שיחה א
20שיחה א
א. פסק הרמב"ם1: "טומאת עם הארץ ברגל כטהרה2 היא חשובה, שכל ישראל חברים הן ברגלים וכליהם כולם ואוכליהם ומשקיהן טהורים ברגל, מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל, לפיכך הן נאמנים כל ימות הרגל בין על הקודש בין על התרומה, משעבר הרגל חוזרין לטומאתן".
פירוש הדברים: אע"פ ש"עם הארץ. . הרי הוא בחזקת טמא ובגדיו מדרס לטהרות כו' ואינן נאמנין על הטהרות לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות ולעולם הוא בחזקה זו ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חבירות"3 — הנה "ברגל" יש לו דין "חבר", "מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל" [וכמ"ש הרמב"ם במ"א4 "כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים"].
ובפשטות ה"ז ע"ד הדין שהביא הרמב"ם לפנ"ז5, שעמי הארץ "נאמנים הן על התרומה בשעת הגיתות והבדים מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה, עברו הגתות והבדים אינן נאמנים".
אבל צריך ביאור סיום דברי הרמב"ם "משעבר הרגל חוזרין לטומאתן", שכוונת הדברים שכל מה שנגעו בו ע"ה בשעת הרגל טמא למפרע, כמ"ש בפירוש בהלכה שלאח"ז6: "הפותח חביתו ברגל כו' ועבר הרגל הרי שאר החבית כו' בחזקת טומאה שהרי נגעו בו ע"ה ואע"פ שלא נגע בה אלא בזמן שהוא כחבר אינה טהורה אלא בימי הרגל בלבד". ובהלכה שלאח"ז7: אחר הרגל כו' היו מטבילין כל הכלים שהיו במקדש מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג.
ותמוה: כיון שלהרמב"ם טעם הדין הוא — "מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל", היינו שהע"ה טיהר עצמו ברגל, מדוע לאחרי הרגל טמאים למפרע? מאי שנא מנאמנות ע"ה "על 21התרומה בשעת הגיתות והבדים"8, שלא אמרינן שלאחרי הגתות התרומה טמאה למפרע (והיינו לפי שבשעת הגתות יש להם חזקת טהרה, "מפני שכל העם מטהרין עצמן"), וכן הי' צ"ל גם בנדו"ד ש"הכל מטהרין עצמן", שמה שנגעו בו בשעת הרגל צריך להשאר בטהרתו9 גם לאחר הרגל.
ב. והנה במקורו של דין זה (שכל ישראל חברים הן ברגלים) במס' חגיגה10 הובא רק לימוד מקרא — "דאמר קרא11 ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים (בפלגש בגבעה כתיב, שנאספו כל ישראל בגבעה. רש"י) הכתוב עשאן כולן חברים" (ורגל שעת אסיפה הוא. רש"י) [ובירושלמי12 הובא ע"ז כתוב אחר "ירושלים13 הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים, מעתה אפילו בשאר ימות השנה. . בלבד בשעה ששם14 עלו שבטים"] — ולפי טעם זה יש מקום לומר שזהו רק לזמן הרגל, אבל לפי הטעם שברמב"ם צריך ביאור כנ"ל, וא"כ צ"ב למה הביאו.
ואע"פ שהלימוד מקרא הוא אסמכתא בלבד15, שהרי כל טומאת ע"ה אינה אלא מדבריהן (ובודאי ישנו טעם על הפקעת הגזירה בשעת הרגל16) — לא הי' לו להרמב"ם להביא טעם לדבר כלל17, שהרי לכאורה אין בו ביאור מספיק לדין טהרת ע"ה ברגל, שלאחרי הרגל טמא למפרע18.
והנה רש"י19 נקט טעם אחר, שכתב "דכל ימות הרגל אישתראי שלא ל 22ביישם", והיינו שבעצם לא נטהרו ברגל (וכלשונו20 "לא שטהרתן טהרה אלא שברגל הכל חברים", "לא מפני שטהורין הן"), אלא שחכמים הפקיעו גזירתן לימי הרגל כדי "שלא לביישם" (דהם אמרו והם אמרו), ולפי טעם זה מובן מדוע לאחרי הרגל הרי הם טמאים למפרע (כיון שטהרתן ברגל אינה טהרה, ולא טהורין הן), אבל לפי טעמו של הרמב"ם קשה21.
ג. במשנה למלך22 תי', שגם להרמב"ם "עיקר הטעם הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע"ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרים עליהם טומאה הוה אתו לאינצויי והי' כל אחד ואחד עושה במה לעצמו, ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל הטעם חזר הדבר לעיקרו".
ובפשטות כוונתו לביאור הגמ'23 בטעם נאמנות ע"ה על הקודש כי אם "לא נקביל מינייהו הויא לי' איבה. . הכל נאמנים על טהרת יין ושמן (לקבל מידם יין לנסכים ושמן למנחות. רש"י) כל ימות השנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו" — וס"ל שזהו גם טעם הדין דע"ה נאמן על הטהרה ברגל24.
אבל אינו מובן כ"כ תירוץ זה, שהרי לדבריו "עיקר הטעם" חסר מן הספר25.
ועוד: בטעם הדין26 שעמי הארץ "נאמנים הן על טהרת יין ושמן של נסכים", כתב הרמב"ם26 "הרי זה בחזקת טהרה מפני חומרתו נזהרין בו", והיינו שהרמב"ם לא נקט הטעם הנ"ל שבגמ' שזהו משום "איבה. . שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו", אלא לפי ש"מפני חומרתו נזהרין בו"27, ולכן מדייק לומר "הרי זה בחזקת טהרה" (ולא שהיא תקנת חכמים סתם). ועד"ז בטעם נאמנות ע"ה "על טהרת פרת החטאת" 23כתב הרמב"ם28 "מפני חומרתה אין מזלזלין בה", ולא כטעם שבש"ס23 "שלא יהא כל אחד ואחד הולך. . ושורף פרה אדומה לעצמו".
[ויש לבאר הטעם, ע"פ דיוק לשון הרמב"ם29 (בדין טומאת ע"ה) ש"ע"ה. . ה"ה בחזקת טמא", ולא כתב שחכמים גזרו עליו טומאה30. ויש לפרש כוונתו, שגזירת חכמים אינה רק מחשש טומאה (טומאת ספק), אלא הטילו על ע"ה חזקת טומאה31, דכיון "שאינן בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות" (כמ"ש אח"כ29 בטעם שאין נאמנין על הטהרות) לכן הן בחזקת טומאה. ולכן ס"ל להרמב"ם שמצד חשש דאיבה (וכיו"ב) לא היינו מפקיעים חזקה זו, אלא רק משום שמפני חומרתן אין מזלזלים בה, ולכן "הרי זה בחזקת טהרה"32].
וא"כ — צ"ע איך אפשר לומר, שלהרמב"ם "עיקר הטעם" של טהרת ע"ה ברגל הוא ד"הוה אתו לאינצויי והי' כל אחד ואחד עושה במה לעצמו"?
ד. יש שתירצו33 דברי הרמב"ם, דמ"ש "שהכל מטהרין עצמן" — "פירוש מטומאת מת ואין להם אלא טומאת ע"ה דהויא דרבנן והתירוה ברגל דוקא משום שמחת יו"ט אבל אחר הרגל מטבילין הכלים מחמת טומאת ע"ה".
ובפשטות י"ל כוונתו ע"פ מ"ש הרמב"ם (לקמן34) ש"ע"ה שאמר טהור אני מטומאת מת כו' נאמן ומטבילין אותו משום טומאת ע"ה בלבד, וצריך הערב שמש ואינו צריך הזאה". והיינו, שבחזקת טומאה של ע"ה — ב' פרטים: א) שלא נזהר מטומאת מת35, ב) גזרו ש"עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות"36, וע"ה נאמן על טומאת מת (לומר טהור אני מטומאת מת) אבל אינו נאמן שהוא טהור (לגמרי) (שלא יהי' כזב לטהרות). וכן ברגל, שגם ע"ה מטהר עצמו מטומאת מת (ונאמן ע"ז) אבל לא בנוגע לטומאת ע"ה (שהוא כזב לטהרות).
וזוהי כוונת הרמב"ם, שהטעם שברגל לא חיישינן לטומאת מת (שהיא טומאה חמורה) הוא לפי "שהכל מטהרין עצמן" (ובנוגע לטומאה זו ה"ה בחזקת טהרה, ולא היינו מטמאים אותו אחרי הרגל למפרע), אבל עדיין נשאר דין טומאת ע"ה, והטעם שלא גזרו טומאה זו ברגל הוא רק מפני "שמחת יו"ט"37 (אבל לא שהוא טהור בעצם).
24אבל גם פירוש זה קשה להעמיס בדברי הרמב"ם, שסתם וכתב "טומאת ע"ה ברגל כטהרה כו' שכל ישראל חברים כו' מפני שהכל מטהרין עצמן כו'", ופשטות משמעות לשונו, שזהו טעם ע"ז שאין טומאת ע"ה ברגל, ולא רק שלילת טומאת מת (ובפרט שהרמב"ם לא הזכיר כאן טומאת מת).
ועוד: גם לפי ביאור זה העיקר חסר מן הספר, דהו"ל להרמב"ם לפרש הטעם שהפקיעו חכמים טומאת ע"ה ברגל ("משום שמחת יו"ט").
[ובפרט שלעיל38 בדין שבירושלים נאמנים ע"ה על כלי חרס, פירש הרמב"ם הטעם "ומפני מה הקלו בהם מפני שאין עושין כבשונות בירושלים", ולמה לא פירש גם בנדו"ד הטעם לקולא זו (מפני שמחת יו"ט)].
ה. ויובן זה בהקדים החילוק בין הבבלי והירושלמי (שהובא לעיל ס"ב) — שבבבלי הובא הכתוב "ויאסף גו' כאיש אחד חברים", ובירושלמי — הכתוב "כעיר שחוברה לה יחדיו".
ויש לעיין בטעם שהביא הבבלי הכתוב ד"ויאסף גו' כאיש אחד חברים", שמדבר בגבעה (ואינו שייך לזמן הרגל39) — ולא הכתוב שהובא בירושלמי שמדבר בירושלים (ששם עולים לרגל40).
ויש לומר, שיש חילוק בין ב' הדרשות בעצם טעם וסיבת הדין41:
להירושלמי עיקר הטעם שכל ישראל חברים ברגל הוא מפני שנמצאים בירושלים (בשביל עלי' לרגל). ולפ"ז י"ל, שטעם הדין הוא, דכשם שיש דברים שמחמת חומרתן אפילו ע"ה נזהרים בהם (כמו טהרת פרה, ויין ושמן של נסכים), עד"ז בנוגע לעיר ירושלים ("בשעה ששם עלו שבטים"), דכיון ששם הוא ביהמ"ק ומקום אכילת קדשים, לכן נזהרים שם ביותר42 [ולכן קס"ד "מעתה אפילו בשאר ימות השנה" (שכל השנה כולה יש לע"ה דין חבר בירושלים), ולמדין מקרא "בלבד בשעה ששם עלו שבטים", דרק אז נזהרים ביותר].
משא"כ להבבלי שהביא קרא ד"ויאסף גו'" המדבר בגבעה, אין זה מצד קדושת העיר ירושלים, אלא מפני ענין אסיפת בנ"י43, ד"רגל44 שעת אסיפה הוא" (וכמפורש ברש"י45 "בכל זמן שישראל נאספים למקום אחד קרי להו חברים" — לאו דוקא האסיפה בירושלים46).
25ובהסברת הדבר י"ל, דכאשר "ישראל נאספים למקום אחד" מתבטלת מציאות היחיד ויש כאן רק מציאות הציבור, ואין דנים כל יחיד ויחיד בפ"ע אלא דנים את הציבור (ו(דין) היחיד נגרר אחרי הציבור). וזהו הפירוש ש"הכתוב עשאן כולן חברים", דכאשר כל ישראל נאספים יחד, חל על הציבור כולו גדר דחבר, שהציבור דישראל הם בגדר "חברים".
וזהו שכתב הרמב"ם "טומאת עם הארץ ברגל כטהרה היא חשובה, שכל ישראל חברים הן ברגלים", דחל על הציבור ("כל ישראל") גדר דחבר.
ועפ"ז יש לומר שזוהי גם כוונת הרמב"ם בדבריו "מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל": אין כוונתו שכל יחיד ויחיד בודאי טיהר עצמו מכל טומאתו מכל וכל, אלא עיקר כוונתו "שהכל — הציבור כולו — מטהרין עצמן"47 [ולכן שינה מלשונו לעיל גבי דין נאמנות ע"ה על התרומה בשעת הגיתות והבדים — "מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן", וכתב "שהכל", כי שם כוונתו שכל העם, כל יחיד ויחיד מטהר עצמו וכליו, משא"כ כאן]; וטהרה זו היא בשייכות לעלי' לרגל — "ועולים לרגל" — היינו שנאספים למקום אחד48 ולכן הם ציבור אחד שחל עליו גדר ודין "חבר".
ועפ"ז מובן הטעם שאחר הרגל טמא למפרע, כי זה שע"ה יש לו דין חבר בעת הרגל הוא רק להיותו אחד מן הציבור, שמצד הגדר דחבר שחל על כללות הציבור חל גם עליו דין חבר (וי"ל שזהו ע"ד הדין דטומאה דחוי' בציבור), אבל אחרי הרגל, כשבטל גדר חבר שהי' חל על הציבור, שוב דנים כל יחיד בפ"ע ומה שנגע ברגל טמא למפרע.
ו. ויש לבאר זה ע"ד הרמז והמוסר, ע"פ מ"ש49 "השוכן אתם בתוך טומאתם", "אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם"50 — דכאשר ישראל נאספים יחד, עד שמתאחדים יחד ונעשים מציאות אחת של ציבור, אזי הקב"ה נמצא עמהם, ועוד 26זאת — באופן של "שוכן", "על שם ששוכנת ומתלבשת"51, היינו שהשכינה מתלבשת בתוך כל אחד ואחת מישראל גם בהיותם במצב ד"טומאתם".
ובפנימיות הענינים יש להוסיף:
מבואר במ"א דזה שרק ישראל הם מציאות אחת של ציבור52, הוא לפי שיש ענין בנפש כל איש ישראל, שהוא בשווה ממש אצל כל ישראל, מקטן שבקטנים עד לגדול שבגדולים (והוא למעלה מהתחלקות לגמרי53);
וענין זה הוא בחי' "יחידה" שבנפש, מלשון "יחיד", לפי שענינה הוא שהיא מיוחדת בו ית', בתכלית ההתאחדות, ומחמת ה"יחידה" הרי כל ישראל הם כמו נקודה אחת ויחידה.
וזהו גם הטעם ד"כל זמן שישראל נאספים למקום אחד קרי להו חברים"54, דכאשר ישראל מתאחדים יחד, באחדות גמורה (מציאות של ציבור), מתגלה בהם היחידה, ומצד זה הם למעלה מכל ענין של טומאה, דענין הטומאה יכול לנגוע רק בכחות הגלויים של איש ישראל, אבל לא בבחי' יחידה55, ולכן במצב זה של אסיפה ברגל — "כל ישראל חברים".
(משיחת כ"ף מרחשון תשמ"ו)
הערות
עמוד 20
- 1. הל' מטמאי משכב ומושב פי"א ה"ט — ממשנה וגמ' חגיגה כו, א.
- 2. כ"ה בדפוס רומי. ולכאורה כצ"ל (ולא "כטהורה", כבדפוסים הנפוצים). ועד"ז הוא ל' הגמ' (ביצה יא, ב. נדה לד, רע"א) "כטהרה שוינהו רבנן".
- 3. רמב"ם שם רפ"י.
- 4. הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"י. ולכאורה ע"פ מ"ש שם ד"כל ישראל מוזהרין להיות טהורים. . מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים" — הרי גם ע"ה שייכים לזהירות זו, ע"פ דברי הרמב"ם (הל' מטמאי משכב ומושב כאן — פי"א ה"א. הובא לקמן בפנים ס"ג) שהם נזהרים בקודש "מפני חומרתו".
- 5. כאן — פי"א ה"א.
- 6. ה"י. והוא כדעת חכמים במשנה חגיגה שם. — וגם לדעת ר' יהודה שם ד"יגמור" (אחרי הרגל), ה"ז רק משום שהתירו סופו מפני תחלתו (ירושלמי שם (פ"ג ה"ז). וכ"ה בבבלי ביצה שם — הובא בפרש"י למשנה חגיגה שם), אבל בעצם טמא הוא (שלכן אם לא התחיל, ה"ז טמא — ביצה שם).
- 7. הי"א (ממשנה חגיגה שם).
עמוד 21
- 8. להעיר מתוד"ה לא — חגיגה כב, א.
- 9. ביד דוד לחגיגה (כו, א), דלדעת הרמב"ם, זה ש"עברו הגתות כו' אינם נאמנים" אינו מפני החשש שאח"כ נטמא ונגע דא"כ למה התירו לקבלו לגת הבאה אפילו אם מכירו, אלא רק משום גזירה דלא יחושו כלל לטומאת ע"ה, ועד"ז ברגל, שאף שהע"ה טיהר עצמו וה"ה טהור בשעת הרגל, גזרו על מה שנגע בו שיהי' טמא אחרי הרגל שלא יטעו כו'. וראה גם ראש יוסף ביצה שם. אבל צ"ע, שהרי בתרומה מה שהחבר קיבל מן הע"ה בשעת הגתות נשאר טהור גם אחרי זמן הגתות, משא"כ בנדו"ד שהחבית שתח"י החבר ה"ה טמא לאחרי הרגל, וכן מטבילין כל הכלים שהיו במקדש כו'.
- 10. כו, א.
- 11. ספר שופטים כ, יא.
- 12. חגיגה שם ה"ו. וכ"ה במדרש תהלים עה"פ.
- 13. תהלים קכב, ג.
- 14. שם, ד.
- 15. ראה רש"י ביצה שם ד"ה כטהרה [ול' הגמ' חגיגה שם "טומאת ע"ה ברגל רחמנא טהרה" — כבר תי' בשיח יצחק לחגיגה שם ד"ה הכתוב עשאן. ע"ש].
- 16. ראה גם תוי"ט משנה חגיגה שם. שיח יצחק לחגיגה שם.
- 17. ועכ"פ הול"ל ע"ד לשונו (הל' מעשר פי"ב ה"אב) לענין דמאי: "אוכל על פיו באותה שבת. . מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה. . לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת כו' שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת".
- 18. בשיח יצחק שם, "דבלא טעם זה לא היו מקילים חכמים למטהרם אף לימות הרגל", ורק מפני שהכל מטהרים עצמם "אמרינן מסתמא טיהרו את עצמם" (וראה לקמן ס"ג והערה 32). אבל סו"ס צ"ע, דאם "מסתמא טיהרו את עצמם" — מדוע טמא למפרע אחרי הרגל.
- 19. ביצה שם סד"ה אף הפותח. — ובשיח יצחק חגיגה שם, שהרמב"ם לא נראה לו לפרש כפרש"י. ע"ש.
עמוד 22
- 20. חגיגה שם ד"ה לא יגמור וד"ה מעבירין.
- 21. בשיח יצחק לחגיגה שם מדייק ל' הרמב"ם "כטהרה היא חשובה" — "כי באמת לאו טהורה היא מן הדין" (שהרי אחרי הרגל טמא למפרע). אבל עצ"ע איך זה מתאים עם המשך לשון הרמב"ם "מפני שהכל מטהרין עצמן", דמשמע שמטהרים עצמם בפועל. ולהעיר, שלשון זו "כטהרה היא חשובה" מקורה בביצה (שם) ונדה (לד, רע"א), אבל בביצה לשון זו היא בדעת ר"י ובאה להדגיש דמה שנגע ברגל אינו טמא למפרע אחרי הרגל (והוא רק לפי ההו"א בגמ' שם, ולא לפי המסקנא. ע"ש). אלא שבנדה סתם "וטומאת ע"ה ברגל כטהרה שוינהו רבנן דכתיב ויאסף. . הכתוב עשאן כולן חברים".
- 22. הל' טומאת אוכלין שם.
- 23. חגיגה כב, א. ועד"ז בתוספתא חגיגה פ"ג, ח (הובא בתוד"ה שלא שם) — ראה מפרשי התוספתא.
- 24. ראה גם טורי אבן לחגיגה כו, א ד"ה מהו שיניחנה.
- 25. ראה גם טורי אבן שם, ש"זה שלא כדברי הרמב"ם. . שפי' טעמא שטומאת ע"ה ברגל ליתא לפי שהכל מטהרין עצמן". וראה גם שיח יצחק שם.
- 26. הל' מטמאי משכב ומושב פי"א ה"א.
- 27. בלח"מ הל' עדות (פי"א ה"ב) שהרמב"ם ס"ל גם הטעם דאיבה (דמפני ב' הטעמים האמינו ע"ה על הקדש. ע"ש). ולכאורה דוחק, שהרי הרמב"ם לא הזכיר טעם זה כלל.
- . ול' הגמ' "כטהרה", בכ"ף הדמיון — י"ל ע"פ פרש"י שם (ד"ה כטהרה) "משום דלא הדרא חיילא" (אבל לא שהוא טהור ממש בשעת הרגל). וראה ראש יוסף שם. ולהעיר מבית האוצר (להר"י ענגל) מע' האל"ף כלל סט.
עמוד 23
- 28. שם. וכ"כ בהל' פרה אדומה ספי"ג (ושם מביא ע"ז דרשת התוספתא (חגיגה שם) "והרי נאמר בתורה (חוקת יט, ט) והיתה לעדת בנ"י למשמרת, כל ישראל ראויין לשמירה").
- 23. חגיגה כב, א. ועד"ז בתוספתא חגיגה פ"ג, ח (הובא בתוד"ה שלא שם) — ראה מפרשי התוספתא.
- 29. הל' מטמאי משכב ומושב רפ"י.
- 30. ראה לשונו הל' אבות הטומאות רפי"ג: חמש מעלות עשו חכמים. . בגדי ע"ה מדרס כו' וכן ע"ה עצמן כזבין לטהרות".
- 31. והרי שורפין תרומה על ספק זה (טהרות פ"ד מ"ה. רמב"ם שם ספי"ג (אלא דשם, "הואיל וודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה". ע"ש)).
- 32. וכן בתרומה בשעת הגתות כו' כ' "מפני שמטהרין עצמם" (ודלא כתוס' הנ"ל הערה 8). ולכאורה זהו גם טעמו של הרמב"ם שגם ברגל לא נקט הטעם דבושה או איבה אלא מפני שהכל מטהרים עצמם. וראה לעיל הערה 4.
- 33. מים חיים (להפר"ח) כאן.
- 34. פי"א הי"ב.
- 35. ראה רמב"ם שם רפי"ב.
- 36. ל' הרמב"ם הל' אבות הטומאות שם.
- 37. כ"ה ל' הירושלמי חגיגה שם (ה"ז) בטעמו של ר"י שהפותח את חביתו יגמור (ש"התירו סופו מפני תחלתו שאם אומר את לו שלא יגמור אף הוא אינו פותח. . ממעט בשמחת הרגל").
עמוד 24
- 38. פי"א ה"ה בסופה (מחגיגה כו, א).
- 39. להעיר מחדא"ג חגיגה שם.
- 40. וראה מה שתי' בשיח יצחק לחגיגה שם ד"ה מה"מ.
- 41. וכבר העירו דב' הדרשות הן דריב"ל.
- 42. ולהעיר שהירושלמי לא הביא הטעם (שבבבלי) שבירושלים נאמנים כל השנה על הקודש — "שאין עושין כבשונות בירושלים". ואולי י"ל שהקרא ד"עיר שחוברה לה יחדיו" הוא טעם גם על דין זה שבמשנה שם (וההמשך "בשעה ששם עלו שבטים" הוא טעם שברגל נאמנים על הכל).
- 43. ראה גם גליוני הש"ס (להר"י ענגל) חגיגה שם. — וראה שם, שעפ"ז מתורץ ד"אין כוונת הגמ' כאן להוציא המקרא מפשוטו. . רק הכוונה שפיר כפשוטה שכל ישראל מחוברים יחד כאיש אחד" [אלא שהוא מפרש ש"מפאת עניין החיבור עצמו מחוברים כאיש אחד ברגל לכן גם ע"ה מקבלים אז עניין החבירות מן החבירים ע"י חיבורם עמהם". ע"ש. וראה לקמן בפנים].
- 44. ל' רש"י חגיגה שם. ועד"ז ברש"י נדה שם.
- 45. נדה שם.
- 46. ולכאורה עפ"ז הדין דכל ישראל חברים אינו רק ברגל אלא "בכל זמן שישראל נאספים למקום אחד". וראה לקמן הערה 48.
עמוד 25
- 47. אלא שיש לומר, שיש חילוק בין ל' רש"י הנ"ל ושיטת הרמב"ם: מפרש"י משמע שפעולת האסיפה היא שעושה אותם ל"חברים" (גם אם אינה קשורה בענין הדורש טהרה); משא"כ להרמב"ם משמע שהוא משום שהציבור מטהרים עצמם, שברגל הציבור (בכללותו) הוא במצב של טהרה. בסגנון אחר קצת: להרמב"ם, זה "שהכל מטהרין עצמן" פועל דין ציבור.
- 48. ע"פ המבואר בהערה הקודמת י"ל באו"א קצת — שכוונת הרמב"ם ב"ועולין לרגל" היא רק לבאר סיבת הטהרה, שהיא בשביל עלי' לרגל, אבל אין דין חבר תלוי באסיפה בפועל. ועפ"ז י"ל עוד יותר, שלהרמב"ם הדין דכל ישראל חברים חל על כל ישראל בכ"מ שהם — גם אלו הפטורים מעלי' לרגל (ודלא כצפע"נ הל' נזירות פ"ב הי"ט. ע"ש. וראה גם שו"ת צפע"נ ווארשא סקל"ח אות ד) — דכיון שהציבור מטהר עצמו, חל על הציבור כולו דין "חבר". ומתורץ דיוק לשון הרמב"ם שלא הזכיר בפירוש שדין זה הוא רק בירושלים [כפשטות ל' המשנה "ובירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה", שקאי על ירושלים, משא"כ ברמב"ם שבהלכה שלפנ"ז לא איירי בירושלים דוקא, הו"ל לפרש "ירושלים", אף שי"ל שלא הוזקק לפרש כיון שכ' "ועולין לרגל"] — כי להרמב"ם דין זה אינו רק בירושלים. וכ"כ בערוך השולחן העתיד סקכ"א (אות גד). ועוד.
- 49. אחרי טז, טז.
- 50. רש"י שם.
עמוד 26
- 51. תניא פמ"א (נז, ב). ועוד.
- 52. משא"כ בב"נ — נזיר סא, ריש ע"ב. וראה צפע"נ מהד"ת יג, ב. ועוד.
- 53. ראה לקו"ש ח"ט ע' 112. ח"ל ע' 217 ואילך. ועוד.
- 54. ל' רש"י נדה שם. וראה לעיל הערה 47.
- 55. ראה "היום יום" יא שבט. קונטרס ענינה של תורת החסידות סי"א. ועוד.
משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב י״א:ט׳ - הטקסט מספריא
טומאת ע"ה ברגל כטהורה היא חשובה שכל ישראל חברים הן ברגלים וכליהם כולם ואוכליהם ומשקיהן טהורים ברגל מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל לפיכך הן נאמנים כל ימות הרגל בין על הקודש בין על התרומה משעבר הרגל חוזרין לטומאתן:
משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים ט״ז:י׳ - הטקסט מספריא
כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר:
משנה תורה, הלכות מעשרות י״ב:א׳ - הטקסט מספריא
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר הרי זה שואלו ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן מעושרין הן אוכל על פיו באותה שבת ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה.
משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב י״א:א׳ - הטקסט מספריא
כבר ביארנו שעמי הארץ נאמנים הן על טהרת פרת החטאת מפני חומרתה אין מזלזלין בה וכן נאמנים הן על טהרת יין ושמן של נסכים אם אמר טהור הוא הרי זה בחזקת טהרה מפני חומרתו נזהרין בו וכן נאמנים הן על התרומה בשעת הגיתות והבדים מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה עברו הגיתות והבדים אינן נאמנים:
רש"י על תהילים קכ״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים. אֲשֶׁר שָׁם, בְּשִׁילֹה, עָלוּ שְׁבָטִים כְּשֶׁעָלוּ מִמִּצְרַיִם, וְנִקְבַּע הַמִּשְׁכָּן בְּתוֹכָהּ:
שִׁבְטֵי יָהּ. שֶׁהוּא עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. לְפִי שֶׁהָיוּ הָאֻמּוֹת מֵלִיזִין אַחֲרֵיהֶם כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, אִם בְּגוּפָם הָיוּ שׁוֹלְטִין הַמִּצְרִים בִּנְשׁוֹתֵיהֶם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם בְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם. הֵטִיל שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם: הָרְאוּבֵנִי הַשִּׁמְעוֹנִי (במדבר כו:ז,יד), הוֹסִיף עֲלֵיהֶם אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. נִמְצָא הַשֵּׁם הַזֶּה יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל:
משנה תורה, הלכות פרה אדומה י״ג - הטקסט מספריא
מעלות יתירות עשו בטהרת החטאת שהאדם הטהור אפילו טבל לקדש ועומד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת ולא לשריפת הפרה ולא למילוי המים ולא לקדשן ולא להזות עד שיטבול לשם חטאת ואחר כך יהיה טהור לחטאת וכן הכלים אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילוהו לשם חטאת וכן כל האוכלין וכל המשקין אע"פ שהן טהורין הרי הן לענין חטאת כאוכלין ומשקין המטמאין:
כל כלי הראוי למשכב או למושב אף ע"פ שהוא טהור לגבי הקודש הרי הוא לגבי חטאת כמדרס הזב עד שיטבילוהו לשם חטאת יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו והיה מטפחתו כמדרס הזב לענין החטאת:
כל ולד הטומאות אף על פי שאינו מטמא אדם ולא כלים אפילו לקודש כמו שביארנו הרי הוא מטמא אדם וכלים לחטאת לפיכך אמרו המקדש את מי חטאת לא ינעול את הסנדל שמא יפלו משקין על הסנדל ונמצא הסנדל טמא שכל המשקין טמאין הן לגבי החטאת ויתטמא זה המקדש בנגיעתו בסנדל ונמצאו מי חטאת טמאים:
מי שנטמאו ידיו בלבד בדברים המטמאין את הידים כגון שנגע באוכלין או במשקין וכיוצא בהן אף על פי שהוא טהור לקדש ואינו צריך אלא טבילת ידיו בלבד כמו שיתבאר הרי נטמא כל גופו לענין החטאת וצריך טבילה אפילו לא נטמאת אלא ידו אחת נטמא כולו והרי הוא ראשון לטומאה:
כל הטעון טבילה בין מן התורה בין מדבריהם מטמא את מי חטאת ואת אפר החטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא וכן מטמא את האזוב המוכשר ואת המים שנתמלאו ועדיין לא נתקדשו ואת הכלי הריקן הטהור לחטאת מטמא כל אחד מאלו במגע אבל לא במשא וטמא שנגע במקצת אפר חטאת פסל את כולו:
אין מונין לחטאת ראשון ושני ושלישי כדרך שמונין לתרומה ולקודש כיצד עשרה שטבלו לשם חטאת ונטמא אחד מהן אפילו לא נטמא אלא לגבי חטאת בלבד כגון שנטמאת ידו בלבד ונגע בחבירו וחבירו בחבירו אפילו הן מאה כולן טמאין לחטאת וכן כלים הטהורים לחטאת שנטמא כלי מהן אפילו לא נטמאו אלא אחוריו בלבד לגבי חטאת כגון שנגעו משקין באחוריו ונגע כלי זה בכלי שני ושני בשלישי נטמאו הכלים כולן לגבי החטאת ואפילו הן מאה:
כל הראוי להתטמא במדרס הזב אף ע"פ שהוא טהור לקודש אם הנידו הטהור לחטאת נטמא אף על פי שלא נגע בו וכן הטהור לחטאת שהניד את האדם שאינו טהור לחטאת או שהניד את רוקו או את מימי רגליו של אדם זה נטמא אע"פ שלא נגע בו אבל כלי שאינו ראוי למדרס אינו מטמא את הטהור לחטאת אא"כ נגע בו:
כלי הטמא בטמא מת אם הנידו הטהור לחטאת נטמא ואף ע"פ שלא נגע בו ואף על פי שאין טמא מת מטמא במשא כמו שביארנו כיצד מפתח שהוא טמא מת שהיה תלוי בדלת וסגר הטהור לחטאת את הדלת הואיל והניד את המפתח הטמא נטמא וכן אם הסיט את השרץ ואת שכבת זרע הרי זה טמא לחטאת אע"פ שאין אלו מטמאין במשא כמו שיתבאר:
הטהור לחטאת שנגע בכלים שהיו למעלה מן הזב וכיוצא בו והן הנקראין מדף אף ע"פ שהוא טהור לקודש נטמא לחטאת וכן כלי הטהור לחטאת שנגע במדף נטמא לחטאת:
הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין בין טהורין בין טמאים שכל אוכלין ומשקין לגבי חטאת אינן טהורין אם נגע בהן בידו נטמא כל גופו כמו שביארנו נגע בהן ברגלו או בשאר גופו או שהסיטן בידו ולא נגע בהן טהור וכן אם נגע בתנור וכיוצא בו משאר כלים שאינם טהורין לחטאת נטמא כולו אבל אם נגע ברגלו בהן הרי הוא טהור לחטאת כמו שהיה:
הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מים שנתמלאו לחטאת נטמא מפני שהן שאובין ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובין נטמא כמו שיתבאר:
הכל נאמנין על טהרת החטאת ואפילו עמי הארץ מפני חומרתה ומעלות אלו שעשו בה הכל נזהרין בה והרי נאמר בתורה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת כל ישראל ראויין לשמירה לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו אפילו כלי חרס ואמר כלי זה טהור לחטאת הרי זה טהור ומקדשין בו ומזין ממנו ואף על פי שאותו כלי טמא לקודש ולתרומה וכן עם הארץ שאמר טהור אני לחטאת או שהיו מי חטאת אצלו ואמר טהורין הן נאמן שאין אדם מישראל מזלזל בה:
משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב י׳ - הטקסט מספריא
עם הארץ אף על פי שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצות הרי הוא בחזקת טמא ובגדיו מדרס לטהרות ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין הרי הן טמאין ואם נגע בכלי חרס מאוירו טמאהו ושורפין את התרומה על מגען אע"פ שטומאתן בספק ואינן נאמנין על הטהרות לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות ולעולם הוא בחזקה זו ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חבירות ומה הן דברי חבירות שיקבל עליו שיהא נזהר בטומאות שלא יטמא בהן ובטהרות שלא יטמא אותם ויזהר בנטילת ידים ובטהרתן שלא יקח מע"ה דבר לח ולא יתארח אצלו ולא יארחו אצלו בכסותו:
הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד מהן אין מקבלין אותו ראינוהו שנוהג בצנעה בתוך ביתו מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו עסקי טומאה וטהרה ואם לא ראינוהו שנוהג בצנעה בביתו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומקבלין אותו תחילה לטהרת הידים ואח"כ מקבלין אותו לטהרות ואם אמר איני מקבל אלא לטהרת הידים מקבלין אותו קיבל לטהרות ולא לידים אף לטהרות אין מקבלין אותו כשמקבלין אותו חוששין לו כל שלשים יום עד שילמד ויהיה רגיל בטהרות ואחר שלשים יום משיקבל דברי חבירות הרי בגדיו טהורין וכל אוכליו ומשקיו טהורין ונאמן על כל הטהרות כשאר כל החברים ואף על פי שאינו ת"ח:
תלמידי חכמים הרי הן בחזקת טהרה נאמנין ואינן צריכין לקבל דברי חבירות אבל משחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמן שלא יהו מוסרין טהרות אפילו לתלמידי חכמים עד שיקבל עליו דברי חבירות:
זקן ויושב בישיבה א"צ לקבל שכבר קיבל בשעה שישב:
המקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל בפני שלשה מפני שהוא מלמדן ומרגילן בדרך טהרה ואשת חבר ובניו ובני ביתו ועבדיו הרי הן כחבר וחבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו בחזקת חברים עד שיחשדו:
אשת ע"ה או בתו שנשאת לחבר וכן עבדו שנמכר לחבר הרי אלו צריכין לקבל עליהן דברי חבירות כבתחילה אבל אשת חבר או בתו שנשאת לע"ה וכן עבדו שנמכר לע"ה אין צריכין לקבל דברי חבירות כבתחילה:
ע"ה שקיבל עליו דברי חבירות והיו לו טהרות כשהיה ע"ה ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו בזמן שנתעסקו בהן אחרים הרי הן אסורות כמקודם ואם הוא בעצמו נתעסק בהן הרי הן מותרות לו ואסורות לכל אדם ונשאל החבר על טהרותיו ומורה בהן טהרה לעצמו ואין חושדין אותו בכך:
חבר שנעשה גבאי למלך או מוכסן וכיוצא בהן דוחין אותו מחברותו פירש ממעשיו הרעים הרי הוא ככל אדם וצריך לקבל דברי חבירות כבתחילה:
ע"ה שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד אינו חשוד אלא לאותו דבר וכל החשוד לחמור נחשד על הקל לקל לא נחשד לחמור:
חבר שנחשד על הטהרות כגון שמכר אוכלין טמאין בחזקת שהן טהורין הרי זה אינו נאמן לעולם עד שיוודע שחזר בתשובה גמורה:
החשוד על השביעית או על התרומה שמכרן לשם חולין הרי זה חשוד על הטהרות שהחשוד על דבר של תורה הרי הוא חשוד על ד"ס והאוכלין הטמאין אין מטמאין אחרים אלא מדבריהן כמו שיתבאר וכל החשוד על דבר נאמן להעיד בו לאחרים ולדון בו לאחרים חזקה היא שאין אדם חוטא כדי שיהנו בו אחרים:
משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות י״ג - הטקסט מספריא
חמש מעלות עשו חכמים בבגדים ואלו הן:בגדי ע"ה מדרס לאוכלי חוליהן בטהרה וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות כמו שביארנו ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה מדרס לאוכלי מעשר שני אבל אוכלי חוליהן בטהרה והן הנקראים פרושים אינם כזבים אפילו לתרומה ה"ז הפרוש טהור אפילו אם נגע בה בגופו ובגדי אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש אבל אוכלי תרומה עצמן אינן כזבין בקדש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת כמו שביארנו בהלכות פרה אדומה אבל הטהור לקדש אינו כזב לחטאת:
וכן עשו חכמים מעלות בטבילה כיצד מי שטבל בלא כוונה ה"ז טהור לחולין ואסור במעשר שני עד שיתכוון לטבול למעשר טבל למעשר הרי זה בחזקת טהרה למעשר ואסור בתרומה טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור בקדש טבל לקודש הוחזק לקדש ואסור לחטאת טבל לחטאת הוחזק לכל שהטובל לחמור הוחזק לקל טבל סתם ולא נתכוון לאחד מכל אלו הרי זה טהור לחולין בלבד וטמא כשהיה אפילו למעשר וכן הטובל ידיו או הטבילן צריך כוונה אפילו למעשר ומן המעשר ומעלה צריך כוונה אבל לחולין אינו צריך כוונה וכל המעלות האלו מד"ס אבל דין תורה הואיל וטבל מ"מ הרי הוא טהור לכל:
מי שהיה טהור לתרומה והסיח את לבו מלאכול נטמא בהיסח הדעת ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שנייה ואינו צריך הערב שמש היו ידיו טהורות לתרומה והסיח לבו מלאכול אף על פי שאומר יודע אני שלא נטמאו ידי הרי ידיו טמאות בהיסח הדעת שהידים עסקניות אם לתרומה כן ק"ו לקדש שכל המסיח דעתו צריך טבילה ואם לא שמר עצמו מטומאת מת ולא ידע בודאי שלא נטמא ה"ז צריך הזאה שלישי ושביעי מפני היסח הדעת ואם ידע שלא נטמא במת והסיח דעתו משאר טומאות ה"ז צריך טבילה והערב שמש אף לתרומה ודבר ברור הוא שכל אלו הטבילות מדבריהן:
וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות אפילו במדברות שיהיו בחזקת טומאה שמא בזב או במת נטמאו וכן הרוקין הנמצאין שם בחזקת טומאה שמא רוק זב וכיוצא בו הוא הרוק הזה:
כל הכלים הנמצאין בירושלים טהורין אפילו נמצאו דרך ירידה לבית הטבילה שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים חוץ מן הסכינים לשחיטת הקדשים מפני חומרת הקדשים בד"א בסכין הנמצאת בירושלים בשאר ימות השנה אבל אם מצא סכין בירושלים בי"ד בניסן שוחט בה הקדשים מיד ואפילו חל י"ד להיות בשבת שלא גזרו על הסכינין הנמצאים ביום הזה וכן אם מצאה ביו"ט שוחט בה מיד שחזקת כל הכלים ביו"ט טהורין:
מצא הסכין בי"ג מזה עליה ומטבילה ושוחט בה למחר מפני שעשאוהו ביום זה כאילו יום י"ג שביעי שלה:
מצא סכין קשורה לסכין הידועה אצלו בין ביו"ט בין בשאר הימים הרי היא כמוה אם טהורה טהורה ואם טמאה טמאה:
כל הרוקין הנמצאים בירושלים באמצע הדרך גזרו עליהן טומאה כשאר הרוקין הנמצאים בכל מקום וכל הרוקין הנמצאים בצדדין בירושלים טהורים שהפרושים הן שמהלכין בצדדין כדי שלא יתטמאו במגע עמי הארץ ובשעת הרגל שבאמצע הדרך טהורים שכל ישראל טהורים ברגל ושבצדדין טמאים שהטמאים ברגל מעטים והן פורשים לצידי הדרכים:
כשם שהראשון עושה שני והשני עושה שלישי כן ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עושה ספק שלישי:
תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאות של תורה הרי אלו נשרפין בטומאה זו כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא נגע:
ויש שם ספיקות שאין שורפין עליהן ואין אוכלין אותן אוכלין שנסתפק לו בהן אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין ויש שם ספיקות ששורפין עליהן את התרומה ואצ"ל קדשים:
אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין עליו תרומה לעולם ואצ"ל קדשים אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין:
על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכולם גזירה מדבריהם ואלו הן:על בית הפרס ועל עפר הבא מארץ העמים ועל בגדי ע"ה ועל הכלים הנמצאים ועל הרוקים הנמצאים ועל מי רגלי אדם טמא שנתערב במי רגלי בהמה מחצה למחצה ואין ידוע אם בטלו מראיתן אם לא כיצד אם נטמאת תרומה מחמת אחד מששה אלו אע"פ שעיקר טומאתן בספק הרי זו תשרף הואיל וודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה שהמת והזב טמאין מן התורה ואחת תרומה שנגעה באחת משש טומאות האלו או שנטמאת מחמת אחת מהן והרי היא שלישי לאחת מהן הרי זו תשרף אבל אם נסתפק לו בכ"מ אם נגע בבית הפרס ובארץ העמים או לא נגע אם נגע בבגדים ורוקין וכלים ומי רגלים או לא נגע הרי אלו תולין מפני שהעיקר טומאתן מפני הספק שמא טמאין הן או טהורים וא"ת טמאין שמא נגע שמא לא נגע ונמצאו שני ספיקות ואין שורפין על שני ספיקות אלא תולין כמו שביארנו:
משנה טהרות ד׳:ה׳ - הטקסט מספריא
על ששה ספיקות שורפין את התרומה. על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העמים. על ספק בגדי עם הארץ ועל ספק כלים הנמצאין על ספק הרוקין הנמצאין על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן. שורפין את התרומה. ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברשות היחיד. וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין. וברשות הרבים טהור:
משנה תורה, הלכות נזירות ב׳:י״ט - הטקסט מספריא
עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מרבו הרי זה אסור לשתות יין כדי שיצטער ויחזור לרשות רבו נזר והשלים נזירותו וגלח ולא ידעו רבו ואח"כ יצא לחירות הרי זה יצא ידי נדרו אבל אם נדר ולא גלח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא.