שיחה ב

181שיחה ב

א. גרסינן במס' חולין¹ "מאי דכתיב² וטבוח טבח והכן³ פרע להן בית השחיטה, והכן טול גיד הנשה בפניהם". ובפרש"י "פרע להן בית השחיטה — שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל⁴, לפי שבני יעקב שומרי מצות היו⁵, דאע"פ שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם".

ובפרש"י עה"ת כותב "וטבוח טבח והכן — כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון ציווי שהי' לו לומר וטבח", ולא רמז אפילו שהכוונה לשחיטה כשירה⁶.

וכן לא פירש ורמז לעיל⁷ מ"ש (גבי יעקב ולבן) "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם" שהיתה שחיטה כשירה⁸.

ובפשטות י"ל שרק לעיל⁹ גבי יצחק שנדגש "שא נא כליך", ד"שא" הוא "ל' השחזה. . חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה" (כפרש"י שם), שזהו הפירוש דלשון זביחה וטביחה, ידעינן שאצל האבות (כולל יעקב) היתה שחיטה כשרה. משא"כ (ע"ד פשש"מ) בשבטים, כדלקמן סעיף ה.

ובנדו"ד הרי אמר יוסף "לאשר על ביתו" לטבוח, וא"כ ה"ז שחיטת נכרי¹⁰, שגם אם נעשתה כדין (וישראל עומד ע"ג) שחיטתו נבילה¹¹.

ולהעיר שבתיב"ע מפרש שהממונה על ביתו הי' מנשה, ובבחיי מפורש "צוה זה למנשה בנו שהרי בני יעקב נזהרים היו על השחיטה",

אבל רש"י לשיטתי' שלא היתה שחיטה כשירה ולא פירש שהממונה על ביתו (שבכתוב זה) הוא מנשה¹² (ע"ד שפי' לעיל¹³ "שהמליץ בינותם — זה מנשה בנו"), כי בפשטות הי' זה מצרי, כפשטות הענין.

ב. לכאורה יש מקום לומר שהיתה שחיטה כשירה (אף שהשוחט הי' מצרי), בהקדם המבואר במ"א¹⁴ בהא דקיימו ה 182אבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנחלקו המפרשים¹⁵ אי יצאו האבות מכלל בני נח או לא יצאו מכלל ב"נ — שע"ד הפשט מסתבר לומר שקיום כל התורה ע"י האבות הי' חומרא שקיבלו על עצמם, ואין בכלל (ובכח) קבלה זו להפקיעם מדין ב"נ (והלשון "גירות" שמצינו אצל האבות היא רק בנוגע להוסיף על הנהגת ב"נ — ע"ד שם המושאל¹⁶).

ועפ"ז י"ל דהפסול של שחיטת נכרי (כשנעשתה כדין) לא שייך לפני מ"ת, כיון שהאבות לא יצאו מכלל בני נח¹⁷. וא"כ יוסף שצוה "לאשר על ביתו" שישחט כדין, שחיטתו כשירה אף שהוא מצרי.

אבל דוחק קצת לומר שהאיש המצרי שעל בית יוסף הי' בקי בדיני שחיטה ורגיל בשחיטה שלא ידרוס וכו'.

ועוד: לכמה דיעות¹⁸, עיקר הפסול של שחיטת נכרי הוא להיותה שחיטת עכו"ם¹⁹ (והפסול בשחיטת נכרי שאינו עובד ע"ז הוא רק מדרבנן), ופסול זה שייך גם לפני מ"ת²⁰, שהרי המצרים עובדי ע"ז היו²¹.

ג. יתירה מזו: ע"ד הפשט — אין מקום לפרש שצוה יוסף לשחוט כדין (והממונה על ביתו הי' מנשה) — כי בין כך לא היו אחיו יכולים לאכול מטבח זה, שהרי הם לא ידעו שהוא יוסף, ולדעתם הי' (יוסף ו)השוחט עכו"ם.

[ובחדא"ג מהרש"א²² מבאר שזהו דיוק ל' הגמ' "פרע להם בית השחיטה", ד"אם הי' שוחט אחד מבית יוסף אפי' לפניהם לא הי' מועיל כיון דשחיטת עכו"ם פסולה אפי' בעומד ע"ג, ופרע להם בית השחיטה היינו שיניח אותן שיפרעו להן בעצמן", ומציין לדבריו בחידושי הלכות, ששם מחלק בין לשון "וטבוח" ול' "והכן", ד"וטבוח אינו לשון ציווי"²³, והיינו שלא צוה לאשר על ביתו לשחוט, אלא שיניח אותן לשחוט.

אבל בפרש"י עה"ת אין כל רמז לזה, והרי אין זה כלל לפי פשוטו של מקרא, שאחי יוסף הם ששחטו זבח זה].

ויש לומר יתירה מזו, שגם ליוסף אסור להאכיל את אחיו מטבח זה. דאף שנשחט כדין, מ"מ, כיון שהם חושבים שהוא נבילה, הרי אם יאכלוהו צריכים כפרה (כמפורש בגמ'²⁴ "מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה", וגם ע"פ פשוטו של מקרא כן הוא, כפרש"י עה"פ²⁵ "וה' יסלח לה" — "במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה כו' זו היא שצריכה סליחה") — וא"כ גם 183יוסף אסור להאכילם בשר זה מצד "לפני עור"²⁶.

וי"ל שגם מהאי טעמא לא פרש"י שהיתה כאן שחיטה כשירה, כיון שאין זה מועיל כלל להתיר בשחיטה לשבטים.

ד. ולכאורה איך אכלו השבטים בשר זה? וי"ל שלא הי' איסור באכילת הבשר כי היו מוכרחים בזה מצד יראת המלכות (וע"ד מ"ש במהרש"א²⁷ לענין "וישתו וישכרו עמו"²⁸, שבאותו יום שתו יין עם יוסף — אף שהם חשבוהו לנכרי והוי סתם יינם שאסור (מדרבנן) — אלא ש"מפני אימת המלכות" הותר).

גם י"ל (בדוחק עכ"פ) שבפועל לא אכלו השבטים מהטבח שהושם לפניהם²⁹. ובכתוב נאמר רק³⁰ "וישימו גו'" ולא נזכר שאכלו כ"א רק "וישתו וישכרו עמו".

[ואף שנאמר³⁰ "וישימו גו' ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים", ובפרש"י "ואונקלוס נתן טעם לדבר", וז"ל התרגום "ארי בעירא דמצראי דחלין לה, עבראי אכלין" (שהעברים אוכלים צאן שהוא יראתם של המצרים³¹) — ומזה משמע, שאחי יוסף אכלו אז³² בשר צאן — בדוחק עכ"פ י"ל שלא אכלו בפועל, והתרגום בא רק לבאר הנהגת עורכי השלחן, הטעם ל"וישימו גו' ולמצרים גו' לבדם" (שלא ישבו לאכול עם העברים), ולא מדבר ע"ד אכילת השבטים בפועל³³].

אבל עדיין אין זה מתרץ הנהגת יוסף — דאיך הותר לו לשים לפניהם בשר נבילה, הלא יש בזה משום "לפני עור"?

ה. ולכן נ"ל כי בפשוטו של מקרא לא מצינו שגם השבטים, בני יעקב, קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה.

אצל האבות מביא רש"י שקיימו כל התורה כולה, וכמ"ש שאברהם קיים 184אפילו גזירות דרבנן³⁴, וכן ביעקב³⁵ כ' "ותרי"ג מצות שמרתי"³⁶ — אבל בנוגע לשבטים לא נזכר בפרש"י עה"ת בשום מקום³⁷ שהיו נזהרים בשמירת תרי"ג מצות.

ואדרבה: רש"י מביא בפירושו עה"ת³⁸ (דעת ר' יהודה) ש"אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום", שלדיעה זו לא היו נזהרים בכל תרי"ג מצות שהרי נשאו אחותם³⁹; ואפילו לדעת ר' נחמי' (שמביא רש"י כפירוש שני) שנשי בני יעקב "כנעניות היו", ובמ"א⁴⁰ נת' שא' מטעמי ר"נ שחולק על ר"י הוא לפי שמהדר אכבודם של ישראל ולא נראה לו לומר שהשבטים לא היו נזהרים באיסור אחות — מ"מ, לא נזכר בפירוש בפרש"י שהיו נזהרים בקיום כל התורה כולה.

ואע"פ שהסברא נותנת, שכיון שיעקב שמר כל התרי"ג מצות כאברהם בטח שגם הוא "ציוה את בניו ואת ביתו אחריו" לשמור "דרך ה'"⁴¹, והשבטים שמרו תרי"ג מצות — אולי יש לומר, שהי' זה רק בהיותם בבית יעקב (בסמיכות אליו)⁴².

כלומר: ע"ד הפשט, הגדר דקיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה הוא חומרא שקיבלו האבות ע"ע (כנ"ל), ואין זה מחייב⁴³ את השבטים (וזרעם אחריהם⁴⁴) להתנהג כמותם. ולכן לא הזכיר זה רש"י כלל (בנוגע להשבטים).

ועפ"ז מתורץ בפשטות איך הכין להם יוסף טבח זה שלא נשחט כדין, כי יוסף חשב שלא היו נזהרים בבשר נחירה⁴⁵. ובפרט ע"פ פרש"י לעיל⁴⁶ שיוסף הי' חושד את אחיו באבר מן החי, וא"כ אם חשד אותם במה שנצטוו, כ"ש שאין זהירים במה שלא נצטוו.

ו. והנה כ"ז מתרץ רק השאלה איך אכלו השבטים מטבח זה (ואיך הכינו יוסף עבורם) — אבל עדיין ק"ק פי' "וטבוח טבח והכן" —

והרי מצינו כמ"פ בתורה ע"ד עריכת סעודות, ולא נתפרשו פרטי ההכנות לסעודה, וכמו גבי לוט "ויעש להם משתה 185גו'"⁴⁷, וכן אחרי לידת יצחק "ויעש אברהם משתה גדול"⁴⁸ ועוד.

[ואינו דומה להאריכות בריש פרשת וירא⁴⁹ "וימהר אברהם גו' מהרי שלש סאים קמח גו' ויקח בן בקר גו' ויקח חמאה גו'" — כי שם כוונת הכתוב להדגיש גודל הכנסת אורחים של אברהם אבינו וטרחתו בזה, וגם שנתן להם מן המובחר כו', כפרש"י שם⁵⁰ "ג' פרים כו' להאכילן ג' לשונות בחרדל"].

ומ"ש גבי יעקב ולבן⁷ "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם" (ובפרש"י "ויזבח יעקב זבח, שחט בהמות למשתה") — ולא נאמר בקיצור "ויקרא יעקב לאחיו לאכל לחם" ("כל דבר מאכל קרוי לחם". רש"י שם) — י"ל בפשטות, דכיון שיעקב שמר כל תרי"ג מצות, הוצרך הכתוב להדגיש שיעקב זבח הבהמות, דאל"כ לא הי' אוכל מזבחים שזבחו "אחיו" ("אוהביו שעם לבן". רש"י שם).

לכאורה י"ל שהוזקק לזה כי לולא זה לא היו אוכלים את הבשר מחשש אבר מן החי, ולכן אמר⁵¹ "וטבוח", שהוא בשר נחירה⁵².

אבל קשה קצת, כי גם השבטים ידעו ע"ד שר הטבחים של פרעה⁵³, שענינו שר של "שוחטי בהמות המלך"⁵⁴, וא"כ בטח שגם אצל יוסף הי' כן, שטבחו הבהמות (ולא הי' בשר מן החי).

ז. ויש לומר הביאור בזה:

בהנהגת יוסף עם אחיו, מצינו דברים הפכיים: נאמר⁵⁵ "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות", שהטעם בפשטות להנהגה זו הי'⁵⁶ כדי לבחון אותם אם מתחרטים על מכירתם אותו (וכפי שמצינו שע"י הדו"ד עמהם הביאם לכך שאמרו "אבל אשמים אנחנו גו' ויען ראובן גו'"⁵⁷);

אבל לאידך מצינו שאע"פ שלכתחילה אסר יוסף את שמעון, הי' זה רק "לעיניהם, וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו"⁵⁸ (ובודאי שכאשר חזרו למצרים סיפר להם שמעון כ"ז), וגם עתה הביאם אל ביתו לאכול אתו (וכאשר עלה על דעתם שזה רק "להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים גו'"⁵⁹, הבטיח להם האיש אשר על ביתו שאינו כן, אלא "שלום לכם"⁶⁰), ויוסף עצמו אכל עמהם, עד ש"וישתו וישכרו עמו"²⁸.

ויש לומר שיוסף רצה שכאשר יתוודע אל אחיו יאמינו לו, ולכן עשה כמה דברים כדי שאח"כ יתברר להם שכל מעשיו היו לרמז להם שהוא יוסף ומתנהג עמהם כאח.

186וזהו גם הטעם שאמר "וטבוח טבח והכן", שמכין עבורם סעודה מיוחדת, שזהו אות לחיבה יתירה.

ויש להוסיף עוד: נוסף על ההנהגה באופן של קירוב, מצינו שיוסף עשה כמה דברים שאחיו יחשדו שהוא יודע מי הם. וכמו זה שהושיב אותם לפניו "הבכור כבכורתו גו'"⁶¹ (ומנאם לסדר תולדותם, כפרש"י) עד ש"ויתמהו האנשים איש אל רעהו"⁶¹.

וזהו גם הטעם לאמירת "וטבוח טבח והכן", שהדגיש ענין של "וטבוח": ענין הטביחה כהכנה לאכילה היא הנהגה חשובה שיש בה פרטים שתהי' שחיטה יפה, משא"כ בב"נ שאין מקום להדגיש הטביחה כשלעצמה, כי אינה אלא הכנה להאכילה.

וזו היתה כוונת יוסף באמרו "וטבוח טבח והכן", שנקט לשון כזו לרמז להם⁵¹ שהוא יודע מהנוהג בבית יעקב שיש צורך להזהיר במיוחד על אופן טביחת הבהמה.

ח. וע"ד המוסר יש לומר, שבזה גופא שהכתוב מדגיש "וטבוח טבח והכן" — שלפרש"י הכין עבור אחיו בשר נחירה — בא ללמדנו את הדרך הרצוי' בההשתדלות בהכנסת אורחים:

הכנסת אורחים כדבעי היא שהמארח טורח בכל כחו לספק לאורחיו את כל צרכיהם. וגם אם ספק אצלו אם יטלו את חלקם מכל מה שהכין להם — מ"מ מספק להם כל טוב בהרחבה.

ועוד זאת — שאין לו לערב החומרות שלו בהשתדלותו בהכנסת אורחים, אם עי"ז יוגרע מטיב צרכיהם⁶¹.

ויתירה מזו: יתכן שאורחיו יחמירו ע"ע כמותו, אבל אין ענינו להכריחם ע"ז כ"א להכין סעודה בהרחבה, והבחירה בידם אם להחמיר על עצמם ועד כמה.

וע"י הוספה באהבת ישראל מבטלים סיבת הגלות⁶², ובאה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ מקץ תשכ"ח)