שיחה ב

142שיחה ב

א. "ועצי שטים"¹ — ופרש"י²: ומאין היו להם במדבר פירש רבי תנחומא³ יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים.

ויש להבין: פירוש זה של רבי תנחומא לכאורה הוא דברי אגדה בלי מקור בפשוטו של מקרא, ומה הכריח את רש"י לנקוט פירוש זה כאשר יש לפרש בפשטות, שבנ"י קנו עצים אלה מתגרי האומות⁴, או כדפירש באבן עזרא⁴ (ועד"ז בבעלי התוספות עה"ת⁵) שהי' יער של עצי שטים סמוך אל הר סיני שמשם כרתו את העצים⁶.

במפרשים⁷ תירצו שההכרח הוא ממש"נ לקמן בפ' ויקהל⁸ "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים", הרי מפורש בקרא שהעצים כבר היו בידי ישראל (וכמו שהביא ג"כ באבן עזרא⁹).

אבל קשה לומר שזהו הכרחו של רש"י — שהרי רש"י לא הזכיר קרא זה, ומובן שדוחק גדול ביותר לומר שרש"י סומך כאן¹⁰ על פסוק דלהלן (בפ' ויקהל¹¹).

ב. ויש לומר הביאור בזה — בפשטות:

הציווי על נדבת המשכן נאמר בלשון — "ויקחו לי תרומה. . תקחו את תרומתי. . התרומה אשר תקחו מאתם"¹², ולכאורה הול"ל בלשון "נתינה" (או הבאה וכיו"ב), דהיינו פעולת המנדב מבנ"י לתת את תרומת ה', ומדוע נאמר בלשון " 143קיחה" (דקאי על האנשים הגזברים הלוקחים¹³ את התרומה מאת בנ"י)?

[ובנוגע להנותנים (מנדבים), נזכר בכתוב רק ע"ד פעולת ההפרשה, כפרש"י "תרומה, הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה", שאין זו פעולת הנדבה (נתינה) לה', כ"א רק הפרשת התרומה מ(שאר) ממונם לשם נדבה (וקיחת הגזברים — "ויקחו לי"¹⁴ — היא לאחר שישנה כבר פעולת ההפרשה)].

ומשמעות הכתובים, שכל הדברים שנמנו בכתוב (שהם נדבת המשכן) כבר היו ברשותם ובידם של בני ישראל מקודם לכן, ולא היתה חסרה אלא פעולת הקיחה מהם בלבד.

בסגנון אחר קצת: אם הי' כתוב לשון נתינה, שמשמעו שיש חיוב על הנותנים לתת, הרי זה כולל גם שיעשו כל מה שביכולתם כדי שתהי' נתינה, כולל גם כריתת עצים או קנייתם כו'; אבל לשון קיחה תוכנו שמצד הנותן הכל מוכן¹⁵ ואין חסר אלא מעשה הקיחה של הגזבר¹⁵.

[ויש לומר שלכן מפרש רש"י ומדייק ש"ויקחו לי תרומה" אין פירושו הנתינה לה', אלא רק "הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה", שזה מדגיש עוד יותר שהדבר שמנדבים כבר נמצא אצלם, והפעולה שלהם היא רק "הפרשה", להפריש דברים אלו מתוך שאר ממונם].

וזהו פירוש שאלת רש"י (על "ועצי שטים") — "ומאין היו להם במדבר"¹⁶, כלומר, מאין היו עצי שטים מוכנים בידם במדבר ולא הי' חסר אלא קיחה מידם [היינו שהדגשת רש"י "במדבר" אין כוונתה מפני שאין עצים גדלים במדבר, אלא שאין דרך בני אדם להשתמש בעצים (ובפרט עצים כאלה) בהיותם בדרך במדבר]. ומתרץ רש"י "פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה כו' והביא ארזים כו' וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים"¹⁷.

ובזה מתורץ ג"כ דיוק ל' רש"י "פירש רבי תנחומא" — שזהו לשון בלתי רגיל בפרש"י, ועוד זאת — דברי התנחומא לכאורה אינם פירוש דברי הכתוב, אלא אגדה המתרצת שאלה המתעוררת בסיפור עשיית המשכן, ואיך מתאים הלשון "פירש רבי תנחומא"? והל"ל "איתא במדרש תנחומא" (או — כרגיל בכ"מ בפרש"י¹⁸ — לכתוב הפירוש ולסיימו (פירושו) בציון מקורו: תנחומא).

אלא שבזה מדגיש רש"י, שההכרח להביא דברי רבי תנחומא אינו מפני 144שאלה המתעוררת בכללות הסיפור [כי השאלה מהיכן היו העצים אפשר לתרץ באופנים אחרים, כנ"ל], אלא מפני פירוש לשון הכתוב, שבו מודגש שהדברים שנדבו למלאכת המשכן היו מוכנים בידם ולא היתה חסרה אלא הקיחה, כנ"ל.

ג. ויש לומר, שזוהי גם כוונת רש"י בפירושיו עה"פ¹⁹ "ותכלת וארגמן גו'", וז"ל: ותכלת, צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק. וארגמן, צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן. ושש, הוא פשתן.

דלפום ריהטא משמע שרש"י בא לפרש מה הם שלשה דברים הללו²⁰. אבל אינו מובן:

א) סו"ס לא פירש רש"י מהו "ארגמן" (וכותב רק שזהו צבע "ששמו ארגמן")!

[ויש להוסיף: מצינו פלוגתא בזה בין הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם²¹ פי' "שהוא הצמר הצבוע אדום" (ועד"ז פי' האבן עזרא כאן "כדמות אדום"), ובראב"ד²² פי' ש"ארגמן ארוג משני מינין או משלשה צבעין על כן נקרא ארגמן".

והנה זה פשוט שרש"י לא ס"ל כהראב"ד, שהרי כותב "מין צבע ששמו ארגמן" — הרי שזהו שם של צבע אחד (ולא — כמה צבעים ארוגים יחד)²³. גם מסתימת לשון רש"י "מין צבע ששמו ארגמן" מוכח שלא ס"ל שהוא "אדום"²⁴ — דא"כ הו"ל לפרש (כמו שפירש ש"תכלת. . צבעו ירוק"). ועכצ"ל ששיטת רש"י היא שיטה שלישית — ש"ארגמן" הוא צבע בפני עצמו²⁵.

וא"כ העיקר חסר — שהי' צריך לבאר מהו צבע ארגמן²⁶].

ב) מדוע צריך רש"י לפרש ד"שש הוא פשתן" — הרי כבר מצינו לשון "שש" לעיל בפ' מקץ²⁷, "וילבש אותו בגדי שש", ושם לא פרש"י כלום²⁸, ועכצ"ל מפני שפירושה של תיבת "שש" ידוע אפילו ל"בן חמש למקרא" (המבין בפשטות לשון הקודש) ואין צורך לפרשה. ומדוע הוצרך לפרשה כאן?

ד. ולכן נ"ל שעיקר כוונת רש"י בפירושיו כאן אינה לבאר מה הם שלשת הדברים הללו, אלא לתרץ את השאלה הכללית הנ"ל המתעוררת בכתובים כאן — "מאין היו להם במדבר" דברים הללו:

145מלשון הכתובים כאן מובן, כנ"ל, שדברים אלו כבר היו ברשותם של ישראל ולא היתה חסרה אלא קיחת הגזברים; ולכאורה: בשלמא כסף זהב ונחושת — כבר למדנו לעיל שבנ"י שאלו מהמצרים "כלי כסף וכלי זהב גו'"²⁹ (ולאחר זה ביזת הים, כמפורש בפרש"י³⁰ שבנ"י מצאו בים "תכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות" של המצרים), ומובן שהיו אצל בנ"י מן המוכן; אבל "מאין היו להם במדבר" צבע תכלת (שהוא מדם חלזון) או צבע ארגמן וכו'? ובכלל אינו מובן שביציאתם ממצרים ילקחו בנ"י עמהם לצרכיהם במדבר צלוחיות של צבעים.

ולכן מפרש רש"י, ש"תכלת" היינו — "צמר³¹ צבוע בדם חלזון"³², וכן "וארגמן" פירושו "צמר³¹ צבוע ממין צבע ששמו ארגמן", ואין שאלה כלל מאין היו להם דברים אלה במדבר, כי מפורש בקרא שהיו להם הרבה צאן עוד בהיותם במצרים (וכדברי משה לפרעה "בצאננו ובבקרנו נלך"³³, וביציאת מצרים מפורש שלקחו אתם "צאן ובקר מקנה כבד מאד"³⁴) — וא"כ מובן ולא ייפלא שהי' נמצא אצל בנ"י הרבה צמר³⁵, כולל — צמר צבוע בצבעים שונים¹⁵.

וכדי שיהי' ברור ופשוט כיצד הי' אצל ישראל מן המוכן "שש", מוסיף רש"י ומדגיש — "ושש הוא פשתן", שכבר הביא רש"י בפירושו³⁶, שפשתן גדל במצרים, ובמילא מובן, דכאשר "וינצלו את מצרים"³⁷ לקחו עמהם גם פשתן.

ועפ"ז — שגם בפירושיו הקודמים בא רש"י לבאר "מאין היו להם במדבר" הדברים המנויים בכתוב — מתורץ בפשטות דיוק הט"ז³⁸ בפרש"י דידן, שמתחיל רש"י פירושו בתוס' וא"ו³⁹, "ומאין היו להם במדבר" — "ולא אמר מאין בלא וא"ו".

[בט"ז³⁸ מתרץ שהי' "קשה ל"ל עצי שטים. . די לומר ושטים. . מש"ה כתב ומאין הי' להם, פירוש דקשה עוד מאין הי' כו', וצ"ל דהכתוב קאי על מה שנטע יעקב במצרים וע"ז אמר עצי, מאותן שטים שהיו כבר מנטיעת יעקב".

אבל צ"ע בתירוצו, שהרי מצינו עד"ז בכ"מ בפרש"י [שמתחיל פירושו בשאלה (כמו "למה נסמכה כו'" וכיו"ב) ובמפרשים ביארו שעיקר השאלה שרש"י בא 146לתרץ בפירושו אינה שאלה זו, אלא שיש בכתוב "הרגש מבחוץ", המתיישב ע"י התירוץ על השאלה שמביא רש"י בפירושו] — ומ"מ לא התחיל רש"י השאלה בוא"ו המוסיף].

וע"פ המבואר לעיל מובן בפשטות, כי גם בפירושיו הקודמים עוסק רש"י בתירוץ שאלה זו; אלא שכאן, בנוגע לעצי שטים, כיון שאין שום תירוץ, לכאורה, בפשטות הכתובים — מפרט ושואל רש"י "ומאין היו להם במדבר". וכדי להדגיש ששאלה זו באה בהמשך לפירושיו הקודמים — מתחיל רש"י "ועצי שטים, ומאין היו להם במדבר".

ה. אמנם עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו. דהן אמת שמהכתובים מוכח שגם עצי השטים היו מן המוכן ברשותם של בנ"י, ובמילא הוכרח לומר שכבר הוכנו מקודם לכן (ע"י ציוויו של יעקב כו') — אבל הא גופא טעמא בעי: מכיון שהיו יכולים להשיג עצי שטים מתגרי האומות או מיערות הסמוכים — מדוע הוצרך יעקב אבינו להשתדל יותר ממאתים שנה⁴⁰ לפני הציווי על מלאכת המשכן — בהבאת ונטיעת ארזים במצרים?

לכאורה יש לומר, שיעקב ידע שציווי השם על מלאכת המשכן יהי' בתוכן (בלשון) "תקחו" כנ"ל, שמזה מובן, שרצונו ית' הוא שהדברים שהוצרכו למלאכת המשכן יהיו מוכנים בידי ישראל, וכיון שבדרך הטבע אין טעם וסיבה שבנ"י יוליכו עצי שטים ממצרים, הוצרך יעקב לצוותם על כך ולהכין הארזים.

אבל זה עוד מגדיל השאלה — כי לפ"ז נמצא, שהציווי בלשון "קחו" הכריח פעולתו של יעקב בהכנת הארזים יותר ממאתים שנה לפני הציווי; היינו שלפיכך הי' הציווי בלשון "תקחו" כדי שיעקב יטע הארזים במצרים — וטעמא בעי?

והביאור בזה מרמז רש"י בהזכירו את שמו של בעל המאמר — "רבי תנחומא":

"תנחומא" הוא מלשון תנחומין. ולכן "פירש רבי תנחומא" ש"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש וכו'", מכיון שענין זה הוא נחמתן של ישראל:

כאשר בנ"י נמצאים בגלות מצרים, במצב דקושי השעבוד, ועד לגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"⁴¹ וכו' — הרי נוסף על ההבטחה ד"ואנכי אעלך גם עלה"⁴², "שואבים" הם נחמה ותנחומין כל משך זמן הגלות בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים, שטעמו בטרחא רבה זו⁴³ הי' מפני ש"צפה ברוח הקודש שעתידין. . לבנות משכן במדבר", "וצוה לבניו (ובניו לבניהם ובני בניהם אחריהם) ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

כלומר: עצי שטים לצורך המשכן גופא — היו יכולים כנ"ל להשיג בכמה אופנים, אבל כדי שתהי' נחמתן של ישראל (ענינו של רבי תנחומא) — הביא יעקב ארזים ונטעם במצרים (וציווה לבניו שיטלום עמהם כשיצאו ממצרים), כדי שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצים אלו ש 147ניטעו על מנת שיטלום כשיצאו ממצרים, היינו ש(ראית) עצי ארזים אלה מזכירים ומדגישים את גאולת ישראל.

וזהו גם הרמז בלשון רש"י ובהתחלתו (הקדמת הענין) "פירש רבי תנחומא" — כלומר: ענין הנחמה ("תנחומא") הוא באופן של פירש (ענין של פשט, ולא רמז ודרש), כי נחמה זו היתה לא רק הבטחה בדיבור וכיו"ב, אלא נחמה בדבר גשמי, הנראה בעיני בשר, נחמה בפשטות.

ובזה מתורץ עוד דיוק בלשון רש"י, שלא הסתפק לומר שיעקב נטע ארזים במצרים אלא מוסיף ומפרט "והביא ארזים למצרים" — דלכאורה, למאי נפק"מ שהביאו הארזים ממקום אחר?

וביותר תמוה: להלן עה"פ⁴⁴ "ועשית את הקרשים" חוזר רש"י על תוכן פירושו זה איך הכין יעקב אבינו ארזים כו', עם כל פרטי הענין (ועוד מוסיף פרטים חדשים) — ומ"מ משמיט שם פרט זה שיעקב הביא ארזים למצרים⁴⁵.

וע"פ הנ"ל י"ל, כי פרט זה נוגע לענין התנחומין — שבנ"י יראו בעיני בשר ארזים שהובאו ממק"א (מארץ ישראל⁴⁶ — המורה על מצב של גאולה), שזה מדגיש עוד יותר שאין נתונים לחלוטין תחת שליטת המצרים, אלא אעלך גם עלה⁴², יצאו ויעלו לארץ ישראל (ויטלו ארזים אלה עמהם).

ו. ויש להוסיף ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י — שפירוש זה של רבי תנחומא הוא "תנחומין" נוסף על גלות מצרים גם על כל הגליות ועל אריכות דגלות זה האחרון (שכל המלכיות (וגליות) נקראות על שם מצרים⁴⁷).

דהנה איתא בספרים⁴⁸ שהגלות נמשל להליכת בנ"י במדבר, "מדבר העמים"⁴⁹ ותכלית הליכה זו היא — "לבנות משכן במדבר", דהיינו לעשות במדבר וממציאות ה"מדבר" (שהוא מקום הקליפות, נחש שרף ועקרב וצמאון גו'⁵⁰ מקום שמם מכל ענין של קדושה) משכן ומקדש לו ית', דירה לו ית' בתחתונים, שאין תחתון למטה ממנו.

ובגמר עבודה זו זוכים לקיים הציווי⁵¹ "ועשו לי מקדש" כפשוטו, בבית המקדש השלישי, שבו יתגלה גם המשכן שעשה משה, "מקדש המדבר"⁵².

והכח להתגבר על חשכת הגלות, ובפרט חשך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, ואדרבא "לבנות משכן במדבר" — הוא מפעולת יעקב אבינו ש"הביא ארזים למצרים ונטעם".

וי"ל הביאור בזה:

ה"ארזים" (שמהם "ועשו", נעשו העצי שטים למשכן) הם גם רמז על הצדיקים שנקראים "ארזים" כמו שנאמר⁵³ "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", כמבואר בכלי יקר⁵⁴. ובפרטיות יותר הם רמז על נשיאי ישראל (לשון התנשאות), 148שעומדים באופן דהתנשאות (ישגה) כארזים.

וזוהי השייכות ליעקב אבינו דוקא — כי "נשיא" הוא ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו"⁵⁵, דכמו שיעקב אבינו הי' "מאחד את כל ישראל" (כמ"ש בגו"א כאן)⁵⁶, ובלשון רבינו הזקן⁵⁷ שנשמת יעקב היתה "כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם" — כן הוא אצל כל נשיא ישראל, שנשמתו היא נשמה כללית הכלולה מכל נשמות אנשי דורו, ולכן הוא מאחד את כולם⁵⁸.

וזהו שכ' ופירש רש"י שיעקב אבינו הביא "ארזים" למצרים, כי כל הנשיאים הם ניצוץ של יעקב אבינו, ומקורם הוא מארץ ישראל, כי באמת הם למעלה מענין הגלות⁵⁹, אלא שכדי להכניס בבנ"י הכח להתגבר על חשכת הגלות ולבנות משכן במדבר, "נטעם" במצרים, בזמן הגלות.

וזוהי נחמתם של ישראל בהיותם ב"מדבר העמים", שיש להם ה"ארזים" שנטע יעקב אבינו בכל דור ודור⁶⁰ שהם למעלה מהגלות, ונראים לבנ"י ומשפיעים כח בכל ישראל לא להתפעל מחשכת הגלות כ"א להתגבר עליו, עד שבונים ועושים משכן במדבר.

ואזי זוכים לנחמה השלימה — נחמה כפשוטה ממש, בפועל ממש — שהנחמה היחידה האפשרית על אריכות גלות זה האחרון היא — גאולה האמיתית והשלימה⁶¹ על ידי משיח צדקנו, כפשוטה ממש, למטה מעשרה טפחים ממש, ובמהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ תרומה תשמ"ז)