שיחה א

135שיחה א

א. אחד מהדברים שנצטוו ישראל להביא לתרומת המשכן ("וזאת התרומה אשר תקחו מאתם"¹) הוא "עורות תחשים"², ופרש"י "תחשים" — "מין חי'".

והנה ברז"ל מצינו פלוגתא בדבר: בבבלי³ הובאו דברי רשב"ל בשם ר"מ "תחש שהי' בימי משה ברי' בפני עצמו הי' ולא הכריעו בה חכמים אם מין חי' הוא אם מין בהמה הוא כו'", אבל בירושלמי⁴ אי' "רבנן אמרין מין חי' טהורה"⁵ (וכן איתא בתנחומא⁶ "ר' יהודה אומר חי' טהורה גדולה היתה במדבר כו' ובעורה ששה גוונים ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות")⁷.

ועפ"ז (וכן מבואר במפרשים⁸), קובע רש"י כדברי הירושלמי (והתנחומא) שהוא "מין חי'".

וצ"ע, מנ"ל לרש"י בפשוטו של מקרא להכריע בין דיעות אלו, שהוא "מין חי'"?

ב. אח"כ ממשיך רש"י "ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו".

והנה הטעם שהוצרך רש"י לומר ש"לא היתה אלא לשעה", י"ל בפשטות, דכיון שלא ידוע ללומד המקרא (בן חמש למקרא) שיש מין חי' ששמה תחש, מפרש רש"י שאכן אין זו חי' ידועה⁹ כי "לא היתה אלא לשעה"¹⁰.

136[ועפ"ז מובן גם הטעם שנקט רש"י "לא היתה אלא לשעה", שזהו ע"ד לשון הבבלי "ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז" — ולא כהירושלמי "כמין חי' טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה", או כלשון ר' נחמי' בתנחומא "מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה"¹¹ — כי בפשוטו של מקרא אין הכרח שהיתה כאן בריאה מיוחדת או מעשה נסים (וכן מעשה מיוחד של גניזת התחש), אלא רק ש"לא היתה אלא לשעה", ולכן נשכח זכרו בתנ"ך⁹].

וכן מובן זה שרש"י ממשיך "והרבה גוונים היו לה", דכיון שאין זו חי' ידועה (כי "לא היתה אלא לשעה"), צריך רש"י לפרש במה מיוחדים עורות תחשים, שבגלל זה ציווה ה' להביאם לתרומת המשכן¹² (ובפרט שלא נאמר בקרא שצריכים לצבוע העורות, כמו שפירש ב"עורות אילים — מאדמים"), ולכן פרש"י ש"הרבה גוונים היו לה" (ואין זקוקים לצביעה).

אבל צ"ע מהי אריכות לשון רש"י "לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו", דלכאורה הי' מספיק לכתוב בקיצור "כתרגומו (ססגונא)", שמזה מוכח שיש לתחש הרבה גוונין; ומהי הדגשת רש"י (א) "לכך מתרגם כו'", (ב) סיומו בפירוש דברי התרגום "ששש ומתפאר בגוונין שלו"?

והנה לכאורה דברי רש"י (בפירוש התרגום) מקורם בגמ'¹³, שהגמ' מפרשת דברי רבי נחמי' ש"מכסה אחד [של עורות אילים מאדמים ועורות תחשים] הי' ודומה כמין תלא אילן", ש"ה"ק כמין תלא אילן הוא שיש בו גוונין הרבה ולא תלא אילן דאילו התם טמא והכא טהור, א"ר יוסף אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה" — וזהו כלשון רש"י "לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו".

אבל כבר נת' כמ"פ שאין דרכו של רש"י בפירושו עה"ת להעתיק לשונות חז"ל כ"א רק הנוגע לפירוש פשוטו של מקרא, ומה נוגע אריכות לשון (הגמ' ו)רש"י לפירוש תיבת "תחש"?

[ומה גם בנדו"ד, שכוונת ר' יוסף במ"ש "אי הכי" (סייעתא היא. רש"י), אינה רק להוכיח שתחש יש לו הרבה גוונים, אלא בעיקר לפרש שטהור הוא (דלא כ"תלא אילן" שטמא הוא) — דכיון ד"הוא טהור ניחא הא דמתרגמינן ססגונא לפי שאינו דומה לתלא אילן אלא בזה שיש לו גוונין הרבה"¹⁴].

יש מפרשים¹⁵ שרש"י בא לתרץ דברי התרגום, דכיון שכתב רש"י "ולא היתה אלא לשעה", איך נאמר בתרגום (בבבל) שם לחי' זו שלא היתה ידועה לא לפני זמן המשכן ולא לאחריו? ולכן כ' רש"י "לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו", שאין כוונת התרגום שזהו 137שם "תחש" בארמית, אלא זהו תיאור מראהו של התחש, "ששש. . בגוונין שלו".

אבל גם פירוש זה דחוק הוא, שהרי (כמדובר כמ"פ) אין ענינו של פרש"י עה"ת להעתיק ולפרש את דברי התרגום.

ג. ויש לומר הביאור בזה — בפשטות:

רש"י בפירושו "מין חי'" לא בא לשלול הפירוש שתחש הוא "מין בהמה"¹⁶, אלא לשלול קס"ד ש"תחש" הוא שם צבע, ופירוש "עורות תחשים" הוא כמו "עורות אילים מאדמים", דכשם ש"עורות אילים מאדמים" פירושו עורות אילים ש"צבועות היו אדום לאחר עבודן"¹⁷, כן יש מקום לפרש "ועורות תחשים", שצבעו עורות בצבע הנקרא "תחש" [וע"ד הדיעות שמצינו בירושלמי¹⁸, ד"ר' יהודה אומר טיינין לשם צובעו נקרא" (עורות אילים צבועות היו עורות תחשים ונקראים תחשים על שם צבע שדומה לתחשים. קה"ע), ור"נ אומר גלקטינין (שם צבע¹⁹. קה"ע²⁰)].

ולכן כ' רש"י ד"תחשים — מין חי'", וכוונתו בפשטות, שלקחו עורות של מין חי' ששמה תחש ולא שלקחו עורות (אילים) וצבעו אותם בצבע תחש²¹.

[והכרחו של רש"י בפשטות הוא, דאם הכוונה שצבעו את העורות (אילים) ב(צבע של) תחש — הול"ל "עורות אילים מאדמים ותחשים" (וכיו"ב), ולא "ועורות תחשים"; ומזה שהכתוב מוסיף "ועורות תחשים" מובן, שאין אלו העורות שעליהם מדובר לפנ"ז ("עורות אילים")²², אלא שהם עורות של תחש (ותחש הוא "מין חי'")].

וזהו גם ההמשך בדברי רש"י "לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו":

בזה בא רש"י להביא ראי' מהתרגום שאינו סתם שם צבע, שצבעו בו העורות, אלא שהוא מין חי', דתחש מתורגם "ססגונא", שהחי' "שש ומתפאר בגוונין שלו"²³.

ולכן לא כתב רש"י בקיצור "כתרגומו ססגונא", כי אז הי' מקום לפרש שכוונת התרגום היא ש"תחש" הוא צבע המורכב מצירוף הרבה גוונים, או²⁴ "ססגונא" פירושו ששה גוונים (ע"ד הדיעה בתנחומא שבעור התחש יש ששה 138גוונים)²⁵ — אלא מדגיש "ששש ומתפאר בגוונין שלו", שעי"ז מובן שכוונת התרגום ל"מין חי'".

ד. אבל עדיין צע"ק דיוק לשון רש"י "ששש ומתפאר בגוונין שלו", דלכאורה הי' מספיק "ששש" (כלשון הגמרא)²⁶, ומהי ההוספה ש(לא רק "שש" אלא גם) "מתפאר בגוונין שלו"?

ויש לומר, שבזה מרמז רש"י גם להמעלה המיוחדת שב"עורות תחשים", שאינו רק בגלל יופי הגוונים שבעורות אלו, אלא לפי שזה מדגיש את תכונת התחש, שעורות מגוונים אלו פועלים בהתחש שיתפאר בצבעיו (וזהו ענין עיקרי בו עד כדי כך, שזהו חלק משמו בלשון התרגום).

וזוהי גם המעלה והחשיבות בתרומה זו ד"עורות תחשים": מובן ופשוט, שתרומה ממין החי עולה בחשיבותה על תרומה ממין הצומח (ע"ד שמצינו בקרבנות על המזבח)²⁷, ובזה היא חשיבותם המיוחדת של "עורות תחשים" גם לגבי "עורות אלים מאדמים", לא רק לפי שבעורות תחשים היו "הרבה גוונים" (דלא כשאר הצבעים שהובא כל אחד מהם בפ"ע, תכלת וארגמן ותולעת שני כו'), אלא בעיקר משום שהגוונים הם חלק מעור התחש עצמו. דבנדבת ה"עורות אילים מאדמים" (שצבעו אותן לאחרי שכבר היו) הרי הנדבה ממין החי היא רק בנוגע לגוף העור עצמו, אבל לא בנוגע לצבע העורות; משא"כ בנדבת עור תחש, הרי גם הצבע הוא בכלל הנדבה דחי, מאחר שהצבעים הם חלק מעצם עור החי, ועד שזה נוגע לתכונת החי — "ששש ומתפאר בגוונין שלו" (כנ"ל).

וי"ל, שזהו טעם נוסף לכך שיריעות אלה היו המכסה העליון ביותר שעל המשכן²⁸ — כי נוסף על זה שיריעות אלה עלו ביופים על השאר²⁹, ועוד זאת, שאינו דומה יופי של עור צבוע לגבי יופיו ותפארתו של עור שיש בו ריבוי גוונים בטבעו ותולדתו — הנה בעורות תחשים הרי הגוונים הם חלק מתכונת "חי'", כנ"ל.

ה. ויש להוסיף ביאור בזה שמכסה עורות תחשים הי' המכסה העליון של המשכן, כי מעלה זו שבעורות תחשים, שגם הצבע שבהם הוא חלק מהחי, יש בו ביטוי מיוחד של התוכן הפנימי דכללות המשכן:

"חי" הוא רמז על הקב"ה, שנקרא "חי העולמים", לפי שהוא ית' מקור החיים של כל העולמות, ובלשון הרמב"ם³⁰ ש" 139כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"; ומסתבר שאין כוונת הרמב"ם במ"ש ש"כל הנמצאים. . לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו" רק לכל הנמצאים בכללות שלהם, אלא גם בפרטי הנמצא³¹, שכל פרטי הנמצא "לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו".

כלומר:

כל דבר שבעולם נחלק (בכללות) לשלשה חלקים: א) עצם מציאות הדבר, שזהו ענין השווה בכל דבר. ב) תכונתו המיוחדת של כל דבר, שבזה כל דבר חלוק מזולתו. וכמו אש ומים, החלוקים בטבעם ותכונתם, עד שטבעו של האש הוא היפך טבעו של מים. ג) שאר פרטי כל דבר, שאינם חלק מעצם תכונתו ותוכנו.

וכל עניני הנברא הנ"ל "לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו" — דהיינו נוסף על עצם מציאות הנברא, ועד"ז תוכנו וגדרו המיוחד של כל נברא — גם הפרטים הטפלים נמצאו מ"אמיתת המצאו".

וזהו ענינם של יריעות מ"עורות תחשים" שבמשכן:

כיון שענינו של המשכן הוא — "ושכנתי בתוכם"³², השראת השכינה באופן גלוי, הרי מובן, שבו הי' באופן גלוי זה שמ"אמיתת המצאו" של הקב"ה נמצאו כל הנמצאים בכל פרטיהם. [וכמבואר בספרים³³, שה"ציורים הגופניים" שבמשכן וכליו — אפשר "להתבונן מהם ציורים העליונים שהם דוגמא להם", שזהו לפי שהם משתלשלים מהם, וכפי שהאריך הרמ"א בספרו תורת העולה].

ולכן הי' צ"ל במשכן ענין המורה על הקשר שבין דברים חיצוניים של הנבראים, עם "אמיתת המצאו" — וזה נרמז ב"עורות תחשים", שגם צבע עורם (שאינו אלא דבר חיצוני) הוא מ"מין החי" — להורות, שגם הדברים הכי חיצוניים של הנבראים, עד לצבע שלהם, "לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", "חי העולמים"³⁴.

ו. ויש להוסיף בזה, ע"פ ביאור רבינו הזקן (בתורה אור³⁵) ע"ד ההפרש בין חומר הנברא וצורתו, שהחומר של הנבראים נברא בדבר ה' ובעשרה מאמרות, משא"כ "אופן צורת הרקיע (לדוגמא). . נעשה בחפץ ה' שלא בא לכלל גילוי בדבור או מאמר" — שהטעם לזה הוא לפי ש"דבור ומאמר. . הוא הפועל הישות" שבכל הנבראים, דאם הי' נברא רק "בחפץ ה' ורצונו בלבד. . הי' העולם בטל במציאות ממש", משא"כ בצורת הנבראים (שמקורה "בחפץ ה'. . שלא בא לכלל גילוי בדבור או מאמר") נמשך ענין הביטול בנבראים. ע"ש באורך.

[ויש לומר, שזה בא לידי ביטוי בזה שצורת הנבראים הוא דבר חיצוני שאין בו "תוכן" — שהטעם הפנימי לזה הוא, לפי שבצורת הנברא נמשך ענין הביטול, ולכן בא בצורת הנברא שאין לה "מציאות" ותוכן לעצמה (כמו ה"מציאות" שבעצם מציאות הנברא, וכן בתוכן הנברא וגדריו)].

ועפ"ז יובן בעומק יותר הטעם (הפני 140מי) שהמכסה העליון ביותר הי' מעורות תחשים דוקא, כי ענין הביטול שבנבראים (שזהו תוכנו העיקרי של המשכן — השראת השכינה הפועלת ביטול גלוי להקב"ה), שייך ל"צורת" הנבראים יותר מלשאר חלקי הנברא (כנ"ל); וביטול זה נרמז ב"עורות תחשים" דוקא, שגם צבעו של העור (שהוא רק דבר חיצוני) הוא מ"מין החי", ואדרבה, דבר חיצוני זה שייך לעצם מהותו של החי³⁶, יותר מתכונות פרטיות שבו, שלכן "שש ומתפאר" דוקא בגוונין שלו.

ז. ע"פ הנ"ל יש לבאר ג"כ הטעם שדבר זה התבטא ביריעות שעל המשכן דוקא, כי החילוקים בחלקי המשכן, כלים וקרשים ויריעות המשכן הם בהתאם לג' ענינים הנ"ל³⁷:

כלי המקדש, שכל אחד מהם חלוק מזולתו ובכל אחד מהם היתה עבודה אחרת בהתאם לתכונתו הפרטי של הכלי, הנה על ידם מתגלה איך שתוכנו וגדרו הפרטי של כל דבר שבעולם הוא דבר ה' וחיותו הפרטי המהווה ומחי' אותו, ואמיתית מציאותו הוא כפי שהוא למעלה;

הקרשים, שהם מקיפים את כל אשר בתוכם בשווה, מורים על אור מקיף, ועל ידם נפעל ונתגלה זה שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, שענין זה הוא דבר השוה בכל הנמצאים כולם, ש"כל הנמצאים. . מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהי' בטבור הארץ הכל מכח אמיתתו נמצאו"³⁸;

והיריעות, המקיפים את כל אשר בהמשכן ואת הקרשים מלמעלה, גם הם מורים על אור מקיף, אבל על מקיף נעלה יותר, שלכן הוצרכו להיות צבועים, ובפרט היריעות העליונות דמכסה עור תחש — להורות, דגם הציור החיצוני שבדברים שבעולם הוא בטל ל"חי העולמים", ואדרבה, ביטול זה של הציור החיצוני בא ממדריגה נעלית יותר, אור מקיף דקדושה (רצון וחפץ ה') שלמעלה יותר.

ח. ג' ענינים הנ"ל ישנם גם בעבודת האדם:

בכל מצוה ומצוה — יש ג' ענינים:

א) מעשה המצוה, שבזה שווים כל אחד ואחת מישראל, מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים (ולדוגמא: מעשה הנחת התפילין של משה רבינו הוא בשווה למעשה הנחת תפילין של איש פשוט בכל הזמנים), ובלשון התניא³⁹ "תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצות בבחי' המעשה",

ב) כוונת המצוה, שבזה חילוקים מאחד להשני, ותלוי' בדרגת האדם בעבודה פנימית שלו במוחו ולבו — מדת 141הבנתו את גדלות הבורא כו', המביאה לאהבת ה' ויראת ה' (ובלשון פסק הרמב"ם⁴⁰ "והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו בשעה שיתבונן כו'"), והן "הנסתרות לה' אלקינו"⁴¹ שעל זה איתא בזהר⁴² ש"כל חד וחד לפום שיעורא דילי'".

ג) הידור מצוה (שאינו מעכב בקיום המצוה), עד להידור בפרטים נוספים על גוף המצוה, ובפרט — ענינים התלויים במנהג.

והנה יש מקום שיטעה אדם לחשוב, שעיקר הדיוק בקיום המצוות הוא רק בשני ענינים הראשונים הנ"ל, כי:

הצורך בדיוק במעשה המצות מובן ופשוט, שהרי המעשה הוא העיקר, וכפי שהאריך אדה"ז בתניא⁴³, ד"אם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות. . ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו יצא ידי חובתו בדיעבד";

וכן מובן הצורך בכוונת המצוות, כי מצוה בלי כוונה היא "כגוף בלא נשמה", וכפי שהאריך אדה"ז בתניא⁴⁴ אודות גודל ההכרח בקיום המצות מתוך אהבת ה' ויראת ה';

אבל בענינים הנוספים ובפרט המנהגים, מהו הדיוק בהם? ובפרט במנהגים השייכים לחינוך ילדים קטנים, שאינם מבינים ואינם שייכים לשים על לבם מה שרואים ושומעים, ומה גם טף בגיל רך ביותר,

וע"ז באה ההוראה שגם צבע, גוון החיצוני, הוא חלק ממין חי', שדברים כציור חיצוני צריכים להעשות מתוך חיות, וחיות הבא מעצם הנשמה, וכמה ממנהגי ישראל שרשם למעלה יותר מכמה עניני דינים⁴⁵, ומנהג ישראל תורה היא⁴⁶, מנהג מבטל הלכה⁴⁷, וכתשובת הרשב"א⁴⁸ הידועה בזה.

ועי"ז שכאו"א מוסיף בכל עניני תומ"צ — הן קיום התומ"צ בפועל ובהדור מצות, "הנגלות לנו ולבנינו"⁴¹, הן ב"הנסתרות לה' אלקינו" בעבודת ה' באהבת ה' ויראת ה', והן בדיוק במנהגי ישראל — עי"ז נעשה "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחת מישראל,

וזה מקרב ומזרז עוד יותר את בנין בית המקדש השלישי, מכון לשבתך פעלת ה'⁴⁹, שמקדש שלמטה מכוון כנגד ביהמ"ק שלמעלה⁵⁰, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ תרומה תשל"ד)