ויקהל

187ויקהל

א. כתב הרמב"ם בהל' שבת¹: "המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל, והמבעיר גדישו של חבירו כו' חייב אע"פ שהוא משחית מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו כו' מתקנים הן אצל יצרן הרע. וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב".

והנה ידועה שיטת אדמו"ר הזקן (בדעת הרמב"ם) בגדר מלאכת מבעיר², ש"ענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש", ד"אע"פ שהמבעיר אינו חייב אא"כ צריך לאפר, אעפ"כ עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש"³, ומוכיח כן ממ"ש הרמב"ם (בסיום הלכה זו) "גבי חימום ברזל באור" ["המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב"] ובמגיד משנה שם "שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו' מבעיר" — אע"פ שבחימום ברזל אין שום כליון; וממשיך אדה"ז, שכן משמע גם מהדין⁴ (שהובא ברמב"ם כאן) "דהמדליק⁵ הנר אע"פ שא"צ לאפר חייב"⁶.

ובצפנת פענח⁷ מביא עוד ראי' ששיטת הרמב"ם היא ד"גדר הבערה" אינו "מה שעל ידי זה כלה מה שדולק" אלא "מציאות האש" — מהא דקיי"ל (כפסק הרמב"ם כאן) דמבעיר כל שהוא ג"כ חייב, ד"אם הוה משום דבר הנדלק הוה צריך שיעור כל אחד כפי מה שהוא".

ועפ"ז צע"ק לשון הרמב"ם וסדר דבריו בהלכה זו, דבתחלה (וכעיקר הגדרת המלאכה) נקט הבערה בשביל האפר, ורק לבסוף נקט גם הבערה בשביל האש עצמה ("להתחמם" או "להאיר").

להסברא⁸ שמלאכת מבעיר גדרה "שריפת וכליון העצים", ניחא הא שנקט הדוגמא ד"צריך לאפר", כי צורך זה שייך לגוף המלאכה (שריפת וכליון העצים), שהרי האפר נוצר מכליון העצים, ורק אח"כ יש מקום להוסיף, דגם כשאין הצורך בהאפר (הנוצר מכליון העצים), אלא בחמימות ואור (האש), חייבים ג"כ משום מבעיר;

אבל כיון ששיטת הרמב"ם היא שגדר מלאכת מבעיר הוא "הוצאת האש", הו"ל להתחיל מהדוגמא שהביא אח"כ "המדליק את הנר. . בין להתחמם בין ל 188האיר", שחמימות ואור הוא צורך בגוף האש — ואמאי התחיל מהדוגמא ד"צריך לאפר", שהאפר נוצר על ידי "כליון ושריפת העצים"⁹?

ב. בפשטות יש לומר:

מ"ש הרמב"ם שמבעיר חייב רק כשהוא "צריך לאפר", וכן "בין להתחמם בין להאיר", אינו אלא (כמפורש ברמב"ם כאן) שלא יהי' מקלקל¹⁰ (ולא משום דאי לאו הכי הוי מלאכה שא"צ לגופה, שהרי לדעת הרמב"ם¹¹ חייבים גם על מלאכה שא"צ לגופה).

ועפ"ז יש לבאר הטעם שהתחיל בהבערה באופן "שיהא צריך לאפר", לפי שבאופן זה מודגש יותר שאין כאן שום ענין של השחתה וקלקול, אפילו מצד גוף הפעולה דשריפת וכליון העצים, דכיון שהוא צריך לאפר, נמצא, שאין כאן מעשה של השחתה וכליון (ביטול מציאות העצים), אלא מעשה של תיקון, שעושה (ומהפך) את העצים לאפר (שהוא צריך לו)¹². משא"כ כשמדליק את הנר "בין להתחמם בין להאיר", הרי אע"פ שכוונת האדם היא בשביל תיקון הנעשה ע"י האש (חימום או אור), מ"מ, הרי יש צד קלקול בפעולה זו, קלקול העצים בשביל התיקון שע"י האש¹³.

אבל אין זה ביאור מספיק, כי סו"ס, כיון ש"עיקר החיוב. . משום ריבוי האש", הי' צריך להתחיל תיאור מלאכת מבעיר באופן המתאים למהותה של מלאכת מבעיר, שהאדם עושה את המלאכה בשביל כוונת המלאכה עצמה (הוצאת האש), והיינו שצריך לאש גופא (בשביל חמימות האש או אור האש¹⁴).

[ויש להוסיף ולהעיר: עיקר הצורך וההכרח לשלול שמבעיר אינו מקלקל, הוא להסברא שמלאכת מבעיר היא "שריפת וכליון העצים", שלפ"ז נמצא, שבעצם הוי מלאכת מבעיר מלאכה של קלקול (שריפה וכליון), ומובן ההכרח להדגיש תיכף בתחילת תיאור המלאכה, שחייבים עלי' רק כשאינה (אלא) השחתה וקלקול¹⁵; אבל כיון שלדעת הרמב"ם " 189עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש", א"כ תוכנה של מלאכת מבעיר אינו ענין של קלקול (שריפה וכליון) אלא ענין של תיקון, "הוצאת האש או שמרבה האש"].

ומזה מובן, דגם לפמ"ש אדמו"ר הזקן ש"ענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש", מ"מ, עיקר גדר מלאכת מבעיר הוא כשהוא "צריך לאפר", ולכן מתחיל הרמב"ם באופן זה, וממשיך "וכן המדליק את הנר. . בין להתחמם בין להאיר ה"ז חייב", דאע"פ שבאופן זה אינו צריך לאפר, מ"מ "ה"ז חייב".

ג. ויש לבאר זה (בפנימיות הענינים), ובהקדים, של"ט מלאכות האסורות בשבת הן המלאכות שעשו במשכן¹⁶, שמזה גופא מובן, שאע"פ של"ט מלאכות דשבת הן עבודות של חול (שלכן אסורות ביום קדוש דשבת), מ"מ, בשרשן ומקורן בקדושה (כידוע שכל דבר שבעולם שרשו ומקורו בקדושה) הרי הן עבודות כלליות ועיקריות של איש ישראל בעבודתו לקונו, לעשות מהעולם דירה ומשכן לה', "ועשו¹⁷ לי מקדש ושכנתי בתוכם".

וכן הוא בענין פרטי התנאים והגדרים דהל"ט מלאכות דשבת, הקובעים מהי (אב) מלאכה שחייבים עלי', יסודם ועיקרם הוא כפי שהם מלאכות בעבודת האדם לקונו, שאין העבודה נחשבת עבודה שלימה בלי תנאים וגדרים אלה, אלא שמזה משתלשל אח"כ לענין מלאכת שבת, שבלי תנאים וגדרים אלה אין היא מלאכה שחייבים עלי' בשבת.

ועפ"ז יש לומר בעניננו, שהטעם הפנימי שקבע הרמב"ם בתחילת מלאכת מבעיר האופן דמבעיר כש"צריך לאפר" (אע"פ ש"עיקר החיוב. . משום ריבוי האש"), הוא לפי שענינה של מלאכת מבעיר בעבודה רוחנית מחייב ש"יהא צריך לאפר".

ד. ביאור הענין:

כתיב¹⁸ "נר ה' נשמת אדם", ומלאכת "מבעיר" בעבודת האדם ענינה הדלקת ה"נר" דהנשמה שיהי' בוער באהבה כרשפי אש לה'.

והנה מבואר בתניא¹⁹, דכשם שאור הנר "מתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה. . אף שע"י זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו. . כך נשמת האדם. . חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה'", היינו שענינה של "אש" הנשמה הוא רשפי אש האהבה לה' הגורמים לאדם לעלות למעלה בכלות הנפש לה'.

וזהו גם הביאור הפנימי בזה ש"המבעיר (אפילו) כל שהוא", שמלאכת מבעיר אין לה שיעור (בכמות) — לפי שענין מלאכת מבעיר בעבודת השם הוא התנועה דמסירת נפשו לה', שחפץ זה "ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה. . הגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון"²⁰, מקורו בנקודת היהדות, שהיא " 190חלק אלקה ממעל ממש"²¹, ולכן לא חשוב בזה הכמות, כי היא נקודה פשוטה שלמעלה מהתחלקות, דגם ב"כל שהוא" ישנה כל (האיכות של) נקודת הנפש.

ובזה מוסיף הרמב"ם, שביחד עם זה צריך להיות התנאי "והוא שיהא צריך לאפר":

"אפר" הרי הוא החלק היותר גשמי וחומרי של הדבר הנשרף באש, ובלשון אדמו"ר הזקן²², דכאשר שורפים עץ הרי ג' היסודות דאש רוח ומים שבעץ "חלפו והלכו להם וכלו בעשן", משא"כ האפר הנשאר הוא "העפר שבו היורד למטה ואין האש שולטת בו הוא הנשאר קיים. . הוא חומרי יותר מכולן".

וזהו התנאי במלאכת מבעיר "שיהא צריך לאפר": תכלית הבערת אש הנשמה צריכה להיות לא בשביל העלי' (האש) לחוד — "ליפרד ולצאת מן הגוף" — אלא בשביל ההמשכה²³, "צריך לאפר", שהאדם ירגיש שהוא צריך לגשמיות העולם, היינו שהוא צריך להשאר נשמה בגוף ולעסוק עם גשמיות העולם לבררה ולזככה וכו'. ואדרבה, זוהי תכלית הבערת אש הנשמה, דזה שנתעורר ברשפי אש האהבה עד לרגש של כלות הנפש וחפץ לידבק בשרשו ומקורו, הוא אך כדי שמזה יבוא לידי תוספת חיזוק בעבודה בקיום התורה והמצוות בהיותו נשמה בגוף בעוה"ז הגשמי.

והיינו, לפי שכל ענין מלאכת המשכן — שהיא היא מקורה של ל"ט מלאכות — הוא להשלים כוונת בריאת העולם, שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים²⁴, וכן הוא במשכן הפרטי שבכאו"א (כמחז"ל²⁵ עה"פ¹⁷ "ושכנתי בתוכם — בתוך כאו"א מישראל"), שענין מלאכת המשכן הוא מה שהאדם צריך לעשות את העולם דירה ומשכן לו ית'. ולכן אין מלאכת מבעיר בשלימות עד ש"יהא צריך לאפר", שיורגש, שכוונת הבערת האש האלקי שבנשמתו היא בשביל "העפר", עשיית דירה לו ית' בתחתונים.

ה. ובעומק יותר:

אין פירוש הדברים, שהבערת האש (כלות הנפש דהנשמה) ו"צריך לאפר" הם שני הפכים, אלא שכיון שתכלית הכוונה היא לעשות העולם דירה לו ית', לכן תכליתה של התעוררות אש האהבה צ"ל בשביל ה"אפר", בירור וזיכוך גשמיות העולם — אלא עוד זאת, שהתנאי ד"צריך לאפר" הוא הבחינה שהבערת אש הנשמה היא כדבעי. דכאשר התעוררות רשפי אש האהבה לה' היא בשלימות, אזי אש הנשמה גופא מכריח ש"צריך לאפר".

וההסברה בזה²⁶:

כיון שהענין ד"דירה בתחתונים", עשיית עולם הזה לדירה ומשכן לו ית', היא כוונת העצמות, מה שהוא ית' " 191נתאווה" אלי', הרי מובן, דככל שהאדם עולה למעלה יותר, ומתקרב יותר לשרשו ומקורו "בה' חיי החיים ב"ה"²⁰, הרי הוא מרגיש יותר את הנחיצות וההכרח לירד למטה ולהתעסק בבירור וזיכוך העולם, לעשותו דירה ומשכן לו ית', כיון שרק בכך ממלאים כוונת העצמות.

ונמצא, שאימתי הוי הבערת אש הנשמה מלאכה ועבודה בשלימות, שחפץ הנשמה לידבק בו ית' הוא בשלימות והיא עלי' באמת — רק כשמביאה לידי המשכה למטה — "(צריך ל)אפר"²⁷.

(משיחות ש"פ יתרו תשמ"ט, ש"פ ויקהל תשי"ד)