שיחה ב

153שיחה ב

א. כתב הרמב"ם בסוף הל' כלאים: "כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית" (ועד"ז כתב בהל' כלי המקדש¹ ד"האבנט מפני שהוא שעטנז, אסור² לכהן הדיוט³ ללובשו אלא בשעת עבודה"). והראב"ד השיג⁴, מהא דאמרו בגמרא⁵ ש"במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר".

ועוד השיג הראב"ד⁶ על מ"ש הרמב"ם דלוקין רק "מפני האבנט שהוא כלאים" — "אטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים". וברדב"ז⁷ תי' ד"אבנט הי' מרוקם צמר ורך הי', אבל חשן ואפוד ארוגים היו ואפשר שהיו קשים ואינם כלאים", ולפי ביאור זה ברמב"ם⁸ נמצא דהרמב"ם והראב"ד פליגי אי יש דין כלאים רק באבנט⁹ או גם בעוד בגדי כהונה (דכהן גדול).

ויש לומר, שב' פלוגתות אלו בין הרמב"ם והראב"ד תלויות זב"ז:

הא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם הותרו כלאים בבגדי כהונה רק בשעת העבודה או כ"ז שהוא במקדש (אפילו שלא בשעת עבודה), הוי פלוגתא בגדר היתר כלאים בבגדי כהונה:

הרמב"ם כתב בפירוש שהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא ע"ד היתר כלאים בציצית, שזהו רק דיחוי¹⁰ (או היתר¹¹), והיינו דאיסור כלאים נדחה והותר¹¹ במקום מצות עשה דעבודת הכהונה¹², כמו 154שהותר במקום מצות ציצית, ולכן אין מקום להתירו אלא בשעת עבודה בלבד;

משא"כ הראב"ד ס"ל שיש חילוק עיקרי בין כלאים בציצית וכלאים בבגדי כהונה¹³, דגבי ציצית יש לימוד¹⁴ להתיר כלאים בציצית (מסמיכות בקראי בשני הענינים, "לא¹⁵ תלבש שעטנז גו' גדילים תעשה לך גו'"), משא"כ בבגדי כהונה אין כאן לימוד מכתוב להתיר כלאים בבגדי כהונה, אלא מפני שכן ציוותה תורה לעשות האבנט מצמר ופשתן¹⁶, ובדרך ממילא ידעינן שאין בזה איסור (כלאים), היינו שמלכתחילה כן הוא אופן קיום לבישת בגדי כהונה, שיש בהם כלאים. ולכן ס"ל שאין היתר לבישת כלאים בבגדי כהונה תלוי בעשיית העבודה, אלא שגבי בגדי כהונה מעיקרא לא נאמר האיסור דכלאים¹⁷.

ועפ"ז יש לומר, שזהו גם טעם פלוגתתם אם רק באבנט הי' דין כלאים או גם בחשן ואפוד:

לדעת הראב"ד שמעיקרא לא נאמר דין כלאים בבגדי כהונה, מסתבר לרבות כלאים בבגדי כהונה (שגם בחשן ואפוד יש כלאים), להדגיש דכך ציוותה תורה מלכתחילה שכן צ"ל אופן עשיית בגדי כהונה; משא"כ לדעת הרמב"ם, שבעצם גם בבגדי כהונה נאמר איסור כלאים, אלא שנדחה (והותר) במקום מצות עשה, מסתבר למעט הדיחוי וההיתר דאיסור כלאים ככל האפשרי, ולכן ס"ל להרמב"ם שגבי חשן ואפוד אין צריכים להתיר האיסור כי "היו קשים ואינם כלאים", ורק באבנט יש דין כלאים שהותרו בשעת עבודה.

ב. ע"פ הנ"ל בדעת הרמב"ם, אולי יש לבאר טעם ע"ד הנגלה שרק האבנט יש בו דין כלאים ולא אף אחד משאר בגדי כהונה (ולדעת הרמב"ם גם בבגדי כה"ג כן הוא) — דלכאורה מאי שנא בגד זה שרק בו ציוותה תורה שיהי' עשוי מכלאים?

ויש לומר בזה, ע"פ מה דאיתא בגמרא¹⁸ דחגורה בעת התפלה יש בה משום "הכון¹⁹ לקראת אלקיך ישראל" (ולכן כתבו הראשונים²⁰ "שצריך לאזור חלציו כשמתפלל", וכן נפסק בטור ושולחן ערוך²¹).

ועפ"ז יש לומר, שזהו גם תוכן ענין האבנט בבגדי כהונה, דכל עיקר ענינו הוא משום "הכון לקראת אלקיך ישראל". דשאר בגדי כהונה הם לבושים ובגדים לכסות את האדם (כתפקידם הרגיל של בגדים), אלא שנעשו באופן מיוחד, "לכבוד ולתפארת"²², להיותם בגדי קודש לעבודת הכהונה²³ [ולבושים 155המיוחדים לכה"ג, הרי יש בכל א' מהם תפקיד מיוחד: על האפוד היו אבני שהם שבהם היו חקוקים שמות בני ישראל²⁴; וכן בחושן היו י"ב אבנים כנגד י"ב שבטים²⁵, ועוד זאת שבו היו האורים ותומים²⁶; בשולי המעיל היו הפעמונים, "ונשמע קולו בבואו על הקודש גו'"²⁷; והציץ שעליו הי' חקוק "קודש לה'"²⁸ הי' כדי לכפר על "עון הקדשים"²⁹];

משא"כ האבנט עיקר ענינו ותפקידו הוא הענין ד"הכון לקראת אלקיך ישראל" [שהרי המכנסים היו בהם "שנצים"³⁰ כדי לאזור אותם, והכתונת אינה צריכה אבנט כדי להחזיקה³¹], כפשטות ענין האבנט, שמורה על גמר³² לבישת הבגדים, ומוכנים לעשיית העבודה.

וכיון שלדעת הרמב"ם עיקר טעם ההיתר דכלאים הוא רק מחמת מצות עשה דעבודת הכהונה¹², לכן, לא היו כלאים אלא בבגד זה שכל ענינו הוא "הכון לקראת אלקיך ישראל", הכנה לעבודה³³.

ג. וצ"ע בפנימיות הענינים, סו"ס מאי טעמא אמרה תורה שעבודת הכהונה נעשית דוקא ע"י לבישת בגד שיש בו כלאים?

ובפרט שעצם ענין הכהונה תלוי בבגדי כהונה, כמו שאמרו³⁴ "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם", ונמצא, שענין הכהונה נפעל על ידי לבישת בגד שיש בו כלאים³⁵.

ועפ"ז י"ל שגם לדעת הרמב"ם אין הכלאים בבגדי כהונה רק ענין של היתר, אלא יש בזה תוכן מיוחד, דענין ועבודת הכהונה מחייב שיהי' בו בגד של כלאים. אלא שלדעת הרמב"ם תוכן זה שייך (א) אך בשעת העבודה, (ב) ורק באבנט.

ד. ויובן זה ע"פ המבואר בבחיי³⁶ 156בטעם וסוד איסור שעטנז (ע"ד הקבלה), ד"המעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו הרי זה גורם הפך השלום כי הוא מערבב הכחות העליונים ומבטל אותן ועוקר אותן ממנויים. . השנים הנולדים בעולם ראשונה (קין והבל) היו כלאים, זה מצד הרוח הטובה וזה מצד הרוח הרעה ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקודש ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה על כן נאסר לנו הכלאים כי הוא חבור שני קצוות שהם שני הפכים. . אין חבורן עולה יפה. . נאסר לנו הבגדים. . לפי שהנולדים ראשונה קרבנם הי' צמר ופשתים זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים³⁷ ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדיו. . הלובש בגד זה מערבב הכחות העליונים³⁸. . ישראל הוזהרו מהחבור הזה שהם הפכים כדי להתרחק מרוח הטומאה ולהתקדש ברוח הקודש".

ויש לומר, שבאריכות לשונו מרמז לשני אופנים בביאור איסור כלאים, שהוא "חבור שני קצוות שהם שני הפכים. . אין חבורן עולה יפה":

א) ערבוב "רוח הטובה" עם "רוח הרעה"³⁹ (כמו קין והבל), "ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקודש ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה".

וכמ"ש אדמו"ר הצ"צ⁴⁰ (בביאור דברי הבחיי), "שעיקר איסור הכלאים מפני שעי"ז מחבר רוח הקדושה עם רוח הטומאה שהם הן מין בשאינו מינו", ועפ"ז מבאר⁴¹ הא דמצינו שבקדושה צ"ל דוקא "הרכבה ומזיגות המדות זב"ז", שאין בכך ענין של כלאים, כי בקדושה "הכל אחדות. . הכל הוא מין א' הביטול וההכנעה אליו ית'. . עיקר מין בשאינו מינו זהו הקדושה עם הקליפות שהקדושה הוא ביטול אליו ית' והקליפות הם יש ודבר נפרד".

ב) עצם ערבוב שני סוגי כוחות העליונים הוא היפך הרצון⁴², וע"ד מ"ש הבחיי לפנ"ז (מהרמב"ן⁴³) בטעם איסור כלאים ע"ד הפשט, "כי כן יסד המלך יתעלה במעשה בראשית שיהי' כל אחד ואחד למינהו, ומי שהוא מרביע או מרכיב שני מינין הרי הוא משנה ומכחיש מעשה בראשית שכתוב שם "למינהו"⁴⁴ והוא עושה הפך ה' שרצה להבדיל בין המינין" — עד"ז הוא בסוד איסור כלאים, שהוא "מערבב הכחות העליונים", דעצם ערבוב שני סוגי כחות עליונים הוא היפך הרצון, וכמבואר בספרים⁴⁵, דצמר ופשתים (ועד"ז שור וחמור) הם כנגד חסד וגבורה שהן מדות הפכיות, ולכן אין חבורן עולה יפה.

ולפי ביאור זה צריך לומר, דהא דמצינו שבקדושה ישנה "הרכבה ומזיגות המדות זב"ז", אין זה כענין הכלאים, כי גדר הכלאים הוא כאשר מבטלים את 157ה"למינהו", שמערבבים שני מינים ביחד באופן שמתבטלות ההגבלות וההגדרות של המין, וכן בערבוב הכחות העליונים (הנגרם ע"י עשיית כלאים למטה), שנעשה ערבוב גמור באופן שהכח אינו פועל כפי תפקידו; משא"כ ענין הרכבת ומזיגת המדות אינו מבטל פעולת כל אחת מהמדות, אלא שכל מדה מורכבת גם מהמדה ההפכית.

משל לדבר — משרי המלך, שלכל אחד יש תפקיד מיוחד, שזה ודאי שרצון המלך הוא, שלא זו בלבד שכל שריו יעבדו יחד, באופן שעבודתו של אחד לא תסתור לשליחותו של השני, אלא עוד זאת, שכל אחד (בתור תפקידו הפרטי) יסייע למילוי השליחות והתפקידים דעוד שרי המלך, שהרי כולם הם ממונים ושלוחים למלא את רצון המלך; אבל ביחד עם זה, כל אחד מהשרים צריך לפעול בתחום שלו דוקא, ולא להתערב בתחומו של חבירו. וכאשר מתבטלים התחומים וההגבלות דשרי המלך, ה"ז היפך רצון המלך.

ה. ולפי ההבדל בין שני ביאורים אלה בסוד איסור כלאים, יובן החילוק בטעם היתר כלאים בציצית וכן בבגדי כהונה:

לפי אופן הא', שטעם איסור כלאים הוא מפני עירוב רוח הקודש ורוח הטומאה, הרי טעם היתר כלאים בציצית ובמקדש הוא לפי ש"הקדושה כל כך גדולה שם עד שאין כח כלל לסט"א"⁴⁶, והיינו שבטל כח הסט"א שבפשתים (דקין).

[וכמו שמבאר אדמו"ר הצ"צ⁴⁷ דברי הבחיי שם בטעם "שהותר הכלאים בציצית גם בבגדי הכהנים" — "לפי שכל הכחות המשתנים זה מזה כולן כלולין במצות ציצית. . אין צריך לומר בבית המקדש בשעת העבודה שכל הכחות כלולין שם"⁴⁸ — ד"לכאורה אין לזה הבנה, דאם הפשתים הם מבחי' סטרא אחרא דקין איך הם כלולים למעלה יחד עם הקדושה", ומבאר הצ"צ, דשורש הפשתים למעלה "גבוה מאד", אלא שלמטה נעשה מזה ענין של קליפה וסטרא אחרא (ע"ד הארי, שלמטה הוא חי' טמאה, ואילו בשרשו הוא אחד מד' חיות המרכבה⁴⁹ ואדרבא אל הימין), "ולכן בציצית ובביהמ"ק אזי הפשתן מעין שהוא בשרשו, שם הוא מין במינו". היינו שבביהמ"ק (מקום שכולו קודש) מאיר שרשו של הפשתן ששם הוא ענין בקדושה].

משא"כ לפי האופן השני הנ"ל, זה שהותרו כלאים בציצית ובביהמ"ק אינו רק לפי שהמדובר בעולם הקדושה (שהרי לפי ביאור זה, גם בעולם הקדושה אין לערבב כוחות העליונים באופן של "כלאים", כנ"ל), אלא לפי שבקדושה גופא הם ענין גבוה מאד, ו"במקום⁵⁰ גבוה יוכלו להתחבר שני ההפכיים ע"ד עושה⁵¹ שלום במרומיו", "מיכאל⁵² שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבים זה את זה".

דהענין ד"עושה שלום במרומיו" אינו 158מצד "מיכאל" ו"גבריאל" עצמם, דכיון שהם הפכים, לכן, אע"פ שאפשר להיות הרכבה ומזיגה ביניהם, מ"מ א"א להיות (מצד עצמם) אחדות גמורה ביניהם, שייעשו כמו מציאות אחת (כמו שאי אפשר לחבר אש ומים יחד), אלא השלום האמיתי ביניהם הוא רק בכחו של הקב"ה, שהוא ית' שלמעלה משניהם, עושה שלום ביניהם.

ודוגמא לזה⁵³ — משרי המלך כשהם עומדים לפני המלך, שאז לא נרגשת מציאותם ותוקפם כלל, כ"א אך ורק מציאות המלך, ולכן עומדים שם באחדות גמורה בלי כל פירוד ביניהם.

וכן בענין היתר כלאים בציצית ובביהמ"ק, שהם בחי' גבוהה מאד, עצמותו ומהותו ית' הפשוט בתכלית הפשיטות, שלכן "יוכלו להתחבר שני ההפכיים".

ו. ויש לומר, שזהו הביאור הפנימי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אם כלאים בבגדי כהונה הותרו רק בשעת העבודה או אפילו שלא בשעת העבודה אם נמצאים במקדש:

שיטת הראב"ד היא בהתאם לביאור הא' הנ"ל בסוד איסור כלאים, מצד ערבוב רוח הקודש ורוח הסטרא אחרא, ולפ"ז מובן, שהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא מצד קדושת המקדש, שמצד קדושת המקדש⁵⁴ בטל ממנו הגדר דכלאים (כיון שכולו קודש ואין שם ענין של סט"א ח"ו) ונחשב מין במינו.

[ועפ"ז יש לתרץ (בפנימיות הענינים) שיטת הראב"ד, דגבי בגדי כהונה ס"ל שהותר איסור כלאים גם שלא בשעת עבודה, ואילו גבי ציצית פסק דלא הותר אלא במקום מצוה⁵⁵, משא"כ שלא במקום מצוה לא הותר, וכמ"ש⁵⁶ דזה שנשים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, היינו "דוקא בציצית שאין בה כלאים" — דלכאורה מאי שנא (וכפי שהאריכו באחרונים⁵⁷) — וע"פ הנ"ל מובן, כי רק גבי בגדי כהונה אמרינן דבטל איסור כלאים גם שלא בשעת עבודה מחמת קדושת (מקום) המקדש, משא"כ בציצית שאין בטלית עצמה "שום⁵⁸ קדושה כלל ומותר להשתמש בה דברי חול" (וגם הציצית עצמן⁵⁹ הן רק "תשמישי⁶⁰ מצוה. . שאין בעצמן שום קדושה רק שמשתמשין בהן לשם מצוה"), ולכן רק בקיום המצוה בטל כח הסט"א ואין איסור כלאים].

משא"כ שיטת הרמב"ם היא בהתאם לאופן הב' הנ"ל בסוד איסור כלאים, שהוא מצד עצם ערבוב הכחות העליונים, והיתר כלאים בציצית ובגדי כהונה הוא מחמת גודל גילוי האלקות, פשיטות העצמות, שבהם. ולכן ס"ל להרמב"ם שההיתר בבגדי כהונה הוא רק בשעת עבודה (ולא מצד כללות קדושת המקדש), שרק כאשר הכהנים עובדים עבודתם, שהיא בביטול כעומד לפני המלך, לפני 159ה'⁶¹, שאז מחמת גודל גילוי אלקותו ית' שבעבודה זו "יוכלו להתחבר שני הפכיים"⁶² [ועד"ז במצות ציצית, שהיא מצוה כללית, שעל ידה "וזכרתם את כל מצות ה'"⁶³, לכן גם בקיום מצוה זו ישנו גילוי עצום זה].

ז. ע"פ כהנ"ל מובן הטעם (הפנימי) שס"ל להרמב"ם שרק באבנט היו כלאים:

ענין האבנט הוא (כנ"ל סעיף ב) — "הכון לקראת אלקיך ישראל", היינו זה שהאדם מכין את עצמו לעמוד לפני המלך⁶⁴. דכ"א משאר הבגדים (שכ"א שייך לחלק אחר דהגוף) מורה על עבודה פרטית, השייכת לחלק מסויים של האדם, משא"כ האבנט מורה על הכנה כללית לעבודה, והוא הביטול הכללי של האדם, בהכינו את עצמו לעמוד לפני המלך.

ויש להוסיף בזה ע"פ המבואר בענין ה"אבנט" ע"ד החסידות⁶⁵, שהוא כנגד המקיף דיחידה, שענינה של יחידה שבנפש הוא — "יחידה לייחדך", שנעשה חד עם קוב"ה, יחידו של עולם. ויש לומר, שזהו גם הטעם ש"אורכו⁶⁶ ל"ב אמה, מקיפו ומחזירו כרך ע"ג כרך", היינו שאינו מסתפק בהכנה דכריכת האבנט סביב כל גופו פעם אחת, אלא "מקיפו ומחזירו כרך ע"ג כרך" כו"כ פעמים, שבזה מודגשת המסירה והנתינה להקב"ה בתכלית השלימות, מצד עצם הנשמה, בחי' יחידה. ויש לומר, שזהו גם הרמז בכך ש"אורכו ל"ב אמה" (וי"א שכורכו ל"ב פעמים⁶⁷), כמנין לב⁶⁷ — כי "נקודה⁶⁸ העצמית שבנפש (בחי' היחידה). . נאחזת בלב" דוקא.

ולכן דוקא בבגד זה, השייך בגלוי להביטול דעומד לפני ה', ישנו ענין היתר כלאים, ע"ד "עושה שלום במרומיו", ביטול שרי המלך כשעומדים לפני המלך (כנ"ל)⁶⁹.

ועד"ז הוא במצות ציצית (כפי שהרמב"ם מדגיש, שהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא כהיתר כלאים בציצית), שתוכן מצוה זו הוא מסירה ונתינה כללית להקב"ה, מצד עצם נפשו⁷⁰, שלכן נאמר בה (לא רק "וזכרתם את כל מצות הוי'", 160אלא גם) "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי"⁷¹, לא רק "מצוות הוי'" אלא גם "מצוותי", "התחברות⁷² והתקשרות עצמותו ממש", "להמשיך⁷² עצמות אור א"ס מבחי' חי' יחידה שלמעלה מבחי' כלים כו'", שהמשכה זו נעשית ע"י שלימות העבודה שמצד עצם הנשמה.

(משיחת ש"פ ויק"פ תש"נ)