ה' מנחם--אב
231ה' מנחם--אב
ב"ה, יום ועש"ק1, פ' איכה אשא לבדי2, פ' חזון43,
ה' מנחם אב, יום הסתלקות האר"י ז"ל5,
ה'תשמ"ז, שנת השמיטה. ברוקלין, נ.י.
אל כל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
ביום זה, יום הסתלקות האריז"ל החי,
שעת הכושר היא במיוחד להתבונן בדרכים הישרים אשר — בל' רבנו הזקן באגרת הקודש6 שלו — הורנו מדרכיו (שלו) ונלכה באורחותיו7 (שלו),
שהרי ודאי זהו אחד הטעמים שדוקא דרכים ואורחות אלו גילה וגילו תלמידיו ונתפרסמו בכל תפוצות ישראל.
ואף כי "מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו8" לאמר שיעבוד עבודת הקודש של "עיר וקדיש מן שמייא נחית10 הרב הגדול האלקי החסיד9" האריז"ל,
"מ"מ הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרוב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל בכל 232דור ודור11", וביחד עם גילוי ופרסום הנהגות אלו וההוראות — ה"ז ג"כ נתינת כח וסיוע רב ללכת בדרכים ואורחות אלו12, מעין עבודת הקודש האמורה.
והעיקר — שתביא ההתבוננות למעשה בפועל, שהמעשה הוא העיקר13.
ואבינו שבשמים ימלא משאלות לבב כאו"א שי' לטובה בגו"ר,
בתוך בקשות ותפלות כאחבנ"י שליט"א בכ"מ שהם, בחו"ל ובאה"ק, "אשר נשבע ה' לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם15 ולזרעם אחריהם14", ארץ אשר "תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה16 ועד אחרית שנה",
כאחבנ"י כולנו כאחד, שהרי הקדמת התפלה33 היא, כהוראת האר"י, קבלת מצות עשה של ואהבת18 לרעך כמוך17,
ובפרט ובמיוחד התפלה שלש פעמים ביום זה (ובכל ימי החול דכל השנה כולה): את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח כו' (אשר לזה) קווינו כל היום, ובהמשך אלי' (ובפ"ע — בשויו"ט):
רצה ה' אלקינו בעמך ישראל כו' והשב העבודה לדביר ביתך כו' ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים —
ויהפכו ימים אלה19 "להיות ימים טובים21 וימי ששון ושמחה20".
וזריזות במעשינו (תורה ומצוות — ובזה גמ"ח24) ועבודתנו22 (תפלה23) בכלל, ובלימוד 233פנימיות התורה: זוה"ק26 כו' כתבי האריז"ל וכו' בפרט (וכפי שהאריך27 תלמידו הרח"ו),
ובמיוחד בשנה זו שנת השמיטה, אשר ע"י "עשו את השמיטין" (בכל זמן ובכל מקום, ע"פ המבואר בשו"ע) מתקיים: רצית השם ארצך28 שבת שבית יעקב,
תזרז ותביא הגאולה25 האמיתית והשלימה — גאולת העם בשלימותו, הארץ בשלימותה והתומ"צ בשלימותן29 — באופן דאחישנה30, וארו עם ענני32 שמיא31,
ותקויים התפלה: הושע עבדך, שמח נפש עבדך, פנה אלי וחנני, עזרתני ונחמתני.
ותחזינה עינינו — עם הנבחר — בבית הבחירה, מקדש אדנ-י כוננו ידיך34, ביהמ"ק הנצחי.
בברכה
נ.ב.
מובן וגם פשוט אשר הנ"ל, השייך במיוחד ליום ההסתלקות35 דהאריז"ל, בתקפו 234הוא בכל ימות השנה, אלא שיום סגולה הוא, ראש ומוסיף כח בהם וכו' — ובדוגמת זכר ליצי"מ ביום צאתם מארמ"צ (יום א' דחה"פ36) וחיובו הוא בכל ימות השנה.
ב"ה, אור ליום ג' שהוכפל בו כי טוב1,
יום חמישי לחודש מנחם-אב4,
שנת ה'תשמח, שנת הקהל,
ברוקלין, נ.י.
אל כל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
מצו"ב העתק המכ'6 מאור ליום האמור משנת ה'תשל"ב, 235אשר תוכנו בכל תוקפו גם בשנה זו, ואדרבא, בכל שנה ושנה הרי מקיימים הציווי להעלות בקודש7, חמשה עשר מעלות8 מאז שנת ה'תשל"ב.
ורמז מיוחד בשנה זו, בנוגע לתומ"צ עליהם נאמר משמחי לב9 — שהיא שנת תשמח (בעצמן, וכל או"א מבנ"י שיכול להשפיע עליהם, האנשים והנשים והטף, כמרומז ג"כ בפרט בשנה זו שהיא שנת הקהל5 את "האנשים והנשים והטף10").
וע"פ ההוראה, שהיא גם נתינת-כח, המעשה הוא העיקר11
יה"ר שיבוא כהנ"ל במעשה בפועל ובהקדם ובזריזות12 המתאימים,
ועוד ועיקר — שתבוא בפועל ממש ובמהרה בימינו ממש גאולתנו האמיתית והשלימה,
ויקויים היעוד "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון13"
ויהפכו ימים אלה14 "להיות ימים טובים16 וימי ששון ושמחה15", בביאת משיח צדקנו.
בברכה
מאשר הנני קבלתי היום: ספר עץ חיים ג' חלקים, מבוא שערים ושער ההקדמות, אשר השגחה העליונה זיכתו והצליחתו להו"ל, מתאים לגודל הכרח 236ודרישת השעה, לגלות זאת החכמה, וכדברי האריז"ל החי הידועים, הובאו ומבוארים באגרת הקדש לרבנו הזקן, בעל ההילולא, ובקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר,
ת"ח ת"ח על המשלוח, אשר בודאי גם מהמו"ל ע"י כת"ר להבא ישלח לכאן ות"ח מראש.
אף שאתאפק לא אוכל מלהעיר על הפליאה והתמי' הכי גדולה, שאינו מובא ומוזכר כלל בהערות המו"ל ספרי כ"ק רבותינו נשיאי תורת חב"ד, אף שבודאי ידוע שביארו בדבריהם כו"כ מכתבי האריז"ל [מקצתם עכ"פ — צוינו ומובן מקומם ג"כ ממפתח לתורה אור ולקוטי תורה של רבנו הזקן, ספר שערי אורה לבנו ומ"מ כ"ק אדמו"ר האמצעי, ספר המצות לנכדו ומ"מ חותנו כ"ק אדמו"ר הצמח צדק].
ואם בכלל ביארו חכמינו ז"ל גודל הענין דאזנים לקופה, עאכו"כ כשהמדובר בבאורים דתוכן הדברים. וביתר שאת — בנוגע לספרי קבלה, וע"פ ציווי הבעש"ט בזהירות מיוחדה בלימוד האמור (הובא בשרש מצות התפלה סו"פ ב' לאדמו"ר הצ"צ, יעו"ש).
מובן שאין כוונתי לצעוק על העבר ועאכו"כ לא בתור טענה, כי אם במקום שנוגע הענין לעתיד, שהרי — בהקדמת המו"ל שמכינים לדפוס עוד מכתבי האריז"ל.
כן עלי עוד להוסיף, ובהמשך דענין אזנים לקופה, שמהנכון במאד למלאות ההערות ומראה מקומות לעוד כתבי האריז"ל, ומפרשיו המקובלים, ככל האפשרי, ולכל לראש — לכלול בהם המצוין בהגהות וביאורים לעץ חיים, הוצאת ורשא תרנ"א, ועד"ז בכתבי האריז"ל שנדפסו בירושלים עם הגהות הרמ"מ הלפרין וכיו"ב, וגודל הענין שבהשוואת הענינים בכתבי האריז"ל, ממקום למקום, בודאי מובן וגם פשוט.
והרי ציונים ומראה מקומות לכתבי האריז"ל (על יסוד מאמר חז"ל דברי תורה וכו' ועשירים במקום אחר), בודאי רק תועלת וענין בהם (משא"כ בביאורים ע"ד עצמו).
בודאי מתאים למכתבי מאז, משתדל כת"ר גם בהפצת תורת הבעש"ט בכל אופן האפשרי, בכתב בדפוס ובע"פ, ויהי רצון מהשי"ת שיראה פרי טוב בעמל זה, והרי תורת הבעש"ט תלמידיו ותלמידי תלמידיו וכו' — היא עמלא דאורייתא אשר ע"י דחילו ורחימו סלקא ובקעא רקיעין וקיימי קדם ה', וכמובא בספר תניא קדישא (פרק מ' ושם קונטרס אחרון בתחלתו).
בכבוד ובברכה.
(ממכתב כ"ד טבת תשכ"ב)
הערות
עמוד 231
- 1. ועש"ק : שהוכפל בו טוב, ועוד יותר, בפעם הב' — טוב מאד (בראשית א, כה. שם, לא).
- 2. איכה אשא לבדי : פרשתנו א, יב. וראה איכ"ר (פתיחתא יא בסופה. פ"א א) שייכותה לאיכה ישבה דירמי'. וי"ל שהוא ע"ד הקדמת רפואה למכה. ובפרט שירמי' משבט לוי וכהן (ירמי' בתחלתו) וניצוץ דנשמת משה (מג"ע אופן פה. קה"י בערכו).
- 4. חזון : ראה תקו"ז תל"ט בסופו (ובתניא פי"ד מהקדמת תקו"ז דילג חוזים). ולהעיר מל"ת להאריז"ל לך עה"פ ותרדמה.
- 3. פ' חזון : ראה אוה"ת (להצ"צ) לאיכה בסופו: ומחזון ותחזינה עינינו כו'; ושם בהערה תורת הגה"צ וכו' הרב מברדיטשוב נבג"מ בענין שבת חזון.
- 5. ה' מנחם אב. . האר"י ז"ל : בשנת של"ב (שה"ג להחיד"א בערכו. ובכ"מ). וראה תענית (כו, א): בה' באב בני פרעוש בן יודא.
- 6. באגרת הקודש : סי' זך — לנחמם בכפליים לתושי' על פטירת כו' מוהר"ר מ"מ נ"ע (מהאראדאק).
- 7. מדרכיו. . באורחותיו : החילוק — ראה זח"ב רטו, א. לקו"ת שה"ש יב, ב.
- 8. ואף. . לבו : ראה תניא פמ"ד.
- 10. עיר. . נחית : ראה דניאל ד, י. ובל"ת להאריז"ל ובס' הליקוטים (שם ד, יד). פסחים לג, א.
- 9. עיר וקדיש. . החסיד : הרח"ו בהקדמתו לשער ההקדמות הקדמה א.
עמוד 232
- 11. מ"מ. . ודור : תניא שם (בנוגע למשה רבנו. וידוע שהאר"י הי' ניצוץ מרע"ה — שה"ג שם. ובכ"מ).
- 12. ללכת בדרכים ואורחות אלו : ראה ע"ד ב-ג מדרכים אלו המובאים בכתהאריז"ל — מכתב אור ליום ה' מנ"א ה'תשל"ב (לקו"ש ח"ט ע' 252).
- 13. שהמעשה הוא העיקר : אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע"א). ת"ס (צג, ב). ת"ע (קלג, ב. קלד, א).
- 15. לתת להם : מכאן לתחה"מ מן התורה (סנהדרין צ, ב ובפרש"י שם). וי"ל דכיון שממשיך "ולזרעם אחריהם" — מוכח שע"י הנתינה להם לעת"ל איגלאי מילתא למפרע שקבלוה קודם לזרעם.
- 14. אשר נשבע. . אחריהם : פרשתנו דברים א, ח.
- 16. ארץ. . שנה : עקב יא, יב. וראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) הוספות סי' קסד-קסה.
- 33. התפלה : תהלים פו, ג-יז.
- 18. ואהבת לרעך כמוך : קדושים יט, יח.
- 17. הקדמת התפלה. . כמוך : מג"א ואדה"ז שו"ע או"ח רסמ"ו (סי"א) בשם ס' הכוונות. אדה"ז בסידורו. נתבאר בס' מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה (כרך ב) ע' תקצא ואילך. סה"ש ת"ש ע' 157. וראה מקומות המצויינים בסו"ס מאמרי אדה"ז הנ"ל (ע' תתקמא טור ב' ד"ה קודם). וראה לקו"ש חכ"ה ע' 374.
- 19. ויהפכו ימים אלה : ע"פ ירמי' לא, יב.
- 21. ימים טובים : כן הוא ברמב"ם דפוס רומי וכו' (מתאים לההמשך: וימי ששון), ולא כבדפוסים הרגילים "יום טוב".
- 20. להיות. . ושמחה : רמב"ם סוף הל' תעניות. וחותם (ומעתיק גם): והאמת והשלום אהבו.
- 24. ומצוות — ובזה גמ"ח : ראה מפרשי המשנה לאבות שם. ובירושלמי פאה פ"א ה"א דצדקה וגמ"ח שקולות כנגד כל מצוותי' של תורה. תניא פל"ז.
- 22. במעשינו. . ועבודתנו : תניא רפל"ז. וראה לקוטי לוי"צ לתניא שם.
- 23. תורה. . גמ"ח. . תפלה : ג' דברים שעליהם העומד עומד (אבות פ"א מ"ב).
עמוד 233
- 26. ובלימוד. . זוה"ק : ובאופן דמיני' יתפרנסון בהבנה והשגה (תקו"ז ת"ו בסופו. ובהקדמת מקדש מלך לזהר: יתפרנסון. . כשיפורש להם אמיתות מאמריו כו'. בכסא מלך לתקו"ז שם).
- 27. שהאריך : בהקדמתו על שער ההקדמות הקדמה א' (נדפסה גם בע"ח ווארשא תרנ"א. בקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בסופו. ועוד). — וראה אגה"ק סכ"ו (קמב, ב). וראה קונטרס עה"ח הנ"ל ע' 49 ואילך.
- 28. עשו את השמיטין. . רצית השם ארצך : תהלים פה, ב ובמדרש תהלים עה"פ.
- 25. ובלימוד פנימיות התורה. . הגאולה : להעיר ממענת משיח להבעש"ט על שאלתו אימתי אתי מר, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה כו' (אגה"ק דהבעש"ט — נדפסה בס' בן פורת יוסף. התחלת כש"ט).
- 29. והתומ"צ בשלימותן : כי אז דוקא יהי' הלימוד והקיום בשלימות (רמב"ם בסופו. תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד).
- 30. דאחישנה : ישעי' ס, כב. סנהדרין צח, א. ירושלמי תענית פ"א ה"א. זח"א קטז, ב ואילך. שערי אורה ד"ה יביאו לבוש מלכות פצ"ו.
- 32. וארו. . שמיא : דניאל ז, יג. סנהדרין שם.
- 31. דאחישנה. . ענני שמיא : ע"ד פתגם הידוע דאדמו"ר מהר"ש (אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ח"א ע' תריז): מלכתחילה אַריבער.
- 34. מקדש. . ידיך : בשלח טו, יז ובפרש"י שם. וראה פרש"י סוכה מא, סע"א. ועוד. יל"ש תהלים רמז תתמח בסופו.
- 35. במיוחד ליום ההסתלקות : ראה אגה"ק סכ"ז-כ"ח.
עמוד 234
- 36. יום א' דחה"פ : ובו עצמו בלילה ההוא נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם (הגש"פ פיסקא ויוציאנו ומצה זו). וי"ל שהוא ע"ד הקדמת רפואה למכה — ויבכו העם בלילה ההוא (שלח יד, א) שגרמה בכיית ליל תשעה באב (תענית כט, א) ולעת"ל יהפכו לימים טובים וימי ששון ושמחה. וי"ל שההקדמה מאפשרת ומביאה "אחישנה".
- 1. שהוכפל בו כי טוב : פרש"י בראשית א, ז (מב"ר פ"ד, ו). ובאוה"ת (בראשית לג, א ואילך. ועוד) מקשר זה עם טוב לשמים וטוב לבריות (קידושין מ, א).
- 2. אלה הדברים : פרשתנו א, א.
- 3. משה : גואל ראשון הוא גואל אחרון (ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. שעה"פ להאריז"ל פ' ויחי. תו"א ר"פ משפטים), גאולה באופן דה' אלקיכם ההולך לפניכם גו' כאשר ישא איש את בנו (שיעור היומי בחומש — דברים א, ל-לא).
- 4. יום חמישי לחודש מנחם אב : יום הסתלקות האר"י ז"ל.
- 6. העתק המכתב. . ה'תשל"ב : נדפס בלקו"ש ח"ט ע' 251 ואילך. וראה ג"כ מכתב יום ועש"ק פ' חזון, ה' מנחם אב ה'תשמ"ז (לעיל ע' 231).
- . וכידוע ה"סימן לקביעות המועדים מימות הפסח. . א"ת כו' ביום א' של פסח יהי' לעולם ט' באב" (טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ג. הובא בסידור תורה אור (קה"ת, תשמ"ז) סט, ב). וראה פתיחתא לאיכ"ר (יח) ובמפרשים שם השייכות דליל פסח וליל ת"ב.
עמוד 235
- 7. הציווי להעלות בקדש : ברכות כח, א. וש"נ. זח"ג קסב, ריש ע"ב.
- 8. חמשה עשר מעלות : ראה מדות פ"ב מ"ה בסופה ("כנגד ט"ו מעלות שבתהלים").
- 9. עליהם נאמר משמחי לב : תהלים יט, ט. שו"ע או"ח בהל' ימים אלה (סתקנ"ד ס"א).
- 5. שנת הקהל : ראה מכתב וא"ו תשרי שנה זו (נדפס לקמן ע' 329), ובהערה שם ד"ה זה.
- 10. הקהל. . האנשים הנשים והטף : וילך לא, יב.
- 11. המעשה הוא העיקר : אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע"א). ת"ס (צג, ב). ת"ע (קלג, ב. קלד, א).
- 12. ובזריזות : ראה אגה"ק סכ"א. — ולהעיר מענין שקדים המתוקים (מעשרות פ"א מ"ד. וראה לקו"ש חל"ג ע' 194 ואילך. וש"נ).
- 13. ולציון. . עליון : תהלים פז, ה.
- 14. ויהפכו ימים אלה : ע"פ ירמי' לא, יב.
- 16. ימים טובים : כ"ה ברמב"ם דפוס רומי וכו' (מתאים לההמשך: וימי ששון), ולא כבדפוסים הרגילים "יום טוב".
- 15. להיות. . ושמחה : רמב"ם סוף הל' תעניות. וחותם (ומעתיק גם): והאמת והשלום אהבו.
תניא, ליקוטי אמרים י״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַבֵּינוֹנִי, הִיא מִדַּת כָּל אָדָם וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה. כִּי, הַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ מוֹאֵס בְּרָע, שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת, אֶלָא ״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״, דְּהַיְינוּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁבָּהֶם הַבְּחִירָה וְהַיְכוֹלֶת וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת וּלְדַבֵּר וְלַחֲשׁוֹב גַּם מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְהֶפְכָּהּ מַמָּשׁ, כִּי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהַלֵּב חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֵיזוֹ תַּאֲוָה גַשְׁמִיִּית בְּהֶיתֵּר אוֹ בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי, בְּאָמְרוֹ לְלִבּוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבְדָּל וְנִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם מֵה׳ אֶחָד בְּשׁוּם אוֹפֶן, כְּדִכְתִיב: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים וְגוֹ׳״, רַק אֲנִי רוֹצֶה לְדָבְקָה בוֹ נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, בְּהִתְלַבְּשָׁן בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשָׁיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהֵם: מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בַּה׳ וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבִּי לַה׳, כְּמוֹ בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ ״אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ״, וַאֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים יָכוֹל לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, וְלֹא נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ בְּוַדַּאי, אֶלָּא שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּעֲבֵירָה זוֹ עוֹדֶנּוּ בְּיַהֲדוּתוֹ וְאֵין נִשְׁמָתוֹ מוּבְדֶּלֶת מֵאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְגַם, שׁוֹכֵחַ אַהֲבָתוֹ לַה׳ הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, אֲבָל אֲנִי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כָּמוֹהוּ לִכְפּוֹר הָאֱמֶת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, דְּהַיְינוּ, שֶׁיְּהֵא הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בַּלֵּב וְשָׂנאוּי בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – אוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – הִנֵּה זֶה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹדֶל וְתוֹקֶף הָאַהֲבָה לַה׳, בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ כוּ׳״; וְאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי זֶהוּ כְּעֵין קִבּוּל שָׂכָר, וּכְדִכְתִיב: ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וְגוֹ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ צַדִּיקִים כוּ׳״; וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקּוּנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת: חֲסִידִים, גִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם, מָארֵי תוֹרָה, נְבִיאִים כוּ׳, צַדִּיקִים כוּ׳, עַיֵּין שָׁם:
וּבָזֶה יוּבַן כֶּפֶל לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה: ״תְּהִי צַדִּיק, וְאַל תְּהִי רָשָׁע״; דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ ״תְּהִי צַדִּיק״, לָמָּה צְרִיכִים לְהַשְׁבִּיעוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע?
אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְאֵין לָאָדָם מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה בָּזֶה כָּל כָּךְ, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ בֶּאֱמֶת, וְשֶׁיִּהְיֶה הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן מַשְׁבִּיעִים שֵׁנִית ״אַל תְּהִי רָשָׁע״ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁבָּזֶה – מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ וְלִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת כָּל יָמָיו, בֵּין בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, בֵּין בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, – וְ״אֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה״, דְּהַיְינוּ תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִקְבּוֹעַ לוֹ עִתִּים גַּם כֵּן לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מוֹאֵס בְּרָע, כְּגוֹן, בַּעֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִשָּׁה – חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה כוּ׳״, וּכְהַאי גַּוְונָא, וְכֵן כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים וּמַעֲדַנִּים נַעֲשִׂים כָּךְ: חֵמֶת מָלֵא כוּ׳; וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, הֶחָכָם רוֹאֶה הַנּוֹלָד מֵהֶן, שֶׁסּוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָּה וְאַשְׁפָּה.
וְהַהֵפֶךְ, לְהִתְעַנֵּג וְלִשְׂמוֹחַ בַּה׳ – עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא כְּפִי יְכוֹלְתּוֹ, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ – כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים ״תְּהִי צַדִּיק״, וַה׳ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.
וְעוֹד, שֶׁהַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר – שִׁלְטוֹן, וְנַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְמָאֵס אֶת הָרָע – יִהְיֶה נִמְאָס קְצָת בֶּאֱמֶת, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְשַׂמֵּחַ נַפְשוֹ בַּה׳ עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, הֲרֵי בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יֵעָרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם, וְיִזְכֶּה לִבְחִינַת רוּחַ מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתִּתְעַבֵּר בּוֹ – לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית, כְּדִכְתִיב: ״שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה׳״, וְתִתְקַיֵּים בּוֹ בֶּאֱמֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: ״תְּהִי צַדִּיק״:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל מַדְרֵגַת אַהֲבָה מִבּ׳ מַדְרֵגוֹת אֵלּוּ: ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – נֶחְלֶקֶת לְכַמָּה בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת לְאֵין קֵץ, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ״ – ״דָּא קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא, דְּאִיהוּ אִתְיְדַע וְאִתְדַּבֵּק לְכָל חַד לְפוּם מַה דִמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן נִקְרָאִים דְּחִילוּ וּרְחִימוּ – ״הַנִּסְתָּרוֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״, וְתוֹרָה וּמִצְוֹת – הֵן ״הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ לַעֲשׂוֹת כוּ׳״. כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ, בְּקִיּוּם כָּל הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת בִּבְחִינַת מַעֲשֶׂה, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁהֵם לְפִי הַדַּעַת אֶת ה׳ שֶׁבְּמוֹחַ וָלֵב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ אַחַת הִיא אַהֲבָה הַכְּלוּלָה מִכָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״, וְהִיא שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וִירוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
וְהַיְינוּ, מַה שֶּׁכָּתַב הַזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה וְגוֹ׳״ – ״דְּיַרְחִים לְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא רְחִימוּתָא דְנַפְשָׁא וְרוּחָא כְּמָה דְאִתְדַּבְּקוּ אִילֵּין בְּגוּפָא וְגוּפָא רָחִים לוֹן וְכוּ׳״. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ״, כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה ה׳ ״נַפְשִׁי״ וְחַיַּי הָאֲמִתִּים, לְכָךְ – ״אִוִּיתִיךָ״, פֵּירוּשׁ, שֶׁאֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְךָ כְּאָדָם הַמִּתְאַוֶּה לְחַיֵּי נַפְשׁוֹ, וּכְשֶׁהוּא חַלָּשׁ וּמְעוּנֶּה – מִתְאַוֶּה וְתָאֵב שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו, וְכֵן כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן – מִתְאַוֶּה וְחָפֵץ שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, כָּךְ, אֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, חַיֵּי הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, לְהַמְשִׁיכוֹ בְּקִרְבִּי עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה בַּהֲקִיצִי מִשְּׁנָתִי בַּלַּיְלָה, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר שָׁם: ״דְּבָעֵי בַּר נַשׁ מֵרְחִימוּתָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לְמֵיקַם בְּכָל לֵילָא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפוּלְחָנֵיהּ עַד צַפְרָא כוּ׳״.
וְאַהֲבָה רַבָּה וּגְדוֹלָה מִזּוֹ, וְהִיא מְסוּתֶּרֶת גַּם כֵּן בְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בִּירוּשָּׁה מֵאֲבוֹתֵינוּ, הִיא, מַה שֶּׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא: ״כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ כוּ׳״, כִּי הֲלֹא אָב אֶחָד לְכוּלָּנוּ.
וְאַף כִּי מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת לְהַשִּׂיג אֲפִילוּ חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף מִמַּדְרֵגַת אַהֲבַת ״רַעְיָא מְהֵימְנָא״? מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי אֶפֶס קָצֵהוּ וְשֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵרַב טוּבוֹ וְאוֹרוֹ – מֵאִיר לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים, דְּ״אִתְפַּשְּׁטוּתֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְאַנְהָרָא לוֹן וְכוּ׳״.
רַק שֶׁהֶאָרָה זוֹ הִיא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת מֵהַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר אֶל הַגִּילּוּי, לִהְיוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ – ״לֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחוֹקָה הִיא״, אֶלָּא ״קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ״, דְּהַיְינוּ, לִהְיוֹת רָגִיל עַל לְשׁוֹנוֹ וְקוֹלוֹ – לְעוֹרֵר כַּוָּונַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי הוּא אָבִינוּ מַמָּשׁ הָאֲמִיתִּי וּמְקוֹר חַיֵּינוּ, וּלְעוֹרֵר אֵלָיו הָאַהֲבָה כְּאַהֲבַת הַבֵּן אֶל הָאָב. וּכְשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ כֵּן תָּמִיד הֲרֵי הַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה טֶבַע.
וְאַף אִם נִדְמֶה לוֹ לִכְאוֹרָה, שֶׁהוּא כֹּחַ דִּמְיוֹנִי – לֹא יָחוּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ מִצַּד עַצְמוֹ בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״. רַק שֶׁתּוֹעֶלֶת יְצִיאָתָהּ אֶל הַגִּילּוּי כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹמֵד וּמְקַיֵּים עַל יְדֵי זֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו.
וְעַל זֶה אָמְרוּ: ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה״, לִהְיוֹת גַּדְפִין לְפָרְחָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַנַּחַת רוּחַ הוּא, כִּמְשַׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ מִבְּנוֹ שֶׁבָּא אֵלָיו בְּצֵאתוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אוֹ ״לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, גַּם לִבְחִינַת ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ״ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד לְהוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי, עַל יְדֵי הַהֶרְגֵּל תָּמִיד בְּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.
אַךְ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ אֶל הַגִּילּוּי בְּלִבּוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, יָכוֹל לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי צִיּוּר עִנְיַן אַהֲבָה זוֹ בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּמוֹחוֹ, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה – הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְצָרְפָהּ כוּ׳״:
וְהִנֵּה, בּ׳ בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ, אַף שֶׁהֵן יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְכֵן הַיִּרְאָה הַכְּלוּלָה בָּהֶן, שֶׁהִיא, לִירֹא מִלִּיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מִמְּקוֹר חַיֵּינוּ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים״, אֶלָּא כְּשֶׁהֵן בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְבַד וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, וְאָז, מְקוֹמָן בְּי׳ סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן וּבְסִיבָּתָן.
אֲבָל כְּשֶׁהֵן בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ – נִקְרָאִים ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ בַּזּוֹהַר, וּמְקוֹמָן – בְּי׳ סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן. מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתָן מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי, הִיא עַל יְדֵי הַדַּעַת וּתְקִיעַת הַמַּחֲשָׁבָה בְּחוֹזֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, יַתִּיר וְתָדִיר, בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא.
וּמוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: כִּי ״בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה מְקַנְּנָא תַּמָּן אִימָּא עִילָּאָה״, שֶׁהִיא הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף חַיֵּי־הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: ״בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין״.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבּ׳ בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל, הֵן כְּלוּלוֹת מִן בְּחִינַת ״אַהֲבָה רַבָּה״, וּגְדוֹלָה וּמְעוּלָּה מִ״דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים״ – אֲשֶׁר הָאַהֲבָה נִקְרֵאת לְעֵיל בְּשֵׁם ״אַהֲבַת עוֹלָם״.
רַק שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִטְרוֹחַ בְּשִׂכְלוֹ לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ גַּם לִבְחִינַת ״אַהֲבַת עוֹלָם״ הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה׳, כְּדֵי לְהַגְדִּיל מְדוּרַת אֵשׁ הָאַהֲבָה בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַד שֶׁ״מַּיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת וְכוּ׳ וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ וְכוּ׳״. כִּי יֵשׁ יִתְרוֹן וּמַעֲלָה לִבְחִינַת אַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְכוּ׳, הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל – כַּאֲשֶׁר אֵינָן כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת כוּ׳, כְּיִתְרוֹן וּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְגַם, ״כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״ וְתַכְלִיתוֹ, לְמַעַן דַּעַת אֶת כְּבוֹד ה׳ וִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, אִישׁ אִישׁ כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת בֹּא: ״בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ וְכוּ׳״, וְכַנּוֹדָע:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
בראשית רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם, וַיַּעַשׂ, אֶתְמְהָא, וַהֲלוֹא בְּמַאֲמָר הֵן, הֱוֵי (תהלים לג, ו): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, רַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא, שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, לג): כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ שִׁלְשׁוֹם. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם. שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, אָמַר לָהּ אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלוֹ כֻּלּוֹ בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, אָמְרָה לֵיהּ מָשָׁל שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִין אֶצְלְךָ וְאַתְּ נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה, וּלְאֶחָד אֵין אַתְּ נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתְּ חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנֶה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתּוּת, אֶתְמָהָא. חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּהַהוּא דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כְּתִיב בַּשְּׁלִישִׁי שְׁתֵּי פְּעָמִים כִּי טוֹב, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי אָמַר, כְּתִיב (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה קָרוּי טוֹב (שמות ב, ב), וְעָתִיד לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, לְפִיכָךְ לֹא כָּתוּב בָּהֶם כִּי טוֹב. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל, וְדוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶן כִּי טוֹב.
שמות רבה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וּמשֶׁה הָיָה, כָּל מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הָיָה, מְתוּקָן לְכָךְ, (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה, מְתֻקֶּנֶת הָיְתָה הַמִּיתָה לָבוֹא לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ב): וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, זוֹ מִיתָה, שֶׁמַּחְשִׁיךְ פְּנֵי הַבְּרִיּוֹת. (בראשית ג, א): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, מְתֻקָּן לְפֻרְעָנֻיּוֹת הָיָה. בְּנֹחַ כְּתִיב (בראשית ו, ט): תָּמִים הָיָה, מְתֻקָּן לִגְאֻלָּה. בְּיוֹסֵף כְּתִיב (שמות א, ה): וְיוֹסֵף הָיָה, מְתֻקָּן לְפַרְנָסָה. בְּמָרְדְּכַי כְּתִיב (אסתר ב, ה): אִישׁ יְהוּדִי הָיָה, מְתֻקָּן לְהַצָּלָה. וּמשֶׁה לִגְאֻלָּה. מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָם נִתְקְנוּ לְכָךְ. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְעַלּוּ מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ו): מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה לָהֶם מִן הַמִּדְבָּר, הַמָּן, וְהַשְֹּׂלָו, וְהַבְּאֵר, וְהַמִּשְׁכָּן, וְהַשְּׁכִינָה, כְּהֻנָּה, וּמַלְכוּת, וְעַנְנֵי כָבוֹד. דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַתָּה עָתִיד לְהַעֲלוֹת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּזְכוּת מִי שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים, זֶה אַבְרָהָם, וְאֵין מִדְבָּר אֶלָּא דִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ג): וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, סִימָן זֶה לְךָ, בַּמִּדְבָּר אַתָּה מַנִּיחָן וּמִן הַמִּדְבָּר אַתָּה עָתִיד לְהַחֲזִירָן לֶעָתִיד לָבוֹא. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, טז): לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, שֶׁצָּפָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲרִיב כְּרַכֵּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּמָה דִכְתִיב (ירמיה נ, יב): הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, בִּשְֹּׂרוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִים צֹאן יָמוּתוּ בַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁתָּבַע משֶׁה צָרְכֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וגו', כַּמָּה חַיּוֹת בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה מֵינִיקוֹת הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, כַּמָּה רִיכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת. הֵשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ח): אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, אִם לֹא יָדַעְתָּ סוֹפְךָ לֵידַע, (שיר השירים א, ח): צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, כְּלוֹמַר הַצֹּאן וְהַגְּדָיִים אַתָּה רוֹעֶה [כלומר האבות ימותו במדבר והבנים נכנסים], וְאֵין אַתָּה רוֹעֶה הַבָּנִים, אֶלָּא (שיר השירים א, ח): עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים, בְּאֶרֶץ סִיחוֹן [שלא תכנס משם והלאה]. וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, חֲמִשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ, הַר אֱלֹהִים, הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנֻנִּים, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר הָאֱלֹהִים, שֶׁשָּׁם קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֱלָהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַר בָּשָׁן, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאוֹכֵל אָדָם בְּשִׁנָּיו בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בָּהָר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, ג ד): אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. הַר גַּבְנֻנִּים, נָקִי כַּגְּבִינָה, נְקִיִּים מִכָּל מוּם. הַר חוֹרֵב, שֶׁמִּמֶּנּוּ נָטְלוּ סַנְהֶדְרִין רְשׁוּת לַהֲרֹג בֶּחָרֶב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁמִּשָּׁם נָטְלוּ עוֹבְדֵי גִּלּוּלִים אִפּוֹפְּסִין שֶׁלָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, יב): וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ, מֵחוֹרֵב יֶחֱרָבוּ. הַר סִינַי, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָרְדָה שִׂנְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
שולחן ערוך, אורח חיים תכ״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
סִימָן לִקְבִיעַת הַמּוֹעֲדִים; א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק, ה "ץ ו"ף, פֵּרוּשׁ: בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח יִהְיֶה לְעוֹלָם תִּשְׁעָה בְּאָב וְסִימָן: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (בַּמִּדְבָּר ט, יא). בְּיוֹם ב' בּוֹ שָׁבוּעוֹת, וּבְיוֹם ג' בּוֹ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בְּיוֹם ד' בּוֹ קְרִיאַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא שִׂמְחַת תּוֹרָה, בְּיוֹם ה' בּוֹ צוֹם כִּפּוּר, בְּיוֹם ו' בּוֹ פּוּרִים שֶׁעָבַר.
משנה מדות ב׳:ה׳ - הטקסט מספריא
עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש. על רחב מאה ושלשים וחמש. וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה. של ארבעים ארבעים אמה. ולא היו מקורות. וכך הם עתידים להיות. שנאמר (יחזקאל מו, כא) ויוציאני אל החצר החיצונה. ויעבירני אל ארבעת מקצועי החצר. והנה חצר במקצוע החצר. חצר במקצוע החצר. בארבעת מקצעות החצר חצרות קטורות ואין קטורות אלא שאינן מקורות. ומה היו משמשות דרומית מזרחית. היא היתה לשכת הנזירים. ששם הנזירין מבשלין את שלמיהן. ומגלחין את שערן ומשלחים תחת הדוד. מזרחית צפונית. היא היתה לשכת העצים. ששם הכהנים בעלי מומין מתליעין העצים. וכל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. צפונית מערבית. היא היתה לשכת מצורעים. מערבית דרומית. אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת. אבא שאול אומר שם היו נותנין יין ושמן. היא היתה נקראת לשכת בית שמניה. וחלקה היתה בראשונה. והקיפוה כצוצרה שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן. כדי שלא יהו מעורבין וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל. כנגד חמש עשרה מעלות שבתהלים. שעליהן הלוים אומרים בשיר. לא היו טרוטות אלא מוקפות. כחצי גורן עגולה:
משנה מעשרות א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
ובירק. הקשואים. והדלועים. והאבטיחים. והמלפפונות. התפוחים. והאתרוגין. חייבים גדולים וקטנים. ר' שמעון פוטר את האתרוגין בקטנן. החייב בשקדים המרים פטור במתוקים. החייב במתוקים פטור במרים:

