שיחה א

161שיחה א

א. בתחילת המגילה¹ מסופר שביום השביעי של המשתה שעשה אחשורוש "לכל העם הנמצאים בשושן הבירה"², צוה "להביא את ושתי המלכה לפני המלך גו' ותמאן המלכה ושתי לבוא גו' ויקצוף המלך מאד גו' ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים גו' כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך גו'".

והטעם שהציע אחשורוש את הדבר לפני חכמיו הוא "כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין"³ (כי כן מנהג המלך בכל משפט לשום את הדבר לפני כל יודעי דת ודין. רש"י), ומשמע מזה, שהי' מסופק בדינה של ושתי. ולכאורה תמוה: הנהגת ושתי (ש"לא עשתה את מאמר המלך"⁴) הרי היתה מרידה במלכות — ומהו הספק בדינה⁵? והלא מי שאינו מקיים ציווי של מלך, בדיני ישראל ע"פ תורת חסד רשות למלך להרגו (מדין מרידה במלכות)⁶ — ומובן שכן הוא אצל מלכי האומות, שהמורד במלכות "אחת דתו להמית"⁷.

וביותר תמוה מענה של ממוכן — אחד ה"חכמים יודעי העתים" — "לא⁸ על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים גו' כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן גו'" — כלומר: הנימוק לזה שהיא חייבת מיתה ["יצא דבר מלכות (גזירת מלכות של נקמה שצוה להורגה. רש"י) גו' אשר לא תבוא ושתי (ולכך נהרגה. רש"י) לפני המלך גו'"⁹] הוא לא מפני חטא מרידתה במלך אחשורוש, אלא לפי שעותה על "כל השרים. . כל העמים. . להבזות בעליהן בעיניהן"¹⁰!

בכמה מפרשים¹¹ עמדו על זה, ותירצו בכמה אופנים. ויש לעיין דהרי זו תמי' עצומה בפשוטם של כתובים, ולא באה ולא נרמזה אפילו בפרש"י על המגילה!

ב. ויש לבאר זה בהקדים מ"ש לעיל¹² (בנוגע למשתה זה) "והשתי' כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש", שלכאורה אינו מובן לשון הכתוב "כי כן יסד המלך"; ובפרט שאינו לשון המתאים להמשך הכתוב "(יסד המלך) על כל רב 162ביתו".

ואע"פ שפירש רש"י "לשון יסוד, כלומר כן תקן וצוה" — צ"ע מה טעם אומר "יסד" [הזקוק בפרש"י ל"כלומר", דיוק מיוחד¹² — "כלומר כן תיקן וצוה"], ולא נקט לשון הרגיל "כי כן צוה המלך" (וכלשון המגילה עצמה (לקמן¹³) "כי כן צוה לו המלך")?

גם צע"ק בפרש"י על התיבות "על כל רב ביתו", שמפרש "על כל שרי הסעודה שר האופים ושר הטבחים ושר המשקים" — הרי הכתוב בא לתת טעם ל"השתי' כדת וגו'" — "כי כן וגו'", וא"כ "שר האופים ושר הטבחים" מאי בעי הכא?

ואף שמלשון הכתוב "על כל רב ביתו" משמע שצוה כן ליותר משר אחד — הרי [נוסף לזה, שגם את"ל שהציווי הי' גם לשר האופים ושר הטבחים, הו"ל לרש"י להתחיל ב"שר המשקים" דבי' עסקינן, הנה] אין זה מכריח שכוונת הכ' לכלול גם את שר האופים ובפרט שר הטבחים שע"פ הפשט אינו נוכח בהסעודה (משא"כ שר האופים והמשקים שמביאים הפת והמשקה) — כי מסתבר לפרש בפשטות שהכוונה לכל המשרתים והמפקחים בהסעודה¹⁴ (שהשתי' תהי' באופן ד"אין אונס" אלא "כרצון איש ואיש"), אבל "שר האופים ושר הטבחים" מאן דכר שמייהו?!

ג. ויש לומר, שכוונת רש"י היא לתרץ אריכות לשון הכתוב, "כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש", ולא נאמר בקיצור "והשתי' כדת אין אונס כי כן צוה המלך"?

גם אינו מובן — למה האריכה המגילה בכל פרטים אלה, אף דנפק"מ דאין אונס בשתי' — שג"ז משבחי סידור הסעודה.

ומזה למד רש"י, שזה דהשתי' היתה באופן ד"(כדת) אין אונס" לא הי' ציווי פרטי מהמלך בנוגע לשתי', אלא תוצאה מזה שהמלך "יסד" ותיקן כללות סעודה זו באופן מיוחד — כלומר, שכל שרי הסעודה נצטוו מהמלך "לעשות כרצון איש ואיש".

ולכן מפרש רש"י "על כל רב ביתו" — "על כל שרי הסעודה, שר האופים ושר הטבחים ושר המשקים", שתקנת המלך היתה בנוגע לכל פרטי הסעודה (שתהי' "כרצון איש ואיש"), הכוללת כל מיני מאכל ומשקה; ומזה, ש"כל רב ביתו" כאן כולל "כל שרי הסעודה"¹⁵, שהם "שר האופים ושר הטבחים ושר המשקים". וכיון שהסעודה בכלל נקראת "לחם"¹⁶, עיקרה אכילה והשתי' טפלה אלי', לכן קחשיב רש"י "שר האופים ושר הטבחים" לפני "שר המשקים".

ועפ"ז מדוייק לשון הכתוב "לעשות כרצון איש ואיש", שמשמעו לא (רק) שלילת האונס, אלא גם עשי' (חיוב) — כי עיקר תקנת וציווי המלך (גם בנוגע לשתיית יין) לא הי' (רק) ענין של שלילה ("אין אונס"), אלא ענין חיובי ("לעשות כרצון איש ואיש"), ששרי הסעודה סידרו אותה באופן שכאו"א מהמסובים אכל ושתה כפי רצונו. וזוהי אריכות לשון הכתוב, דזה ש"השתי' כדת אין אונס" הוא "כי כן יסד המלך גו' לעשות כרצון 163איש ואיש", שהיא תוצאה מענין כללי שיסד ותקן המלך בסעודה זו.

ד. ועדיין צ"ע: כיון שעיקר החידוש בסעודה זו הי' ש"יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" — למה נאמר זה כנתינת טעם על הא ד"השתי' כדת אין אונס", ולא כענין בפני עצמו?

ועוד: מאי קמ"ל הכתוב בזה שמקדים "והשתי'. . אין אונס" — דבר המשתמע בדרך ממילא מזה שממשיך מיד "כי כן יסד המלך. . לעשות כרצון איש ואיש"? אם "על כל רב ביתו" למלאות רצון כאו"א בכל השייך לסעודה זו, פשיטא שאין אונס בה, אין לאנוס ולהכריח לשתות!

וגם דיוק לשון הכתוב "כן יסד המלך" עדיין אינו מתיישב כל צרכו — דאף שזהו שייך לכללות הסעודה, מ"מ הי' מספיק, לכאורה, לומר "כי כן צוה המלך על כל רב ביתו ("על כל שרי הסעודה") לעשות כרצון איש ואיש".

ויש לומר, כי בזה שהענין ד"כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש" בא כנתינת טעם על "השתי' כדת אין אונס", מודגש יותר החידוש בסעודה זו, שהיתה "כרצון איש ואיש".

ה. ביאור הענין:

"והשתי' כדת אין אונס" פרש"י: "כדת — לפי שיש סעודות שכופין את המסובין לשתות כלי גדול ויש שאינו יכול לשתותו כי אם בקושי, אבל כאן אין אונס".

והכרחו של רש"י (בפשוטו של כתוב¹⁷) לפרש כן, מובן בפשטות — הן מצד תוכן הכתוב, דלכאורה, למה יעלה על הדעת שיאנסו לשתות עד שהוצרך להיות ציווי מיוחד (ומהמלך עצמו — "כן יסד המלך") ש"השתי'. . אין אונס"? והן מלשון הכתוב, דתיבת "כדת" מאי פירושה, והול"ל¹⁸ "והשתי' אין אונס"?

ולזה פרש"י "לפי שיש סעודות שכופין את המסובין לשתות כלי גדול" — וכיון שישנן סעודות ש"דתן" (מנהגן) מחייבת לכוף על השתי', הי' מסתבר לומר, שבמשתה של מלך, בנדו"ד, שכולה היתה "כיד המלך" (בכל פרטי'¹⁹, ובפרט בנוגע ליין, שמפורש בו²⁰ "ויין מלכות רב כיד המלך"), הרי ודאי ש"דת" זו היתה שוררת בה; ולכן קמ"ל הכתוב שכאן היתה באופן ד"אין אונס כי כן יסד המלך", שהמלך עצמו צוה שלא לאנוס, היפך הדת²¹.

אבל יש לעיין בזה, שהרי הטעם של מנהג ב"דת" כזו (לכוף לשתות בכלי גדול) הוא, להראות גדולתו של בעל המשתה, שסעודתו היא בהרחבה, ולכן שותים כוס גדול דוקא. וא"כ בנדו"ד שהמדובר במשתה של מלך, איך יכולים לוותר על "דת" זו, והרי הנהגה כזו (לשנות ה"דת" ולא לכפות לשתות בכוס גדול), הוא היפך כבוד המלכות²²?

164ושאלה זו מתורצת בדיוק לשון הכתוב "כי כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש" — ששאני סעודה זו, שכל יסודה ועיקרה מתחילתה תיקן שיהי' כרצון העם דוקא. כלומר: יש סעודות שענינן הוא להרבות בכבוד עושה הסעודה, וע"ד המשתה הראשון שעשה אחשורוש "לכל שריו ועבדיו גו' בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו"²³ — ובסעודה כזו כבוד המלכות מחייב לנהוג כ"דת", "לשתות כלי גדול" דוקא; אבל הסעודה שעשה אחשורוש אח"כ "לכל העם הנמצאים בשושן הבירה" היתה למטרה אחרת — לא להראות גדלות המלך ולהרבות בכבודו, אלא שתהי' "כרצון איש ואיש", כרצון העם דוקא (כלשון רש"י "לעשות. . לכל אחד ואחד²⁴ רצונו"²⁵). וכיון ש"כן יסד המלך" סעודה זו מלכתחילה, מובן שאין סעודה זו בכלל אותן הסעודות (כדיוק לשון רש"י "לפי שיש סעודות שכופין כו'", שאין זה בכל סעודה) שכופין לשתות כוס גדול דוקא, כי זהו היפך מטרת סעודה זו.

וזהו גם הטעם שהכתוב מדייק לספר ע"ד "והשתי' כדת אין אונס", שבזה מודגש עד כמה הי' סעודה זו "לעשות כרצון איש ואיש" (רצון והנאת העם דוקא), עד שמצד זה היו יכולים לבטל את "השתי' כדת" (היפך כבוד המלכות), כיון שמטרת סעודה זו הי' "לעשות כרצון איש ואיש" כנ"ל.

ו. ע"פ הנ"ל מיושבת בפשטות התמי' הנ"ל (סעיף א) בנוגע לושתי (עד שאין רש"י צריך לבארה בפירושו);

כיון שכל סעודה זו הי' לעשות כרצון כל אחד ואחד, ופשיטא ש"אין אונס" בכל הקשור לסעודה זו (כיון שכן יסד המלך וזהו כבודו) — הרי יש מקום לומר שאין ושתי חייבת לבוא "לפני המלך גו' להראות העמים והשרים את יפי'"²⁶ באונס (ומיאונה אינו מרידה במלכות, אלא אדרבה בהתאם לרצון המלך, "לעשות כרצון איש ואיש"²⁷).

165אבל מובן שיש מקום לומר גם להיפך [ומפני כמה טעמים: 1) י"ל שהבאת ושתי לפני השרים אינה פרט וחלק מהסעודה ולא חל ע"ז הציווי ד"לעשות כרצון איש ואיש". 2) הציווי "לעשות כרצון איש ואיש" הוא בכלל, אבל כאן הרי יש ציווי מפורש של המלך. 3) "לעשות כרצון איש ואיש" הי' בנוגע ל"העם הנמצאים בשושן הבירה", שאחשורוש רצה להנאותם כו', ואין המלכה בכלל²⁸] — ולכן התייעץ אחשורוש עם "החכמים יודעי העתים", והם נזקקו לטעם הנוסף "לא על המלך לבדו גו'".

ז. ידוע מרז"ל²⁹ שכל "מלך" הנאמר במג"א מרמז על הקב"ה, שמזה מובן גם בפסוק דידן, "כי כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש" — שבפסוק זה נרמזת הנהגתו של הקב"ה בשייכות לעמו ישראל.

ויש לומר, שבפסוק זה נרמז העילוי והחידוש שנפעל על ידי מסירת נפשם של ישראל בימי הפורים. דאמרו חז"ל³⁰ שבעת מ"ת "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית כו' מכאן מודעה רבה לאורייתא (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס. רש"י) כו' הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב³¹ קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר"³².

וזהו גם הרמז בפסוק דידן — בנוגע להסעודה שעשה המלך "לכל העם הנמצאים בשושן³³ הבירה", דקאי על ישראל שהם עם קרובו (ונמצאים בבירתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה) — שהקב"ה מזמינם לסעודה, דהיינו לימוד התורה וקיום המצות³⁴, שזוהי סעודתו והנאתו של איש ישראל; והקב"ה נותן בחירה חפשית, "אין אונס"³⁵, ואדרבה, "לעשות כרצון איש ואיש".

וזה הי' העילוי דימי הפורים שאז "קיימו מה שקיבלו כבר", לא מתוך אונס אלא דוקא מתוך בחירתם החפשית³⁶.

ולכן גדלה שמחת פורים למעלה מכל מדידה והגבלה³⁷, עד ש"חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'"³⁸, וכפרש"י "לבסומי — ביין"³⁹, שיש לומר, שזהו ענין של "ונהפוך"⁴⁰, שתמורת ה"יין" שנתן אחשורוש במשתה שלו, 166באופן של "ויין מלכות רב כיד המלך", שלא למעליותא, נעשה "יין. . רב" דקדושה, שמחת פורים שלמעלה ממדידה והגבלה, עד דגם כאשר כל המועדים בטלים⁴¹ (ששמחת מועדים לא תהי' בחשיבות לגבי השמחה שתהי' בשמחת הגאולה⁴²), שתהי' שמחה למעלה ממדידה והגבלה, ועד ש"שמחת עולם⁴³ על ראשם"⁴⁴ — שמחת פורים לא תבטל, "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"⁴⁵.

(משיחת פורים תשכ"ז)