תזריע-מצורע
37תזריע-מצורע
א. תנן במס' נגעים1: "חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל".
ובגמ'2 הובאה מחלוקת תנאים במקור הדין, בברייתא: וביום הראות בו3, יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל4 דברי רבי יהודה, רבי5 אומר אינו צריך, הרי הוא אומר6 וצוה הכהן ופנו את הבית אם ממתינים לו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה7 (וממשיך בגמ') מאי בינייהו אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו ורבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו (רבי8 יהודה דלומד מביום הראות בו ומכאן אמרו חתן ורגל דהיינו מצוה ממתינין לו, אבל לדבר הרשות אין ממתינין לו בטומאה דגופי', ורבי סבר דבדבר רשות נמי ממתינין לו)9.
ויש לומר, דאליבא דרבא ד"דבר הרשות איכא בינייהו" חלוקים ר' יהודה ורבי בגדרו של דין זה שאין ראיית נגעים בחתן ורגל:
החילוק בין ב' הלימודים (מהכתוב או מק"ו מנגעי בתים) בפשטות הוא: זה ש"ממתינים לו לדבר הרשות" ה"ז רק בגדר "דחי'" (וכפשטות הלשון והענין ד"ממתינים לו לדבר הרשות"), שהתורה חסה על כליו שלא יטמאו (וכלשון רש"י10 "לא חסה התורה אלא על כלי 38חרס שאין להם טהרה במקוה"), ולכן11 נדחית ראיית הנגע ("ממתינים") עד שיוציא את כליו, וכ"ש לדבר מצוה שנדחה ראיית הנגע עד לאחרי שבעת ימי המשתה ושבעת ימי הרגל12; משא"כ להלימוד מ"וביום הראות בו, יש יום כו' שאי אתה רואה בו" פירושו דהוי דין תורה13, שימים אלו14 הופקעו מדין ראיית נגעים15, והיינו שאין זו דחי' עד לאחרי ימים אלה בלבד — "ממתינים לו" — אלא שבימים אלה לא חל הדין16 של ראיית הנגע כלל17.
[ואולי יש לומר יתירה מזו — שיש גם נפק"מ לדינא, דלהטעם ש"ממתינים לו כו'" ה"ז רק היתר, שאפשר לדחות ראיית הנגע עד אחרי הרגל, אבל בדיעבד אם ראה הכהן את הנגע בימים אלו ופסק עליו טומאה ה"ה טמא12; משא"כ להלימוד "יש יום שאי אתה רואה", מכיון 39שלא חל דין ראיית נגע בימים אלה, לכן גם אם עבר הכהן וראה את הנגע, אין בה בראי' זו הכח לטמא].
וזהו גם הטעם לכך ש"דבר הרשות איכא בינייהו": אם ילפינן חתן ורגל מק"ו ד"אם ממתינים לו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה", שזהו רק בגדר "דחוי'", הרי כשם שבנגעי בתים נדחית ראיית הנגע גם בשביל דבר הרשות, כן נדחית גבי טומאה דגופי'; אבל אם זהו דין תורה שימים אלו הופקעו מדין ראיית נגע, מסתבר שדין זה אינו אלא בדבר מצוה, שרק דבר מצוה בכחו להפקיע כל דין ראיית הנגע בימים אלה.
ב. ויש לבאר ב' אופנים אלו ע"ד הדרוש והמוסר, ובהקדם דברי הרמב"ם בסוף הל' טומאת צרעת18: "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא הי' בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו כו' ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהי' מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע".
ומדבריו מובן19, שענין הנגעים הוא ענין של חסד מלמעלה, לטובת האדם ולתועלתו, כדי שע"י הנגעים ישוב מדרכו הרעה. וכמ"ש החינוך "משרשי המצוה20 שרצה האל בטובו הגדול לייסרנו כאשר ייסר איש את בנו. . מאהבת21 ה' אותם יודיע מוסרו".
ועוד זאת, שבענין הנגעים רואים את גודל אהבתו של הקב"ה לכאו"א מישראל, גם לרשע, שכדי להזהיר אותו ולהפרישו מדרכו הרעה, משנה הקב"ה סדרי וטבע הבריאה (באופן של "אות ופלא"), עד שרשע זה ישוב מדרכו, "שלא יתעסק בשיחת הרשעים", ושיחתו תהי' כ"שיחת22 כשרי ישראל"23.
ויש לומר, שמטעם זה דוקא בדיני נגעים אמרה תורה שיש מצב שמעכב טומאת הנגע עד לאחרי זמן, הן בנגעי בתים, ש"וצוה כהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית", והן בנגעי אדם, דחתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, ללמדנו, שהנגעים עצמם באים מצד חסדו של הקב"ה, "כאשר ייסר איש את בנו", 40ולכן במצב מסויים מעכבים את הטומאה.
וגם ענין זה (כמו כללות ה"חסד" שבנגעים) עושה הקב"ה גם עם איש זה שסיפר בלשון הרע עד שנשתנו קירות ביתו, שגם על ממונו חסה התורה, וכמודגש במשנה24 (בדין ד"ופנו את הבית") "על מה חסה התורה על כלי חרסו כו' אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי כו' אם כך על של רשע ק"ו על של צדיק"25.
ג. עפ"ז יש לומר, ששני האופנים הנ"ל — הפקעת דין ראיית נגע מפני "דבר מצוה" (הנלמד מ"וביום הראות בו. . יש יום שאי אתה רואה"), או דחיית ראיית הנגע אפילו לדבר הרשות — מורים על ב' סוגי מעלות של איש ישראל שאי אפשר שיבטלו (שלכן נמ צאות הם אפילו במי שנענש בנגעים, שזה מורה על מצבו הירוד ביותר כנ"ל).
ביאור הענין:
בזה ש"חסה התורה על ממונו הבזוי. . של רשע" ניכרת מעלתו של כל איש ישראל, שכ"כ חביב הוא לפני הקב"ה, עד שהתורה חסה לא רק עליו (על גופו ונפשו), אלא על כל דבר שלו, אפילו "ממונו הבזוי", דעם היות שזהו רק "דבר הרשות" (שאינו בשביל מצוה וקיום ציוויו של הקב"ה, רק להנאתו של איש זה), מ"מ, להיותו ממון של איש ישראל, הרי התורה חסה עליו וכמאמר26 "התורה חסה על ממונן של ישראל" (ואע"פ שחטא ישראל הוא27).
וזה שמפקיעים דין ראיית נגע מפני "דבר מצוה" של זה שנראה בו נגע — מורה על מעלת מעשה המצוה של איש ישראל, שגם "דבר מצוה" של מי שנראה בו נגע, שעמד ברשעו כ"כ, עד שלא התחרט גם לאחרי שנשתנו קירות ביתו וגם נשתנו בגדיו, ויש צורך שישתנה עור גופו, מ"מ יש בכחו של "דבר מצוה" שלו להפקיע דין ראיית נגע.
ויש בזה מה שאין בזה:
זה ש"חסה התורה על ממונו הבזוי. . של רשע" קשור עם מעלתו של איש ישראל מצד שם וענין ישראל, דלהיות שישראל "אע"פ שחטא ישראל הוא", דגם איש רשע לא נפקע ממנו שם "ישראל", ולכן אין נפק"מ באיזה ענין מדובר, דאפילו ב"ממונו הבזוי" ושמשתמש בו רק ל"דבר הרשות", הקב"ה חס עליו (להיותו בבעלות איש ישראל).
וזה שמפקיעים דין ראיית נגעים מפני "דבר מצוה" של המנוגע, ה"ז מורה על גודל קדושת מעשה המצות שלו, שמחמת קדושת המצוה א"א שיחול דין טומאת נגעים28. דהגם שעושה מעשי רשע ומפריד עצמו מכל דבר שבקדושה ולכאורה אינו שייך (במצבו זה) לענין של קדושה גלוי' [דאע"פ ש"ישראל הוא", הרי יש מקום לומר שאין זה מספיק שיהי' אצלו ענין של קדושת המצוות 41בגלוי29] — מ"מ זה מחדש הלימוד מ"וביום הראות בו. . יש יום שאי אתה רואה", שלא זו בלבד שלא נפקע מאיש זה שם ישראל, אלא עוד זאת30, ש"דבר מצוה"31 שלו בכחו32 להפקיע דין ראיית נגעים (וטומאתם).
וזהו גם הביאור הפנימי בפלוגתת ר' יהודה ורבי בנוגע לחתן ורגל — דפליגי איזו מעלה מהנ"ל גדולה יותר:
רבי ס"ל שהמעלה הראשונה הנ"ל — זה שהתורה חסה גם על ממונו הבזוי של רשע, שזהו מצד שמו "ישראל" — היא נעלית יותר, ולכן ס"ל, שזהו הטעם להדין שנותנין לחתן ז' ימים, ש"ממתינים לו", היינו שדוחים ראיית הנגע מצד חביבותו של איש ישראל; וזהו גם הק"ו שלו, "אם ממתינים לו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה" — דאם חביבותם של ישראל מועלת לדחות ראיית הנגע בשביל דברי רשות של ישראל, כל שכן בענין של מצוה;
ורבי יהודה ס"ל, שזה שגם מעשה המצוה של המנוגע יש בו קדושה כדי להפקיע דין ראיית הנגע היא מעלה גדולה יותר — ולכן ס"ל שזהו חידוש התורה בדין "חתן. . נותנין לו ז' ימי המשתה".
(משיחת ליל כ"ט אלול, ערב ראש השנה, תשמ"ו)
הערות
עמוד 37
- 1. פ"ג מ"ב.
- 2. מו"ק ז, ב.
- 3. פרשתנו (תזריע) יג, יד.
- 4. הובא בפרש"י תזריע שם. ובתו"כ שם בסגנון אחר: "מלמד שנותנים לו שני ימים, שני ימים לביתו ב' ימים לכסותו דברי ר"י", ולרוב המפרשים הכוונה כבגמ' — ראה ראב"ד, קרבן אהרן ועוד לתו"כ שם. רא"ם לפרש"י. אבל ברבינו הלל (לתו"כ) וזית רענן (ליל"ש פרשתנו) מפרשים באו"א. וראה לקמן הערה 14. ואכ"מ.
- 5. כ"ה בגמ' לפנינו. ובר"ש ורא"ש נגעים שם גרסי להיפך "דברי רבי, ר' יהודה אומר". ובר"ח כאן "דברי רבי, ר' יוסי אומר". וראה עד"ז דק"ס מכ"י "דברי רבי, ר' יוסי בר' יהודה אומר". וכ"ה בשיטה על מו"ק לתלמידו של ר"י מפריש. וראה לקמן שוה"ג להערה 11.
- 6. פרשתנו (מצורע) יד, לו.
- 7. ועד"ז דעת רבי בתו"כ שם. וכן נקט הרמב"ם בהל' טומאת צרעת פ"ט ה"ח ("אם המתינה תורה לדבר הרשות כו'") . וכ"כ בפיה"מ נגעים שם. וראה משנה למלך הל' טומאת צרעת שם. ועוד. אבל ברע"ב למשנה נגעים שם "דכתיב וביום הראות בו". וראה שם בתוס' אנשי שם.
- 8. פרש"י מו"ק שם.
- 9. וראה השקו"ט בהמשך הגמ' ובפרש"י ותוס' שם (ד"ה משמעות, ד"ה דבר הרשות, ושם סד"ה נפקא לי'). וראה בארוכה מפרשי הש"ס מו"ק שם. מפרשי התו"כ שם. ואכ"מ.
- 10. מצורע שם, ממשנה נגעים פי"ב מ"ה (הובאה לקמן סוף ס"ב). תו"כ שם.
- . אבל בערוך השולחן העתיד (סצ"ג אות טז) כ' דהרמב"ם פסק כר"י ולא כרבי, וזה שהביא קרא ד"ופנו את הבית", דרך הרמב"ם כן בכ"מ להביא קרא דמוכח בפשטות אף שלהלכה אינה כן. ואכ"מ.
עמוד 38
- 11. וראה מל"מ שם פי"ד ה"ד מה שהקשה על דברי הרמב"ם (שם פ"ט) שלמד הדין מק"ו, והרי פסק (פי"ד שם) "וצוה הכהן ופנו את הבית אפילו חבילי עצים וחבילי קנים" שהוא כדעת ר"י (נגעים שם פי"ב), שלדעתו דין "ופנו" הוא גזירת הכתוב ולא מצד טומאה. ע"ש בארוכה . וראה מה שתי' בשפת אמת מו"ק שם ח, א ד"ה בגמ' דהא (בסופו), דב' מילי נינהו כו' (אבל ראה רע"ב נגעים שם פי"ב). יד דוד מו"ק שם ז, ב ד"ה רבי אומר. וראה גם משנה אחרונה ותפארת ישראל נגעים שם. ואכ"מ.
- 12. לכאורה כן משמע מפירוש הרא"ש נגעים פ"ג שם, שביאר הניגוד לשאר כל אדם, דהתם ב"ד כופין אותו דמ"ע היא אבל חתן נותנין לו כו' — דמשמע שרק אין כופין אותו. וראה יד דוד שם ד"ה חתן.
- 13. בריטב"א לקמן (יד, ב ד"ה והרי כה"ג), דאיסור ראיית נגעים מדרבנן. וראה יד דוד הנ"ל.
- 14. אבל בלשון התו"כ: וביום מלמד שנותנים לו שני ימים (ולא כל' הברייתא בגמ' "יש יום שאי אתה רואה בו") צ"ע אם אפשר לפרש כבפנים. ובפרט ע"פ פי' הקרבן אהרן לתו"כ שם.
- 15. היינו הדין ראי' בתחלה , משא"כ לאחר שנראה נגעו בתחלה ונסגר, שבזה פליגי ר"מ וחכמים וכן ר"מ ור"י (משנה וברייתא מו"ק שם ז, א ואילך) אם רואים רק להקל, או — לא להקל ולא להחמיר כיון שאם הוא טמא אינו יכול לשתוק, ו"אם מטמאו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (פ' ראה טז, יד) ושמחת בחגך" (ל' רש"י במשנה שם).
- 16. להעיר מלשון הריטב"א שם "איסור ראיית נגעים" (אלא שלדעתו הוא "מדרבנן" כנ"ל). אבל ברא"ם שבהערה 4 אף שכ' "לית לי' רשות לכהן", הרי מדגיש "לטמויי". וביד דוד שם ד"ה רבי אומר מפרש כן דעת הרמב"ם "דבחתן ורגל אין רשאי לראות ואיסורא נמי איכא לכהן לבטלו משמחתו".
- 17. ועפ"ז אולי יש ליישב קושיית התוס' שם ע"ב ד"ה יש יום "לר"מ למה אינו רואה להקל". וראה מל"מ הל' יו"ט פ"ז הט"ז (ועיי"ש בד"ה ודע דבגמרא). משנה אחרונה נגעים שם פ"ג. מפרשים למו"ק שם.
- . ולפי הגי' בר"ש כו' הנ"ל הערה 5 מתאים דב' ההלכות ברמב"ם (בפ"ט ופי"ד) שתיהן אליבא דר"י (במו"ק ובנגעים שם פי"ב). אבל לפ"ז יוקשה ביותר קושיית המל"מ בסתירת ב' המימרות דר"י. ולגי' הר"ח "ר' יוסי" מתורצת קושיית המל"מ. וראה לעיל שוה"ג להערה 7.
- . וכהל' בגמ' "שנולד בו'", ובמשנה נגעים שם "שנראה בו" (ועד"ז ברמב"ם שם). וראה משנה אחרונה שם.
- . דתיבת "בתחלה" במשנה (מו"ק שם ז, א) — "ר"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה" — ליתא בכמה כת"י. וראה תוי"ט דכ"נ מלשון רש"י ורע"ב דל"ג בתחלה. ע"ש. וראה תוס' רעק"א למשניות שם (ממל"מ) [ולהעיר, שלכמה גי' לא גרסי זה שבגמ' לפנינו "בטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי לי'" — ראה דק"ס שם. ועוד]. וראה בהנסמן בהערה 17.
עמוד 39
- 18. ועד"ז בפיה"מ נגעים פי"ב מ"ה. מו"נ ח"ג ספמ"ז.
- 19. ראה ביאור דברי הרמב"ם שם — לקו"ש חכ"ב ע' 72 ואילך ובהערות שם.
- 20. מצוה קעב בענין נגעי בגדים.
- 21. מצוה קעז בענין נגעי בתים.
- 22. ל' הרמב"ם שם.
- 23. להעיר ממאור עינים פרשת מצורע בביאור דרשת רז"ל (ערכין טז, א) שבעון לה"ר נגעים באין — "הענין דכתיב בראשית ברא אלקים גו' ודרז"ל בשביל התורה ובשביל ישראל נמצא ישראל הם דבר חשוב מאד לפני הש"י שבשבילם ברא כל העולמות וכל הברואים והש"י מקבל תענוג מכל א' מישראל אפילו מרשע גדול כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנים שבך מלאים מצות כרימון (עירובין יט, א) וכשמדבר לה"ר על א' מישראל אפילו כשאומר אמת הוא מבטל תענוג הבורא ית' כביכול ומביא בו מדת עצבות כביכול כאמור ויתעצב על לבו ומהפך מעונג לנגע לכן שכרו מדה כנגד מדה נגעים באים עליו".
עמוד 40
- 24. נגעים פי"ב שם.
- 25. ועד"ז בתו"כ מצורע שם: וכי מה מטמא בנגעים הרשעים או הצדיקים הוי אומר הרשעים אם כך חסה כו' אם כך על של רשע כו'.
- 26. ר"ה כז, א (וראה פרש"י שם). וש"נ.
- 27. סנהדרין מד, א.
- 28. להעיר מתורת לוי"צ (ע' שנח ואילך) בפי' דעת ר"י (נגעים פי"ג מי"א) במצורע שנכנס לבית חבירו שהכלים טמאים רק אם שהה כדי הדלקת הנר. וראה לקו"ש חי"ז ע' 141 ואילך.
עמוד 41
- 29. ראה באר היטב או"ח סתקע"א סק"א (הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סוס"ג) — דכל המעשים (מצות) שאדם עושה ותורה שלומד בעודו רשע בעו"ה מוסיף כח בקליפות עד שחוזר בתשובה ומוציא מהקליפה. ובהל' ת"ת שם, דכיון שלא ידח ממנו נדח (שאזי מוציא מהקליפה כל התורה ומצות וחוזרים לקדושה בחזרתו) לפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם.
- 30. ומכ"ש ממ"ש הרמב"ם (אגרת השמד (אות ד' ד"ה והמין הרביעי). אגרת תימן (ספ"א)) לענין ירבעם בן נבט, אף שהוא יוצא מהכלל ד"כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" (סנהדרין ר"פ חלק).
- 31. ראה הל' ת"ת שם, שגם להדיעה ד(הא דלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה הוא רק כשמקיים המצות אבל) אם אינו מקיים מה שלומד נקרא רשע ועליו אמר הכתוב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי — ה"ז רק בלימוד התורה, משא"כ במצוה לכו"ע ובכל אופן צריך לקיים מצות — ראה קו"א שם סק"א.
- 32. והרי מזה שגם רשע שמוסיף כח בקליפות נצטווה ומחוייב לקיים מצות ה' (ראה הערות שלפנ"ז), שמצוה הוא לשון צוותא וחיבור (לקו"ת בחוקותי מה, ג. דרך חיים שער התפלה (נב, סע"ב). סה"מ תרח"ץ ע' נב. סה"מ הש"ת ע' 72 ואילך. ועוד), מוכח גם שבדבר מצוה שלו ישנה קדושת המצות. ויתירה מזו: קדושת המצוה מכניסה את האדם ברשות הקדושה, צוותא וחיבור עם הבורא. ולהעיר ממשנ"ת כמ"פ בפי' מחז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שב"תוך" ופנימיות כל איש ישראל ישנה כוונה לשמה (כפס"ד הרמב"ם (הל' גירושין ספ"ב) שכל איש ישראל רוצה לקיים כל המצות), והיינו דלא רק שהמעשה נעשה כתיקונו (ראה קו"א שם), אלא שיש בזה (עכ"פ בהעלם ובפנימיות) גם הכוונה "לשמה". וראה לקו"ש ח"כ ע' 50. ועוד.
משנה תורה, הלכות טומאת צרעת ט׳:ח׳ - הטקסט מספריא
חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה וכן אם נראה בבגדיו או בביתו אין רואין אותן עד לאחר המשתה וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו קל וחומר לדבר מצוה:
משנה נגעים י״ב:ה׳ - הטקסט מספריא
כיצד ראיית הבית. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר. כנגע נראה לי בבית. אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי. לא יגזור ויאמר. נגע נראה לי בבית. אלא כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופנו את הבית (ובטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית. ואחר כך יבא הכהן לראות את הבית). ואפילו חבילי עצים. ואפילו חבילי קנים. דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר עסק הוא לפנוי. אמר רבי מאיר. וכי מה מטמא לו. אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורים. על מה חסה התורה. על כלי חרסו. ועל פכו. ועל טפיו. אם כך חסה התורה. על ממונו הבזוי. קל וחמר על ממונו החביב. אם כך על ממונו. קל וחמר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע קל וחמר על של צדיק:
משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ז׳:ט״ז - הטקסט מספריא
אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. ואין נושאין נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשואין. אבל מחזיר את גרושתו. ומארסין נשים במועד. ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין. ולא סעודת נישואין. שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג.
הטקסט של רש"י על דברים טז יד אינו זמין בספריא.
משנה נגעים י״ג:י״א - הטקסט מספריא
מצורע שנכנס לבית. כל הכלים שיש שם טמאין. אפי' עד הקורות. ר' שמעון אומר עד ארבע אמות כלים מיד טמאין ר' יהודה אומר אם שהה כדי הדלקת הנר:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.