין עושין ממנו קמיע וכיוצא בו שהרי לא ניתן לרפואה.
מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו.
כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מע"ש שלו עבר ומשכנו מוציאין אותו מידו כיצד אין מרהינין אותו לא יאמר לו הא לך מעשר זה ויהיה בידך ותן לי עליו מעות כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הא לך יין מעשר ותן לי שמן מעשר אבל אומר לו הא לך יין שאין לי שמן ואם רצה חבירו ליתן לו שמן מותר שהרי לא החליף עמו אלא הודיעו שאין לו ואם רצה הלה ליתן יתן.
מע"ש אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב ואפילו לחלל עליהם מע"ש אחר גזירה שמא לא יכוין ממנו משקלו ונמצאו הפירות חסרים והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהם מעשר אחר נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות בדמיו.
האחים שחלקו מע"ש אין שוקלין זה כנגד זה וכן מעות מע"ש אין שוקלים כנגדן ואין מוכרין אותם ואין מחליפין ולא מרהינין ולא יתנם לשולחני להתנאות בהן ולא ילוה אותן להתגדל בהן ואם הלוון שלא יעלה חלודה מותר.
ואין פורעין מהם את המלוה אין עושין מהן שושבינות ואין משלמין מהן הגמולין ואין פוסקין מהם צדקה בב"ה אבל משלמין מהן דברים שהן גמילות חסדים וצריך להודיע.
לא יאמר אדם לחבירו העל את הפירות האלו לירושלים וטול מהן חלקך שנמצא זה כנוטל שכר ממע"ש על הבאתו לירושלים אבל אומר לו העלם שנאכלם ושנשתם בירושלים.
אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו בשמן מע"ש אף על פי שניסוכה ידו ואין זה בשכר סיכתו.
כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא לפיכך אנו אומרים שהגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש.
המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית הרי זה פודה אותו מי שפודהו על מנת ליתן להקדש את שלו ולמעשר שני את שלו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.