שיחה ב

180שיחה ב

א. בזהר פרשתנו¹ מסופר אודות ר' יוסי ור' חייא שהלכו בדרך ודברו בעניני תורה, ולבסוף² אמר ר' חייא דרוש עה"פ³ "והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים. . ונהרו אליו כל הגוים", ולאח"ז⁴ אמר ר' יוסי "זכאה ארחא דא דזכינא להאי מלה, א"ל (ר"י) ממאן שמעת לה, א"ל (ר"ח) יומא חדא הוינא אזיל בארחא ושמענא וחמינא לי' לרב המנונא סבא (נ"א לר' שמעון) דהוה דריש להאי קרא לרבי אחא".

ואאמו"ר בהערותיו לספר הזהר האריך בביאור דברי הזהר ע"ד הקבלה, ובתוך דבריו כתב⁵, וז"ל:

"ר' חייא בתחלה כשאמר לר' יוסי זה הדרוש לא אמרו בשם ר"ה או ר"ש, ולכאורה הרי צריכין לומר דבר בשם אומרו, וכמאמר⁶ כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, הנה עפ"י פשוט י"ל שאימתי צריכים לומר דבר בשם אומרו הוא כשהאומר הדבר אמר לו זה האומרו אז הוא צריך לומר בשם אומרו, וכמו במרדכי ואסתר שמשם נלמד זה שאמר מרדכי לאסתר כמ"ש⁷ ויגד לאסתר המלכה, אז צריך השומע ממנו לאמרו בשם אומרו כמ"ש⁷ ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, משא"כ בנדו"ד לא אמר זה ר"ה או ר"ש לר' חייא רק לר' אחא, ור' חייא שאירע התם שמע זה ג"כ אבל לא לו אמר ר"ה או ר"ש, אז אינו מחוייב לומר בשם אומרו, כי ע"ז אין ראי' ממרדכי ואסתר שהתם אמר מרדכי לאסתר, ורק כשר' יוסי שאלו ממאן שמעת לה אז סיפר לו ר"ח ממי שמע.

ועפ"ז א"ש ג"כ הלשון דר"י ממאן שמעת לה ולא אמר מאן אמר לך, הוא כי ר' יוסי הבין שלא אמרו דרוש זה לר' חייא כי א"כ הי' אומר לו בשם אומרו. . לכן שאלו ממי שמעת לה, היינו לא מאן אמר לך אלא ממאן שמעת לה, שלא אמרו זה לר"ח אלא שר"ח שמע זה". עכ"ל.

ב. וצריך להבין: אמירת דבר בשם אומרו אינה רק סגולה לגאולה כמרז"ל הנ"ל "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (שמקורו במס' אבות, והובא גם בחולין⁸ ובנדה⁹, כמ"ש אאמו"ר בהמשך דבריו שם), אלא הוא חיוב גמור, והובא להלכה במגן אברהם¹⁰, ד"כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר 181בלאו (נדרים פ"ק¹¹)" [ומקורו במדרש¹² "אמר רבי חזקי' אמר רבי ירמי' בר אבא בשם רבי יוחנן כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר¹³ אל תגזול דל כי דל הוא וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו"¹⁴].

ולפי זה צ"ב במ"ש אאמו"ר ש"עפ"י פשוט י"ל שאימתי צריכים לומר דבר בשם אומרו הוא כשהאומר הדבר אמר לו זה האומרו אז הוא צריך לומר בשם אומרו, וכמו במרדכי ואסתר" — דלכאורה, חילוק זה יש לו מקום רק לענין הסגולה דהבאת גאולה לעולם, דכאשר האומר רק שמע הדבר מהאומרו אבל לא אמרו לו אין ראי' ע"ז ממרדכי ואסתר כיון "שהתם אמר מרדכי לאסתר", אבל בנוגע להלאו ד"אל תגזול דל" מובן ששייך גם כששומע דבר שנאמר לאדם אחר, ואדרבה, לכאורה הוי יותר בגדר "גזילה"¹⁵ מבעל המאמר כששומע דבר שנאמר לאחר, שבעל המאמר לא נתכוין לאמרו אליו אלא למישהו אחר, והוא כאילו חוטף ואומר מה ששמע מפי אחרים מבלי להזכיר שם אומרו.

ועכצ"ל שמדבר כאן באופן שאין בזה האיסור ד"אל תגזול דל".

ג. ויובן זה בהקדם שמצינו כמה מאמרי רז"ל שלא נאמרו בשם אומרם, כמודגש במיוחד אצל רבי אליעזר הגדול, שאף ש"לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם"¹⁶, מ"מ יש ריבוי מאמרים שלו שלא הזכיר בהם שם רבו¹⁷, ומדוע לא חש להא דכל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו.

[לכאורה יש לומר ע"פ מ"ש בגמ'¹⁸ "אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא ולא אמרה משמי' דר' יוחנן שמע ר"י איקפיד כו' עול לגבי' רבי אמי ור' אסי א"ל כו' וכי על כל דבר שאמר יהושע הי' אומר להם כך אמר לי משה אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעים שתורתו של משה היא, אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין כי שלך היא"¹⁹.

ועפ"ז י"ל שעד"ז הוא גם בר' אליעזר 182הגדול, שלא הוצרך לומר דבריו בשם רבו כי הכל יודעים שכל דבריו הם של רבו²⁰.

אבל לכאורה דוחק לתרץ כן הנהגת ר' אליעזר הגדול, דממה שאמר "הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי"²¹, "רבותי" לשון רבים, מוכח שהי' לו יותר מרב אחד, וא"כ הי' צריך להזכיר²² בכל דבר מאיזה רב קיבלו].

ע"פ פשוט יש לומר דהלאו ד"אל תגזול דל" הוא ע"ד גזילה בפשטות, שדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו אין בו משום גזל²³, ועד"ז בדברי תורה שהאיסור הוא רק כשהאומר מקפיד שיאמרו הדבר משמו, אבל כשאינו מקפיד ליכא הלאו דאל תגזול דל, ולכן מובן שר' אליעזר לא עבר ע"ז כי רבותיו לא היו מקפידים בזה.

אבל נוסף על הדוחק בעצם הדבר, דלכאורה צריך הרב להודיע בפירוש שאינו מקפיד ולא מספיק שהתלמיד יודע זאת מסברא [ועוד, דלכאורה כדי לבטל חיוב לומר דבר בשם אומרו מחמת כבוד רבו, אינו מספיק שרבו רק לא יקפיד ע"ז אלא צ"ל מחילה], הרי זה רק מבטל האיסור, אבל פשיטא דאין זה מהודר ולפנים משורת הדין, ואדרבה מצוה קעביד אם יאמר בשמו²⁴, ד"אל²⁵ תמנע טוב מבעליו"²⁶.

ד. ונ"ל הביאור בזה:

אף שריב"ז אמר על תלמידו ר"א שהוא "בור סוד שאינו מאבד טיפה"²⁷, מובן שר"א לא הסתפק בידיעת תורת רבו, אלא ודאי התייגע והתעמק בהבנת הדברים עד שהם נתעצמו בשכלו והשגתו, באופן שהשתכנע והבין הדברים ונעשים שכלו, וא"כ מה שאמר אח"כ דבר זה אינו ענין של חזרה על דברי רבו בלבד אלא שדבר זה הי' מוכרח מצד שכלו.

[וע"ד המבואר בכ"מ²⁸ לגבי תנאים ואמוראים, שפסקי הדינים שלהם היו ע"פ שורש נשמתם, וכמו בפלוגתא דב"ש וב"ה, שב"ש ששרשם מבחי' הגבורות 183מחמירים, וב"ה ששרשם מבחי' החסדים מקילים²⁹ — דלכאורה, תורה לא בשמים היא³⁰, וכיצד אפשר לפסוק ע"פ שורש נשמתם? — אלא שהפס"ד שלהם הי' לאחרי ההתבוננות והיגיעה בשכלם כפי שהם למטה, נשמות בגופים דוקא, היינו, שלא הסתפקו במה שהתקבל אצלם מצד שורש נשמתם, אלא התייגעו בהבנת והשגת הענין עד שהבינו כך בשכלם למטה בגוף³¹].

וענין זה, שדבר תורה המתעצם עם שכלו ה"ה נחשב שלו, מצינו גם להלכה, כדאיתא בגמ'³² ש"הרב שמחל על כבודו כבודו מחול שנאמר³³ וה' הולך לפניהם יומם. . הכי השתא התם הקב"ה עלמא דילי' הוא ותורה דילי' היא מחיל לי' ליקרי' הכא תורה דילי' היא (בתמי', הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה. רש"י), הדר אמר רבא אין, תורה דילי' היא דכתיב³⁴ ובתורתו יהגה יומם ולילה", ופרש"י "כי³⁴ אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, בתחלה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו"³⁵, הרי שיגיעת התורה היא באופן שיש לאדם בעלות על התורה עד שיכול למחול על כבוד התורה.

ועפ"ז מובן בנדו"ד, הנהגת ר"א הגדול, שאין בזה הענין ד"אל תגזול דל"³⁵, כי הוא נעשה הבעלים על התורה שלמד.

ומעתה מובן מה שלא הזכיר אאמו"ר בביאור דברי הזהר האיסור ד"אל תגזול דל" אלא רק הענין ד"מביא גאולה לעולם" — כי גבי ר"ח לא שייך הענין ד"אל תגזול דל" [כדמוכח מזה גופא שלא הזכיר ר"ח שם בעל השמועה עד ששאלו ר"י "ממאן שמעת לה"], והיינו לפי שהתייגע בהענין³⁶ עד שהבין הדבר בשכלו ונתעצם עמו, וכנ"ל.

[ועד"ז הוא במה שהביא אאמו"ר³⁷ "מה שמצינו בחולין דק"ד ובכריתות דכ"ג ובנדה די"ט ששנו במשנה דעת הת"ק ואח"כ דעת ר' יוסי, ופריך בגמרא שם ר' יוסי היינו ת"ק, ומתרץ הא קא משמע לן מאן ת"ק ר' יוסי, כל³⁸ האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. . ועיין בפרש"י בחולין שם שהתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחלה וחזר 184והזכיר שמו" — ופי' אאמו"ר³⁹ שמזה גופא ששכח התנא ולא הזכיר שמו בתחלה וחזר והזכיר שמו, מובן, שלא הי' בזה חיוב להזכיר שמו³⁹ — ומובן, דכ"ש שלא הי' בזה איסור דאל תגזול, והיינו כנ"ל לפי שהתייגע עד שהבין הענין בשכלו].

ה. והנה מובן דענין "האומר דבר בשם אומרו" שנאמר בפרק קנין תורה, אינו במקום שיש לאו, אלא הו"ע של מדת חסידות, כשאר הענינים שבפרקי אבות⁴⁰.

והיינו דלא איירי בשמועה והלכה (וכ"ש לימודים פירושים וסברות)⁴⁰ שקיבל ולא נתעצמו במוחו ושכלו, שבאופן זה מחוייב בדבר, כ"א באופן שבגלוי ה"ז דבר שנתעצם בשכלו, וזה שאומר דבר זה אינו משום שקיבלו מרבו אלא הוא ענין המיוחד לשכלו דוקא, ועד שכולו הוא לימוד ופירוש שלו וסברתו, הנה גם בזה יש מעלה מיוחדת (משום מילתא דחסידותא) כשאומר הדבר בשם אומרו.

וצריך להבין מדוע בנדון כזה שדבר זה נתאמת בשכלו יש בזה משום "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", מאחר שאמירה זו היא לא לפי ששמע הדבר מהאומר אלא לפי שכן הבין בשכלו.

ולאידך, מכיון שבנדו"ז ישנו הענין דמביא גאולה לעולם, מהי ההסברה בזה שכאשר האומר לא אמרו לו אלא הוא שמע כשהלה אמרו לאדם אחר, בזה ליכא הסגולה ד"מביא גאולה לעולם" (כנ"ל ס"א).

ו. ויובן זה בהקדם ביאור הענין ד"האומר דבר בשם אומרו" שהובא לראשונה במס' אבות בברייתא דקנין תורה, שהוא האחרון מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולאח"ז מסיים "הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

ומובן מזה, דאף שהו"ע של מדת חסידות, כשאר הענינים שבפרקי אבות⁴⁰, ולא חיוב ממש, מ"מ ה"ז נוגע לקנין תורה, ועוד זאת, מזה שדבר זה נמנה בסוף המ"ח דברים (שנמנו מן הקל אל הכבד), משמע, שבמילי דחסידותא דקנין תורה גופא, הרי הוא במעלה ובמדריגה עליונה (ולאח"ז מוסיף עוד מעלה, שמביא גאולה לעולם⁴¹).

וביאור הדבר:

כשם שהוא בכללות התורה, שהלומד צריך לידע המסורה מי קיבל ממי כמו שסידר התנא בריש מס' אבות, וכפי שהאריך הרמב"ם בהקדמתו לס' היד בארבעים דורות שבמסירת התורה⁴², עד"ז הוא בכל ענין פרטי בהלכה וסברת ההלכה, אף דברים שחידש מעצמו וכיו"ב, הרי כאשר אומרים מאיזה בית מדרש בא חידוש זה — יש בכך משום חיזוק ענין ה"מסורה" שבתורה.

והיינו לא רק בדברים שבאו מפי ה 185שמועה או הלכה למשה מסיני וכיו"ב, שבזה אין חידוש שאומר ממי קיבל שמועה זו⁴³, אלא גם בדברים התלויים בסברא, שתלמיד ותיק חידש⁴⁴ ע"י א' מהמדות שהתורה נדרשת בהן, או ע"י סברות בעומק טעמי ההלכות⁴⁵, הרי את היסוד ו"דרך הלימוד" קיבל מרבו (וכיו"ב), ולכן יש ענין להזכיר את שם רבו⁴⁶.

וזהו הפירוש הפנימי במה שמסיים "הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (דלכאורה, גאולה לעולם — מאי בעי הכא?) — שהמעלה בזה שגם דברים אלו אומר בשם אומרו היא כך, שעי"ז מגלה (גואל) ההעלם דכל עניני התורה, ששורש ואמיתית כל פרטי הלכות פירושים וסברות שנתחדשו ע"י כאו"א הוא במה שנאמר למשה מסיני⁴⁶.

והיינו, דנוסף על הידיעה בכלל התורה שיודע מסורתה עד למשה מסיני, הרי הוא גואל כל פרט מדברי תורה, עי"ז שמגלים את האומר הראשון, שהוא משה רבינו מפי הגבורה⁴⁷.

ז. וע"פ כ"ז אולי יש לבאר דברי אאמו"ר, "דעפ"י פשוט י"ל שאימתי צריכים לומר דבר בשם אומרו הוא כשהאומר אמרו לאדם זה האומרו, אבל אם לא אמר לו אז אינו מחוייב לומר בשם אומרו":

בגדר⁴⁷ התורה יש ב' דברים: (א) מסירה מדור דור, (ב) מה שישראל⁴⁸ מוסיפים ומחדשים בתורה. וכמו התנאים, ש"כמה ענינים (ש)נתחדשו בתושבע"פ ורק אסמכוהו אקרא"⁴⁹ ועד שישנם "הגזירות והתקנות והמנהגות"⁵⁰ שבאים לגמרי על ידי החכמים ועד שנעשו תורה דוקא על ידי ישראל, כי רק דברים שנתפשטו בישראל ורוב הציבור יכולים לעמוד בהם נעשו חלק מהתורה⁵¹.

ודבר זה הוא מצד עצם גדר התורה, כי כיון שהתורה לא בשמים היא אלא ניתנה לבעלותם של ישראל, ופסק דיני התורה הוא ע"פ הנראה בשכלם, ועד 186שקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני⁵², לכן הרי מגדר התורה הוא שישנם ענינים כאלו שבאו באופן של חידוש ע"י חכמי ישראל.

וב' אופנים אלו באים גם בשמיעת ד"ת מרבו: (א) תלמיד שרבו לומד עמו, (ב) השומע דבר שלא נאמר לו, דהוי כאילו נודע לו הענין מעצמו; והם שני האופנים שבגדר התורה — כמו שהיא באה במסורה מא' לשני, וכמו שהיא באה מעצמו, כיון שזה שהוא יודע ענין זה בתורה הוא לא לפי שרבו או חבירו אמר לו אלא הוא קיבל זה בלי שהדבר נמסר לו בייחוד.

ובזה תלוי הגדר דאמירת "דבר בשם אומרו": החיוב לומר דבר בשם אומרו מדגיש (כנ"ל) הענין דמסירת כל עניני התורה מדור לדור, ודבר זה הוא כאשר האומר אמרו לו בייחוד (גם כאשר אח"כ נתאמת הדבר בכלי שכלו); והאופן שאינו חייב לומר בשם אומרו (גם משום מילי דחסידותא) — כאשר שמע הדבר מבלי שהאומר ידבר אליו — בא ללמדנו גדר זה שבתורה שבא מצד ישראל המוסיפים ומחדשים בתורה (לא ע"י מסירה מדור דור).

ח. ועפ"ז יש לבאר מ"ש אאמו"ר בהמשך דבריו, שהטעם לזה שר' יוסי שאלו ממאן שמעת לה הוא, כי "ר' יוסי ביחוד מקפיד שיאמרו בשם האומרו. . אפילו אם לא לו אמר האומר רק ששמע מהאומר ע"ד שהי' בר"ח כאן שלא לר"ח אמר ר"ה אלא לרב אחא ור"ח רק שמע [ויתירה מזו ש"בדרשה זו הי' ר"ח מבין דבר מתוך דבר. . חדשם ר"ח בעצמו", כמ"ש אאמו"ר כאן⁵³] עכ"ז ג"כ צריך לומר בשם אומרו ולכן שאלו ממאן שמעת לי'".

ומבאר, כי "ר' יוסי בחינתו הוא ע"ד בחי' אסתר כי אסתר הוא בחי' מלכות וכן ר' יוסי הוא בחי' מלכות".

וביאור הדברים, כי ספירת המלכות היא סוף כל דרגין, דלית לה מגרמא כלום, ולכן בה מודגש שגם החידושים הבאים מצד ישראל הם מהקב"ה, ואדרבה מדרגא נעלית יותר⁵⁴, מצד זה שישראל וקוב"ה כולא חד.

ומטעם זה גופא בא הסיפור בנוגע לר"י שמתחלה לא אמר לו ממי שמעו, כ"א אחר שר"י שאלו ממאן שמעת לי',

[וכן בנוגע להמשנה בחולין כריתות ונדה ששנו במשנה דעת ת"ק ואח"כ דעת ר"י, שהתנא לא הזכיר שמו בתחלה וחזר והזכיר שמו, הא קמ"ל מאן ת"ק ר' יוסי],

כי מצד דרגת הגילוי כפי שנסדר ע"פ סדר השתלשלות התורה (הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה בזהר), אין כאן הענין דמסורה אלא ענינו הוא כולו מצד החידוש דישראל, ורק מצד ר' יוסי, בחי' המלכות, נרגש כמו שהוא מצד העצמות⁵⁵, דגם החידוש שמצד המקבל, הרי כח החידוש גופא הוא מהקב"ה, כנ"ל.

(משיחות ש"פ תשא תש"מ, ש"פ בלק תשמ"ג)