234
הוא בכל ימות השנה, אלא שיום סגולה הוא, ראש ומוסיף כח בהם וכו' — ובדוגמת זכר ליצי"מ ביום צאתם מארמ"צ (יום א' דחה"פ36) וחיובו הוא בכל ימות השנה.
ב"ה, אור ליום ג' שהוכפל בו כי טוב1,
יום חמישי לחודש מנחם-אב4,
שנת ה'תשמח, שנת הקהל,
ברוקלין, נ.י.
אל כל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
מצו"ב העתק המכ'6 מאור ליום האמור משנת ה'תשל"ב,
הערות
- 36. יום א' דחה"פ : ובו עצמו בלילה ההוא נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם (הגש"פ פיסקא ויוציאנו ומצה זו). וי"ל שהוא ע"ד הקדמת רפואה למכה — ויבכו העם בלילה ההוא (שלח יד, א) שגרמה בכיית ליל תשעה באב (תענית כט, א) ולעת"ל יהפכו לימים טובים וימי ששון ושמחה. וי"ל שההקדמה מאפשרת ומביאה "אחישנה".
- 1. שהוכפל בו כי טוב : פרש"י בראשית א, ז (מב"ר פ"ד, ו). ובאוה"ת (בראשית לג, א ואילך. ועוד) מקשר זה עם טוב לשמים וטוב לבריות (קידושין מ, א).
- 2. אלה הדברים : פרשתנו א, א.
- 3. משה : גואל ראשון הוא גואל אחרון (ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. שעה"פ להאריז"ל פ' ויחי. תו"א ר"פ משפטים), גאולה באופן דה' אלקיכם ההולך לפניכם גו' כאשר ישא איש את בנו (שיעור היומי בחומש — דברים א, ל-לא).
- 4. יום חמישי לחודש מנחם אב : יום הסתלקות האר"י ז"ל.
- 6. העתק המכתב. . ה'תשל"ב : נדפס בלקו"ש ח"ט ע' 251 ואילך. וראה ג"כ מכתב יום ועש"ק פ' חזון, ה' מנחם אב ה'תשמ"ז (לעיל ע' 231).
- . וכידוע ה"סימן לקביעות המועדים מימות הפסח. . א"ת כו' ביום א' של פסח יהי' לעולם ט' באב" (טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ג. הובא בסידור תורה אור (קה"ת, תשמ"ז) סט, ב). וראה פתיחתא לאיכ"ר (יח) ובמפרשים שם השייכות דליל פסח וליל ת"ב.
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
בראשית רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם, וַיַּעַשׂ, אֶתְמְהָא, וַהֲלוֹא בְּמַאֲמָר הֵן, הֱוֵי (תהלים לג, ו): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, רַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא, שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, לג): כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ שִׁלְשׁוֹם. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם. שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, אָמַר לָהּ אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלוֹ כֻּלּוֹ בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, אָמְרָה לֵיהּ מָשָׁל שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִין אֶצְלְךָ וְאַתְּ נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה, וּלְאֶחָד אֵין אַתְּ נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתְּ חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנֶה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתּוּת, אֶתְמָהָא. חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּהַהוּא דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כְּתִיב בַּשְּׁלִישִׁי שְׁתֵּי פְּעָמִים כִּי טוֹב, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי אָמַר, כְּתִיב (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה קָרוּי טוֹב (שמות ב, ב), וְעָתִיד לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, לְפִיכָךְ לֹא כָּתוּב בָּהֶם כִּי טוֹב. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל, וְדוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶן כִּי טוֹב.
שמות רבה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וּמשֶׁה הָיָה, כָּל מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הָיָה, מְתוּקָן לְכָךְ, (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה, מְתֻקֶּנֶת הָיְתָה הַמִּיתָה לָבוֹא לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ב): וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, זוֹ מִיתָה, שֶׁמַּחְשִׁיךְ פְּנֵי הַבְּרִיּוֹת. (בראשית ג, א): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, מְתֻקָּן לְפֻרְעָנֻיּוֹת הָיָה. בְּנֹחַ כְּתִיב (בראשית ו, ט): תָּמִים הָיָה, מְתֻקָּן לִגְאֻלָּה. בְּיוֹסֵף כְּתִיב (שמות א, ה): וְיוֹסֵף הָיָה, מְתֻקָּן לְפַרְנָסָה. בְּמָרְדְּכַי כְּתִיב (אסתר ב, ה): אִישׁ יְהוּדִי הָיָה, מְתֻקָּן לְהַצָּלָה. וּמשֶׁה לִגְאֻלָּה. מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָם נִתְקְנוּ לְכָךְ. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְעַלּוּ מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ו): מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה לָהֶם מִן הַמִּדְבָּר, הַמָּן, וְהַשְֹּׂלָו, וְהַבְּאֵר, וְהַמִּשְׁכָּן, וְהַשְּׁכִינָה, כְּהֻנָּה, וּמַלְכוּת, וְעַנְנֵי כָבוֹד. דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַתָּה עָתִיד לְהַעֲלוֹת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּזְכוּת מִי שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים, זֶה אַבְרָהָם, וְאֵין מִדְבָּר אֶלָּא דִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ג): וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, סִימָן זֶה לְךָ, בַּמִּדְבָּר אַתָּה מַנִּיחָן וּמִן הַמִּדְבָּר אַתָּה עָתִיד לְהַחֲזִירָן לֶעָתִיד לָבוֹא. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, טז): לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, שֶׁצָּפָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲרִיב כְּרַכֵּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּמָה דִכְתִיב (ירמיה נ, יב): הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, בִּשְֹּׂרוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִים צֹאן יָמוּתוּ בַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁתָּבַע משֶׁה צָרְכֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וגו', כַּמָּה חַיּוֹת בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה מֵינִיקוֹת הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, כַּמָּה רִיכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת. הֵשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ח): אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, אִם לֹא יָדַעְתָּ סוֹפְךָ לֵידַע, (שיר השירים א, ח): צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, כְּלוֹמַר הַצֹּאן וְהַגְּדָיִים אַתָּה רוֹעֶה [כלומר האבות ימותו במדבר והבנים נכנסים], וְאֵין אַתָּה רוֹעֶה הַבָּנִים, אֶלָּא (שיר השירים א, ח): עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים, בְּאֶרֶץ סִיחוֹן [שלא תכנס משם והלאה]. וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, חֲמִשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ, הַר אֱלֹהִים, הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנֻנִּים, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר הָאֱלֹהִים, שֶׁשָּׁם קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֱלָהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַר בָּשָׁן, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאוֹכֵל אָדָם בְּשִׁנָּיו בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בָּהָר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, ג ד): אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. הַר גַּבְנֻנִּים, נָקִי כַּגְּבִינָה, נְקִיִּים מִכָּל מוּם. הַר חוֹרֵב, שֶׁמִּמֶּנּוּ נָטְלוּ סַנְהֶדְרִין רְשׁוּת לַהֲרֹג בֶּחָרֶב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁמִּשָּׁם נָטְלוּ עוֹבְדֵי גִּלּוּלִים אִפּוֹפְּסִין שֶׁלָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, יב): וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ, מֵחוֹרֵב יֶחֱרָבוּ. הַר סִינַי, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָרְדָה שִׂנְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
שולחן ערוך, אורח חיים תכ״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
סִימָן לִקְבִיעַת הַמּוֹעֲדִים; א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק, ה "ץ ו"ף, פֵּרוּשׁ: בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח יִהְיֶה לְעוֹלָם תִּשְׁעָה בְּאָב וְסִימָן: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (בַּמִּדְבָּר ט, יא). בְּיוֹם ב' בּוֹ שָׁבוּעוֹת, וּבְיוֹם ג' בּוֹ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בְּיוֹם ד' בּוֹ קְרִיאַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא שִׂמְחַת תּוֹרָה, בְּיוֹם ה' בּוֹ צוֹם כִּפּוּר, בְּיוֹם ו' בּוֹ פּוּרִים שֶׁעָבַר.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.