151
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
והמשכן וחלקיו נעשו קדושים.
לפי תורת החסידות, ובלשון המדרש הנ"ל, יש להסביר זאת כך: השראת השכינה בשעת מתן תורה היתה מלמעלה58 – "ואני המתחיל שנאמר וירד ה' על הר סיני". וכיון שהתכלית של "עליונים ירדו לתחתונים" היא ש"תחתונים יעלו לעליונים", שהעולם ייהפך לדירה לו יתברך, והרי למעלה "אין כח חסר פועל"59 – לכן נעשו ה"תחתונים" דירה לו יתברך60, ולכן מוצאים שהקול של עשרת הדברות הגיע מכל ארבע רוחות העולם ומן השמים ומן הארץ61, כלומר, שהעולם "זעק" את הענין של "אנכי ה' אלקיך".
אך התכלית המושלמת היא, ש"התחתונים" ייהפכו לדירה לקדוש־ברוך־הוא לא רק על ידי "פועל" המתבצע מצד כחו יתברך, אך אין זה "קב שלו"62, עשיית התחתון, אלא באמצעות "פועל" שיתבצע על ידי התחתון, שהאדם יעשה דירה לו יתברך בעולם הזה על ידי עבודתו.
וזהו החידוש שבמשכן לעומת מתן תורה. את הענין של "ושכנתי בתוכם" הביאו ישראל על ידי עבודתם – על ידי "ועשו לי מקדש".
בכך מובן מדוע מקדימה התורה את הענין של "ויקחו לי תרומה" – כי הענין, שהשראת השכינה במשכן באה על ידי עבודתם של ישראל, מתבטא ב"תרומה", כדלהלן.
ו. ביטול או הזדככות התחתון
ל"תרומה" יש שני מובנים: א) כפירוש רש"י63 – הפרשה. ב) הרמה64. שני פירושים אלו, הקשורים זה לזה, אינם רק מסבירים ש"הרמה" של העולם ועניניו: זהב וכסף וכדומה, לאלקות מתבצעת על ידי "הפרשת" האדם, אלא הם גם מתארים את אופן העבודה והעליה:
המילה "תרומה" – הפרשה – מדגישה שאין האדם נותן את כל מה שיש לו, אלא הוא מפריש חלק מנכסיו ומרים אותו, ונותן אותו לקדוש־ברוך־הוא – "לי – לשמי"65.
ויש הבדל בין שני האופנים הללו של השראת השכינה: כאשר השראת השכינה באה מלמעלה, כבמתן תורה, הרי היא באופן שווה בכל חלקי העולם.
ואילו כאשר השראת השכינה נגרמת
הערות
- 58. ראה לקו"ת ראה כח, ב. המשך תער"ב שם ע' תתקל ואילך. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 23 ואילך.
- 59. ראה פרדס שי"א פ"ג – הובא ונת' בסהמ"צ להצ"צ מצות האמנת אלקות פי"א. המשך תרס"ו ע' ה ואילך. קלט ואילך. (וראה בהוספות שם ע' תרד ואילך – בהוצאת קה"ת תשל"ו. ובהוצאת תנש"א ע' תרנו ואילך). ד"ה שובה וד"ה ולקחתם אעת"ר.
- 60. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 209, שזה נעשה בתחלת הבריאה מצד נתאווה הקב"ה כו'.
- 61. תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט. הובא ברש"י יתרו כ, ב. תניא פל"ו.
- 62. ב"מ לח, א.
- 63. ובתרגומים כאן, כנ"ל הערה 18.
- 64. זהר פרשתנו קמז, א. וראה לקו"ש חט"ז שבהערה 18.
- 65. פרש"י ריש פרשתנו. וראה לקו"ש שם.
מדרש תנחומא, שמות כ״ה - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע (איוב לז, ה). מַהוּ יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי, הֶרְאָה בְּקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים. כֵּיצַד? הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר וְהָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא וּמַחֲזִיר בְּכָל הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל בָּא לָהֶם מִן הַדָּרוֹם, וְהָיוּ רָצִין לַדָּרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל. וּמִדָּרוֹם נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַצָּפוֹן, וְהָיוּ רָצִין לַצָּפוֹן. וּמִצָּפוֹן נֶהְפַּךְ לָהֶם לַמִּזְרָח, וְהָיוּ רָצִין לַמִּזְרָח לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל. וּמִמִּזְרָח נֶהְפָּךְ לָהֶם לַמַּעֲרָב, וְהָיוּ רָצִין לַמַּעֲרָב. מִן הַמַּעֲרָב נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם, וְתוֹלִין עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם. וְהָיָה נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הָאָרֶץ, הָיוּ מַבִּיטִין לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ וְגוֹ' (דברים ד, לו)
וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי, וְנֶעֶלְמָה וְגוֹ', אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ (איוב כח, יב-כב).
וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא מִן הַמִּזְרָח אוֹ מִן הַמַּעֲרָב אוֹ מִן הַצָּפוֹן אוֹ מִן הַדָּרוֹם? שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמַר, ה' מִסִּינַי בָּא (דברים לג, ב). וְאוֹמֵר: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא (חבקוק ג, ג). וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. רוֹאִים אֶת הַקּוֹל אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא אֶת הַקּוֹלֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא וְנֶחֱלַק לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת, וּמִשִּׁבְעָה קוֹלוֹת לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת. וְכָל אֻמָּה וְאֻמָּה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ בִּלְשׁוֹן הָאֻמָּה, וְנַפְשׁוֹתֵיהֶן יוֹצְאוֹת. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, הָיוּ שׁוֹמְעִין וְלֹא הָיוּ נִזּוֹקִין.
כֵּיצַד הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: דּוּ פַּרְצוּפִין הָיָה, וְהָיָה יוֹצֵא וְהוֹרֵג לָאֻמּוֹת שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְנוֹתֵן חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. הוּא שֶׁמֹּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים וְגוֹ' (דברים ה, כג). אַתָּה שָׁמַעְתָּ קוֹלוֹ וְחָיִיתָ, אֲבָל הָאֻמּוֹת שׁוֹמְעִין וּמֵתִים.
בֹּא וּרְאֵה הֵיאַךְ הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ. הַזְּקֵנִים הָיוּ שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל לְפִי כֹּחָן, וְהַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנְּעָרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן, וְהַיּוֹנְקִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹּחָן. וְאַף מֹשֶׁה לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות יט, יט). בְּקוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל מֹשֶׁה לִסְבֹּל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: קוֹל ה' בַּכֹּחַ (תהלים כט, ד). בְּכֹחוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּכֹּחַ, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לִסְבֹּל. וְאַף הַנָּשִׁים הַמְעֻבָּרוֹת כְּפִי כֹּחָן. הֱוֵי אוֹמֵר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא: אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר, לְמַד מִן הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם. הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כַּלֶּחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות טז, ד). הַזְּקֵנִים, כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז, לא). וְהַיּוֹנְקִים, כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן (במדבר יא, ח). וְהַחוֹלִים, כְּסֹלֶת מְעֹרָב בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ (יחזקאל טז, יט). וְהַגּוֹיִם הָיוּ טוֹעֲמִין אוֹתוֹ מַר כַּגַּד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמָּן כִּזְרַע גָּד (שמות טז, לא).
אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא: וּמָה אִם הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְמִינִין הַרְבֵּה בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד. הַקּוֹל שֶׁהָיָה יוֹצֵא וְהָיָה בּוֹ כֹּחַ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנָּזְקוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהַקּוֹל נֶחֱלַק לְקוֹלוֹ הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כח, ט). הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָאן אֶלָּא הַקּוֹלֹּת. הֱוֵי, יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.
שמות רבה ה׳:ט׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. מַהוּ יַרְעֵם, כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְּקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים, כֵּיצַד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמַחֲזִיר בְּכָל הָעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל בָּא עֲלֵיהֶם מִן הַדָּרוֹם וְהָיוּ רָצִים לַדָּרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל, וּמִדָּרוֹם נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן וְהָיוּ רָצִים לַצָּפוֹן, וּמִצָּפוֹן נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח וְהָיוּ רָצִים לַמִּזְרָח, וּמִמִּזְרָח נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב וְהָיוּ רָצִים לַמַּעֲרָב, וּמִן הַמַּעֲרָב נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ תּוֹלִין עֵינֵיהֶן וְהָיָה נֶהְפַּךְ בָּאָרֶץ, וְהָיוּ מַבִּיטִין לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, לו): מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה (איוב כח, יב): וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, מִן הַמִּזְרָח אוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ב): ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵֹּׂעִיר לָמוֹ. וּכְתִיב (חבקוק ג, ג): אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא. וְאוֹמֵר (שמות כ, טו): וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא הַקּוֹלֹת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא וְנֶחְלַק לְשִׁבְעִים קוֹלוֹת לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת, וְכָל אֻמָּה וְאֻמָּה שׁוֹמַעַת קוֹל בִּלְשׁוֹן הָאֻמָּה וְנַפְשׁוֹתֵיהֶן יוֹצְאוֹת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ שׁוֹמְעִין וְלֹא הָיוּ נִזּוֹקִין. כֵּיצַד הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא דוּ פַּרְצוּפִין הָיָה יוֹצֵא, וְהוֹרֵג לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁלֹא קִבְּלוּהָ, וְנוֹתֵן חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. הוּא שֶׁמּשֶׁה אָמַר לָהֶם בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה (דברים ה, כג): כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וגו', אַתָּה הָיִיתָ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וְחָיִיתָ, אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׁוֹמְעִים וּמֵתִים. בּוֹא וּרְאֵה הֵיאַךְ הַקּוֹל יוֹצֵא, אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ, הַזְּקֵנִים לְפִי כֹּחָן, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן, וְהַיּוֹנְקִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹּחָן, וְאַף משֶׁה לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, יט): משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, בְּקוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כט, ד): קוֹל ה' בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַף נָשִׁים מְעֻבָּרוֹת לְפִי כֹּחָן, הֱוֵי אוֹמֵר כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְמֹד מִן הַמָּן שֶׁלֹא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ד): הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וגו'. וְהַזְּקֵנִים, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, לא): וְטַעֲמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. וְיוֹנְקִים, כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ח): וְהָיָה טַעֲמוֹ כְּטַעַם וגו'. וְהַחוֹלִים כְּסֹלֶת מְעֹרָב בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, יט): וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ סֹלֶת וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךָ. וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים טָעֲמוּ אוֹתוֹ מַר וְגַד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ז): וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כֹּחַ בּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהַקּוֹל נֶחְלַק לְקוֹלוֹת הַרְבֵּה שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, טו): וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, הֱוֵי (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. דָּבָר אַחֵר, יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁלשָׁה קוֹלוֹת הוֹלְכוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינֵיהֶן וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת כְּלוּם, וְאֵלּוּ הֵן, הַיּוֹם, וְהַגְּשָׁמִים, וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף. הַיּוֹם מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָאי זֶה הַכּוֹכָב שֶׁהוּא שָׁף בָּרָקִיעַ אֵינוֹ אֶלָּא כַּמַּסָּר סְפָרִים אֲחֵרִים: כַּמַּסְמֵר הַזֶּה שֶׁהוּא נָתוּן בָּעֵץ. הַגְּשָׁמִים מִנַּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מב, ח): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כֵּיצַד, יֵשׁ אִילָן שֶׁשָּׁרָשָׁיו יוֹרְדִים עֶשְׂרִים אַמָּה, וְיֵשׁ שְׁלשִׁים, וְיֵשׁ חֲמִשִּׁים, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן יוֹרְדִין אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְהַגְּשָׁמִים לְמַעְלָה אִם אֵין מַשְׁקִין אוֹתָן אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה הֵן מֵתִים, אִם שׁוֹתִין שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, טוֹרֵף אוֹתָן שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים, אֶלָּא זֶה תְּהוֹם הָעֶלְיוֹן קוֹרֵא לַתַּחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ עֲלֵה וַאֲנִי יוֹרֵד, וְתַחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ רֵד וַאֲנִי אֶעֱלֶה, עַד שֶׁהָעֶלְיוֹן יוֹרֵד וּמַשְׁקֶה שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים וְהַתַּחְתּוֹן עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְקוֹרְאִין זֶה לָזֶה, וּבְנֵי אָדָם בֵּינְתַּיִם וְאֵינָן [יודעין] שׁוֹמְעִין, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף וּבְנֵי אָדָם יוֹשְׁבִין אֶצְלוֹ וְאֵינָן שׁוֹמְעִין. הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן (שמות ד, יט): לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, נֶחְלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דוּ פַּרְצוּפִין, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ, לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.
רש"י על שמות כ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):
מבית עבדים. מִבֵּית פַּרְעֹה שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לוֹ, אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מִבֵּית עֲבָדִים שֶׁהָיוּ עֲבָדִים לַעֲבָדִים? תַּ"לֹ וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (דברים ז'), אֱמֹר מֵעַתָּה עֲבָדִים לַמֶּלֶךְ הָיוּ וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים (מכילתא):
אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO HAVE BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT — That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me. Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as a grey-beard filled with compassion, as it is stated in connection with the Giving of the Law, (Exodus 24:10) “and there was under His feet as it were a brick-work of sapphire”, which is explained to mean that this (the brick-work) was before Him at the time of their bondage; “and there was as the essence of heaven” (i. e. joy and gladness) when they had been delivered (cf. Rashi on Exodus 24:10), thus the Divine Glory changed according to circumstances, — therefore He stated here: Since I change, appearing in various forms, do not say, “There are two divine Beings”; it is I Who brought you forth from Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta). Another explanation: because they then heard many voices, as it is said (v. 15) “the people heard the voices (הקלות)” — voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth — therefore God said to them, “Do not say there are many Deities”. — Why did God say in the singular אלהיך, “Thy God”, (as though speaking to one person alone)? To afford Moses an opportunity to speak in defence of Israel at the incident of the golden calf. This, is exactly what he did say, (Exodus 32:11) “Wherefore, O Lord, doth Thy wrath glow against Thy people”, for not to them didst Thou give the command, “There shall be to thee no other gods” but to me alone! (Exodus Rabbah 43:5)
מבית עבדים OUT OF THE HOUSE OF SLAVES — This means, from the house of Pharaoh where ye were slaves to him. Or perhaps it only says “from the house of slaves” in the sense of a house belonging to slaves to that the words imply that they were slaves to slaves (a most abject form of slavery)! But elsewhere it states, (Deuteronomy 7:8) “He redeemed thee from the house of slaves, from the hand of Pharaoh, king of Egypt”, so that you must now admit that they were slaves of the king and not slaves to slaves and the meaning is: from the house where you were slaves (Mekhilta).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
מצוטט ב־10 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לז ‹ מצורע ‹ מצורע ‹ 43 לקו"ש חכ"א ע' 151
תורת מנחם 9
- כה - שנת תשי"ט - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר ה'תשי"ט. לקו"ש חכ"א ע' 151
- כז - שנת תש"כ - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת אור ליום ב' דחול המועד סוכות, ח"י תשרי לקו"ש חכ"א ע' 151
- מד - שנת תשכ"ה - חלק רביעי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשכ"ה לקו"ש חכ"א ע' 151
- לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ד לקו"ש חכ"א ע' 151
- מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תשכ"ו לקו"ש חכ"א ע' 151
- נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ח לקו"ש חכ"א ע' 151
- נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"ט לקו"ש חכ"א ע' 151
- נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי ‹ שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ט לקו"ש חכ"א ע' 151
- עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג לקו"ש חכ"א ע' 151
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.