תזריע

33תזריע

א. גרסינן בגמ'¹: "מה שמו (של משיח). . רבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו (מצורע של בית רבי. רש"י) שנאמר² אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה".

וצריך ביאור — למה מתבטא הענין ד"חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם" בענין של "נגוע" (מצורע) דוקא, ועד ששמו "חיוורא" (מצורע), ולא בשם סתם של סבל וחולי.

לכאורה יש לבאר זה ע"פ ביאור רבינו הזקן³ עה"פ⁴ "אדם כי יהי' בעור בשרו" — דזה שנאמר כאן תואר "אדם" דוקא, שהוא שם המעלה של ישראל, הוא לפי שענין הנגעים שהם "בעור בשרו" מורה על "בחי' התחתונה. . (ש)לא נתברר הרע והפסולת ממנו", והיינו, "שברוחניות בעבודת ה' תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים, רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר", ונמצא שענין הנגעים שייך רק באדם השלם שכבר גמר עבודת "התבררות הרע מן פנימיות הגוף ונפש" וחסר אצלו רק הבירור בחיצוניות שלו [וכמבואר שם, שזהו הטעם ש"מצות נגעים אינו נהוג בזמננו זה אחר החורבן. . זהו אינו בנמצא אצלנו, שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות"].

ועפ"ז יש לומר, שמטעם זה נקרא משיח בשם "מצורע" דוקא, להורות שהוא יהי' אדם השלם בתכלית (וכמ"ש⁵ "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"), ולכן נקרא "נגוע" כי החולי והמכאוב שבא לברר הוא רק הבירור ד"סוף לבושיו".

ובעומק יותר אולי יש לומר⁶: אריכות הגלות הזה האחרון היא כדי לברר ולזכך את ישראל (ע"ד "כור הברזל"⁷ דגלות מצרים), והזמן דעקבתא דמשיחא, סוף זמן הגלות, הוא הזמן דבירור היותר אחרון, בירור הרע והפסולת החיצונית ש"בסוף לבושיו" (דכלל ישראל), שבירור זה ייעשה על ידי משיח.

וזהו שמשיח נקרא "מצורע" מפני ש"חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם גו'", שזהו מצד פעולתו של משיח בבני ישראל, לברר פסולת זו ש"בסוף לבושיו" דכלל ישראל (ולא שהוא נגוע מצד עצמו ח"ו).

ב. אבל אין זה ביאור מספיק. שהרי ענין ה"שם" בא לתאר מהותו וענינו 34העיקרי של הנקרא בשם זה⁸, ובעניננו: אע"פ שמשיח "מחולל מפשעינו"⁹, עד שמשיח עצמו "הוא¹⁰ מנוגע"¹¹, מ"מ לכאורה אין זה ענינו העיקרי של משיח, כי זהו ענין שלילי (בירור הרע והעונות של בני ישראל), ואילו ענינו העיקרי של משיח הוא גאולתם של ישראל — בנין בית המקדש וקיבוץ נדחי ישראל כו'¹², ולמה נקרא¹³ על שם פעולתו השלילית ("מצורע"), ולא על שם הגאולה עצמה?

ועכצ"ל שיש בתוכן ענין ה"נגע" גם רמז על עיקר ענינו של משיח, הגאולה שתבוא על ידו.

ויש לומר, שענין זה נרמז גם בדיוק לשון המדרש¹⁴ עה"פ¹⁵ "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים גו'" — "והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו עבודת כוכבים. . בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה וכו'". ולכאורה ל' המדרש "והצרוע זה בית המקדש" צע"ק, דהול"ל "זה בית המקדש שנחרב" (וכיו"ב)¹⁶, ומהו "והצרוע זה בית המקדש", דמשמעו שזהו תוכן ענין המקדש עצמו.

ויש לומר, שבזה מרמז המדרש, דיש תוכן חיובי בענין הנגע, שמצד זה נקרא המקדש בשם "והצרוע" (עוד לפני שניתן בו "הנגע זו עבודת כוכבים", שאז נעשה "צרוע" לגריעותא), כמו שמשיח נקרא בשם "חיוורא (מצורע) דבי רבי".

ג. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן שם¹⁷ עוד ענין בנוגע לנגעים, וז"ל: "נגעים דברים גבוהים הן, שאינו נק' טמא עד שיקראנו הכהן טמא¹⁸, וכשעדיין לא קרא לו שם טמא אין הנגעים בכלל טומאה אלא אדרבה הם אורות עליונים, רק שהם דינא קשיא דקדושה¹⁹. . והובא אל אהרן הכהן⁴, שנתעלים ע"י הכהן שהוא חסד עילאה. . ויוכל להמתיק 35דינים כשאומר טהור כו'". זאת אומרת, שעצם החפצא ד"נגע" (קודם קריאת שם טמא ע"י הכהן) אינו ענין של טומאה, אלא אדרבה, ענין של קדושה.

ויש לומר, שענין זה בא לידי ביטוי גם בנגעים כפשוטם — במראות הנגעים שמלכתחילה הם טהורים, אף שגם הם צריכים להביא אל הכהן²⁰ שהוא יאמר "טהור": נגעים אלה הם מלכתחילה ענין של קדושה, ופעולת הכהן בהם (אמירת "טהור") אינה כדי לטהרם מן הטומאה, אלא להמתיק הגבורות בחסדים, להפכם מ"דינא קשיא" לענין של חסד.

[אלא שמדינים "קשים" אלו דקדושה, יכול להשתלשל אח"כ ענין של רע²¹ (וכידוע, שמריבוי הצמצומים של מידת הדין והגבורה נשתלשל ענין הרע) — והם מראות הנגעים הטמאים].

ד. עפ"ז יש להוסיף עוד יותר, דלא זו בלבד ששורש ענין ה"נגע" הוא בקדושה, "דינא קשיא דקדושה", אלא עוד זאת, שבשרשו (הראשון) הוא דרגא נעלית ביותר (בקדושה גופא).

וע"ד המבואר²² בענין מדת הגבורה שלמעלה, ששרשה ומקורה אינו ענין של דין וצמצום (מניעת ההשפעה), אלא אדרבה, גבורה מלשון תגבורת, תגבורת החיות (ע"ד גבורות גשמים²³), השפעה בהתגברות יתירה שלמעלה מכלי קיבול של המקבל [שלכן נמשך ומשתלשל מזה אח"כ ענין הצמצום והגבורה (מניעת השפע) כפשוטה, ובפרט כשהמקבל אין ביכלתו להכיל שפע רב כזה].

וכן בעניננו, דענין ה"נגע" בשרשו הראשון הוא תגבורת הקדושה. אלא שמזה משתלשלים "דינים קשים" כפי שהם עדיין בעולם הקדושה; ומדינים קשים אלו נשתלשלו אח"כ למטה יותר מראות הנגעים הטמאים.

ויש לומר, שענין זה נרמז בלשון אדה"ז הנ"ל שהנגעים "כשעדיין לא קרא לו שם טמא. . הם אורות עליונים" (ולא כ' "אורות דקדושה" וכיו"ב) — שבזה מרמז, ששרש ענין הנגעים הוא לא רק דינים קשים דקדושה, אלא למעלה יותר — "אורות עליונים", היינו לא רק ענין של אור וגילוי אלקות, אלא עוד זאת — "אורות עליונים", שלמעלה מתחתון, ממדידה והגבלה.

[וכן הוא בעבודת האדם, לפי המבואר²⁴ שענין ה"נגע" בעבודה רוחנית הוא "רצוא" בלי "שוב", היינו העבודה ד"כלות הנפש", שהיא התשוקה לצאת ממדידות והגבלות²⁵ ולידבק באלקות בביטול גמור, ואין זה כפי הכוונה העליונה, שצ"ל העבודה ד"שוב" דוקא, להמשיך אלקות בעולם, ע"י העבודה דתורה ומצוות, נשמה בגוף דוקא.

הרי ששורש ענין הנגע בעבודת האדם היא עבודה נעלית ביותר, "רצוא" 36וכלות הנפש (שהיא האהבה ד"בכל מאדך", למעלה ממדידה והגבלה)²⁶, אלא דכאשר אין אח"כ גם ענין ה"שוב", ה"ז לא כפי הכוונה].

ה. ע"פ כהנ"ל יובן גם הטעם שמשיח (ועד"ז ביהמ"ק) נקרא בשם "מצורע"²⁷, כי ענין הגאולה הוא — היציאה מכל מיצרים וגבולים, תגבורת הקדושה²⁸, שהיא התגלות האלקות שלמעלה ממדידה והגבלה²⁹.

וזה גופא בא עי"ז ש"חלינו הוא נשא גו'", שבזה נעשה הבירור והזיכוך היותר אחרון של בני ישראל בעקבתא דמשיחא, ובמילא נעשים כלים להתגלות של "אורות עליונים",

וזוכים לקיום היעוד³⁰ "ולא יכנף עוד מוריך [פי' שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש³¹] והיו עיניך רואות את מוריך", בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש.

(משיחת ש"פ מצורע תשל"ג)