שיחה ב

167שיחה ב

א. גרסינן בגמרא¹ (בטעם תקנת הנביאים לקרוא את המגילה בפורים): "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה (ביציאת מצרים אמרו שירה על הים². רש"י), ממיתה לחיים לא כל שכן. אי הכי הלל נמי נימא, (ומשני³) לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה, (ומתרץ) כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא (קריאת המגילה זו היא ההלל). רבא אמר⁴ בשלמא התם (ביציאת מצרים) הללו עבדי ה'⁵ ולא עבדי פרעה (שהרי לחירות יצאו. רש"י), אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן (דלא נגאלו אלא מן המיתה. רש"י)".

ונמצא, שיש ג' טעמים שלא תיקנו לומר הלל בפורים: א) לפי שנס פורים הי' בחוצה לארץ. ב) קריאת המגילה היא במקום הלל⁶. ג) לפי שאי אפשר לומר⁷ "הללו עבדי ה' (ולא עבדי אחשורוש)", כי "אכתי עבדי אחשורוש אנן".

והיינו, שלטעם הא' והג' אין חיוב לומר הלל, ואילו לטעם הב' חייבים בהלל, אלא שיוצאים חובת הלל בקריאת המגילה (ולדעת המאירי⁸ נפק"מ להלכה, במי שאין לו מגילה, דלטעם "קרייתא זו הלילא" חייב בקריאת הלל).

ולכאורה צ"ע בטעם הג' "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (ופרש"י ד"לא נגאלו אלא מן המיתה") — הרי קושיית הגמ' עדיין במקומה עומדת: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן". וכי משום שאין המצב מתאים להפסוק "הללו עבדי ה'" ה"ז פוטר את האדם מלהלל לה' על גאולתו "ממיתה לחיים" (שגדולה יותר מגאולה "מעבדות לחירות")?

ועכצ"ל, שהענין ד"עבדי ה'" נוגע לעצם אמירת הלל, דכאשר חסר תנאי זה ה"ז מעכב מלומר הלל, דרק קריאת המגילה תיקנו מפני הק"ו "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן", אבל בשביל אמירת הלל זקוקים למצב של "עבדי ה'".

ב. והנה בגמ' שם ממשיך "בין לרבא בין לר"נ קשיא [ובפרש"י: "בין לרבא, דאמר להכי לא אמרי הלל דאכתי עבדי אחשורוש הוו, הא לאו הכי אמרינן. בין לרב נחמן, דאמר קריאת המגילה במקום הלל"] והא תניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, (ומשני) כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון". ומשמע, דגם לדעת רבא יתכן חיוב הלל גם לאחרי 168שגלו ישראל על נס שנעשה בחוצה לארץ ("חזרו להכשירן הראשון").

ולכאורה תמוה, הרי לדעת רבא, כ"ז שלא נגאלו "מעבדות לחירות" אין אומרים הלל, וא"כ איך שייך חיוב הלל לאחרי "שגלו" ונמצאים במצב של "אכתי עבדי" (וכמפורש בר"ן⁹ ש"האי טעמא דרבא סגי לכל נס העשוי בחוצה לארץ בעוד שישראל בגלות")¹⁰?

ג. ויש לומר הביאור בכל זה:

כל ג' הטעמים הנ"ל לזה שלא תיקנו לומר הלל בפורים, יסודם בנקודה אחת — שנס פורים לא הי' נס גלוי [שהרי לא מצינו בכל פרטי הנס דפורים ענין של שידוד מערכות הטבע וביטול מנהגו של עולם¹¹, ורק שהי' "נראה¹² בשכל שכל הסבות היו למעלה מהטבע"], ואילו תקנת קריאת הלל אינה אלא על נס שבגלוי דוקא¹³. ועד שאמרו¹⁴ "הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף", דאע"פ שאנו מודים לה' בכל יום בתפלה¹⁵ "על נסיך שבכל יום עמנו", הרי שהוא ית' עושה לנו נסים "בכל יום" — מ"מ אין זה מחייב אמירת הלל (ואדרבה, "הקורא הלל בכל יום כו'"), לפי שאינם נסים גלויים, ואמירת הלל היא דוקא על נס גלוי, כנ"ל¹⁶.

אלא שיש חילוק עיקרי בין "נסיך שבכל יום עמנו" לנס פורים, ד"נסיך שבכל יום עמנו" הם החסדים הבאים בהנהגה טבעית, ונק' "נסיך" לפי שבאמת אפילו הנהגת הטבע ה"ה ענין של נסים (וכמבואר בכ"מ, שהטבע עצמו הוא "נסים¹⁷ רבים מתמידים ותכופים כו'"), משא"כ נס פורים הרי כל כולו היא הנהגה נסית, אלא שהנס הי' מלובש בדרכי הטבע¹⁸.

ולכן יש מקום לשקו"ט אם יש חיוב אמירת הלל בפורים: מצד הנס שבמאורע דפורים — יתכן שיש חיוב באמירת הלל¹⁹, 169ואילו מצד לבוש הטבע שבנס פורים — י"ל שפטורים מהלל (ע"ד העדר אמירת הלל בכל יום).

ועפ"ז יש לבאר דעת רב נחמן "קרייתא זו הלילא", דיש לומר, שאין כוונתו שלא תיקנו לומר הלל בפורים לפי שכבר תקנו לקרוא את המגילה ולכן אין צורך (גם) באמירת הלל — אלא שאמירת הלל בפורים לא תתכן אלא בקריאת המגילה: מצד עצמו אין אדם מרגיש הנס שבמעשה פורים באופן המחייבו באמירת הלל (שהיא על נס שבגלוי דוקא כנ"ל), כ"א דוקא בקריאת המגילה אפשר לו להלל את השם על נס זה — דלהיותה א' מכ"ד כתבי קודש, חלק מתורת אמת ו"תורה אור", הרי בה ועל ידה מואר ומורגש אמיתית הענין, שזה הי' נס מאת הקב"ה (ורק שנתלבש בלבושי הטבע). וזהו מ"ש ר"נ: "קרייתא זו הלילא", והיינו שבקריאתה של המגילה בה תלוי' וגם כלולה אמירת ההלל.

[ונפק"מ למעשה, שלפי הסברה זו, הנה גם מי שאין לו מגילה אינו אומר הלל. וזהו בהתאם למ"ש באחרונים²⁰ ד"מסתימות דברי הפוסקים משמע דאין בו הלל לעולם", אלא שהם ביארו, דמאחר שלא תיקנו חכמים הלל בפורים, שוב אין מקום לאמירתו גם אם אין לו מגילה. וע"פ הנ"ל ה"ז יתירה מזה, דמלכתחילה לא תתכן אמירת הלל בפורים אלא בקריאת מגילה בלבד].

ד. והנה טעם הדבר, שעל נס פורים אי אפשר לומר הלל להיותו נס המלובש בטבע, יש לבאר בשני אופנים:

א) זהו מצד החפצא דהנס, שנס המלובש בטבע אינו בגדר נס המספיק לחייב אמירת הלל (כמו בהנהגה הטבעית, עם היותה גם היא "נסיך שבכל יום עמנו", שאינה מחייבת לומר הלל, ואדרבה, אסור לומר הלל על הנהגה זו).

ב) זהו מצד חסרון הגברא, דלהיות שקשה לאדם להכיר הנס שבהנהגה זו לכן אי אפשר לתקן ולחייב אמירת הלל ע"ז.

ויש לומר, שזהו החילוק בין שני הטעמים שאין חיוב של אמירת הלל כלל בפורים — (א) לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ, (ב) אכתי עבדי אחשורוש אנן:

לטעם הא' ה"ז מפני החפצא דהנס: ידוע שבהשגחה האלקית יש חילוק בין ארץ ישראל וחוץ לארץ, דעל ארץ ישראל נאמר²¹ "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", שההשגחה האלקית שם היא באופן גלוי, משא"כ בחוץ לארץ שההשגחה האלקית מסתתרת שם בלבושי הטבע²². ולכן ס"ל מ"ד זה שנס הנעשה בחו"ל (שאין שם השגחה גלוי', שלכן גם הנס מלובש ומוסתר בטבע²³) אינו מסוג נס המחייב אמירת הלל.

170ורבא ס"ל, שלאחרי שגלו אין המקום דחוצה לארץ שולל האפשריות דאמירת הלל²⁴, והחסרון הוא מצד הגברא, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", שבכדי לומר הלל צריכים להיות "עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש", דרק מי שהוא במעלת "עבדי ה'" יכול להרגיש את ההנהגה הנסית בנס המלובש בטבע. משא"כ כאשר ישראל משועבדים לאומות העולם, אי אפשר להם להגיע להרגשה זו ובמילא אין מקום לאמירת הלל.

ה. ויש לבאר הענין בעבודת האדם:

החילוק בין ארץ ישראל וחוצה לארץ באדם עצמו הוא ההפרש בין עניני נשמתו ועניני גופו²⁵, שבנשמת האדם שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"²⁶ נרגש האור האלקי בגילוי (ע"ד הענין ד"עיני ה' אלקיך בה"), משא"כ בעניני הגוף שהוא "חוץ" להתגלות זו.

וזהו תוכן הדיעה הא' שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ, דאמירת הלל היא ההילול על התגלות אלקית²⁷, וזה שייך רק מצד נשמת האדם, שהיא מרגישה התגלות זו, ולא הגוף.

ועפ"ז יש לבאר (בפנימיות הענינים) דעת רבא שאין אומרים הלל על הנס דפורים לפי ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" ומ"מ ס"ל "כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון":

זה ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" הוא רק בנוגע לעניני הגוף, משא"כ בנוגע לעניני הנשמה, הרי מאז מתן תורה נעשו ישראל "עבדי ה'" לעד²⁸, וכמפורש בכתוב²⁹ "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם", וכמחז"ל³⁰ "שטרי קודם" [וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו³¹, ש"רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות"].

ולכן לא שלל רבא גדר ההלל בזמן הגלות, כי עניני הנשמה לא נפגעו על ידי הגלות, ובהם אפשר להיות הילול; ורק על נס פורים, שהי' מלובש בטבע, אי אפשר להיות הילול³¹, כי בשייכות לטבע (היינו דברים גשמיים, ובאדם עצמו — עניני הגוף³²), "עבדי אחשורוש אנן".

ורב נחמן ס"ל "קרייתא זו הלילא", שבכח התורה אפשר לאדם להמשיך התגלות אלקות גם בעניני הטבע, שגם בהם יורגש אור הקדושה.

ובעבודת האדם — כאשר הוא עובד את השם בכל עניניו הגשמיים באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"ובכל דרכיך 171דעהו", אזי הוא ממשיך בהם התגלות אלקות ע"ד עניני נשמתו.

וזהו גם הפירוש הפנימי במחז"ל³³ "מיסמך גאולה לגאולה", שצריכים להסמיך גאולת פורים לגאולת פסח, שגאולת פסח, שבאה על ידי "שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"³⁴ ובנסים גלויים, פעלה שבני ישראל יהיו "עבדי ה' ולא עבדי פרעה", ותכלית הכוונה היא להסמיך ולהמשיך "גאולה" זו גם בגאולת פורים, שגם בעניני הטבע יהי' נרגש שבעצם הם עניני נסים,

עדי קיום היעוד³⁵ "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר", בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

(משיחת פורים תשכ"ב)