שיחה ג

249שיחה ג

א. בסיום פרשתנו — שהוא גם סיום ספר בראשית — מסופר אודות פטירתו של יוסף: "ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת גו' וישבע יוסף גו' פקוד יפקוד גו' והעליתם את עצמותי מזה, וימת יוסף גו' ויישם בארון במצרים"¹.

וצריך להבין: איך מתאים סיום ספר בראשית בענין פטירתו של יוסף (עד שהתיבות האחרונות הן "ויישם בארון במצרים") עם הכלל הידוע² — גם בקשר לסיומי כ"ד כתבי הקודש — דמסיימים בטוב?

ומה גם שבין כך נזכר להלן, בתחילת פ' שמות³, ע"ד פטירתו של יוסף — "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה גו' וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (וזה גרם לשעבוד מצרים, כהמשך הסיפור) — וא"כ הי' מתאים להכניס שם הפרטים הנ"ל בנוגע לפטירתו ולסיים את פ' ויחי בדבר "טוב" — "ויחי⁴ יוסף מאה ועשר שנים, וירא יוסף לאפרים גו' גם בני מכיר גו' יולדו על ברכי יוסף", או כיו"ב⁵.

ב. עוד כלל אמרו בנוגע לסיומו של ספר (בתורה) — "מתכיפין התחלה להשלמה"⁶, ומנהג ישראל לקשר סיום מסכת עם התחלתה. וכמשנ"ת כמ"פ, שאין זה לחדודי לבד ח"ו, אלא הוא ענין אמיתי, כי אכן קיימת נקודה משותפת בין התחלת כל ספר (ומסכת) לסיומו, כדאיתא בס' יצירה⁷ "נעוץ סופן בתחלתן".

יתירה מזו: הצד השווה בין תחילת כל ספר וסיומו הוא בנקודה עקרית של הספר, כי, כידוע, נקודה עקרית של כל ענין מרומזת בתחילתו, כמו הראש הכולל כל האברים, ובסיומו, כמאמר⁸ "הכל הולך אחר החתום".

ולפי זה יש לעיין: מהו הקשר בין סיום ספר בראשית לתחילתו, ואיך מרומז התוכן של כללות ספר בראשית [שנקרא "ספר הישר. . זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים"⁹] בתחילתו — בראשית ברא גו'¹⁰, ובסיומו — הסיפור ע"ד מיתת יוסף, עד ל"ויישם בארון במצרים"?

ג. וי"ל שיובן זה בהקדים ביאור פירוש רש"י על הפסוק בראשית ברא גו' — "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם¹¹. . ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים¹² שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם 250שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ולכאורה, לפי המובן השטחי (שטענת אוה"ע היא הגורמת לפתיחת התורה ב"בראשית") תמוה¹³: כיצד יתכן שבגלל טענתם של אומות העולם יהי' שינוי בתורה שניתנה לישראל — שבמקום להתחיל מ"החודש הזה לכם", מתחילה התורה ב"בראשית גו'"?

ועוד זאת: גם את"ל שיש צורך להכניס בתורה המענה לאומות העולם — לכאורה אין זו סיבה להתחיל¹⁴ את התורה בזה, ובפרט שסדר התורה הוא ג"כ תורה (ובמילא בדיוק בתכלית).

וצ"ל שהטענה והמענה אינן רק כדי להוציא מלבן של אומות העולם, אלא זה נוגע גם לבנ"י עצמם, ולכן הוכנס כל הענין בתורה (וכלשון הכתוב "כח מעשיו הגיד לעמו")¹³.

ולא עוד אלא שמכיון שהתחלת התורה היא ב"בראשית גו'" כדי שיוכלו בנ"י לענות על טענת האומות — עכצ"ל, שאין פירוש הדברים שהתורה עוסקת גם בזה, אלא זהו מההתחלות, מיסודי התורה.

ד. והענין בזה:

גם אומות העולם יודעים שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"¹⁵, ודוקא משום כך טוענים¹⁶ — "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים":

לפי תפיסתם של אומות העולם (וכן מצד היצר הרע — "אל זר אשר בקרבך"¹⁷, שנקרא "הגוי" שבישראל¹⁸) אין עם ישראל צ"ל קשור עם ארץ (גשמית) ובפרט — ארץ מסויימת, כי כל ענינם של בנ"י הוא עבודת השם המוטלת עליהם תמיד בכל זמן ובכל מקום שהם, והיותם לעם הוא מפני וע"י בחירת הקב"ה בהם, קבלת התורה וכו'¹⁹;

ולכן, כיבוש א"י וקנינה על ידי ישראל על מנת להתיישב שם כעם מיוחד בארץ מיוחדת הוא לדעתם ענין של "גזל", כי הנהגה זו מתאימה לשאר כל האומות — שאצלם, קיבוץ אנשים רבים יחד בארץ מסויימת הוא הוא העושה אותם לעם — אבל לא לעם ישראל, העם הנבחר שהקב"ה רומם אותם מעל כל עם ולשון וארץ.

והמענה ע"ז — "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים": נתינת א"י לעם ישראל אינה כמו אצל שאר האומות להבדיל — אלא היא חלק בעבודתם, לגלות "כח מעשיו" של הקב"ה:

תכלית עבודתם של בנ"י היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא²⁰, שקדושתו ית' תשרה ב"ארציות" של עוה"ז הגשמי דוקא (שלכן רוב מצות התורה הן מצות מעשיות, כדי שע"י קיום התומ"צ 251תומשך קדושה (גם) בענינים הגשמיים²¹);

וכן הוא בנוגע לכללות עם ישראל, דמכיון שהוא ברוממות ולמעלה מכל עם ולשון, לכן דוקא משו"ז ניתנה לו ארץ ישראל, ארץ גשמית, שבה תלויות כו"כ מצות התורה (עד שעיקר ענין של קיום מצות התורה הוא בארץ ישראל דוקא, כמבואר בארוכה ברמב"ן²²), מאחר שזהו ענין בנ"י והתורה — "לכבוש" את ה"ארציות" של עוה"ז ולעשותו דירה לו יתברך.

ולפיכך פתיחת והתחלת התורה היא ב"בראשית ברא גו'", בבריאת העולם, כי יסוד וכוונה עיקרית של התורה הוא — לכבוש על ידה את העולם ולעשותו דירה לו יתברך.

ה. עפ"ז יש ליישב עוד דיוק בלשון רש"י הנ"ל — "שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם", היינו שזוהי טענתם של אומות העולם בכלל, דלכאורה: הטענה נגד ישראל הלא היא "שכבשתם ארצות שבעה גוים" — וא"כ מה להם ל(עוד) ששים ושלש אומות לבא בתביעה על דבר שבע אומות, (ז' ארצות) שאינם שלהם²³?

וע"פ הנ"ל יש לומר ההסבר בזה: אף שהטענה ד"לסטים אתם" לפי פשוטה (בגשמיות) היא בשייכות לארצות שבעה גוים, ארץ ישראל — מ"מ, תוכן הטענה (טעמה וטענתה) שייך לכל הארצות, היות שנקודה זו — שהתורה ענינה לפעול בארציות וגשמיות העולם (המתבטאת בנתינת ארץ ישראל לעם ישראל) — משפיעה ונמשכת בפועל ביחס בני ישראל לכל הארצות.

והביאור:

ידוע, שתכלית ענין ירידת הנשמה בגוף וחיי בנ"י בעוה"ז הוא — בלשון הבעש"ט²⁴ — "לשכן שמו שם²⁵, לפרסם אלקות במקום זה", שעי"ז "כובשים" את ה"מקום" לעשות "שם" דירה לו יתברך.

כלומר: שליחותו של עם ישראל בארצות, בעוה"ז היא לא רק לעמוד בתוקף על משמרתם בעבודתו יתברך בקיום התומ"צ ולא להתפעל מכל המניעות ועיכובים וכו' — אלא גם להפוך את הארצות למקומות ששורה שם קדושתו של הקב"ה — "לשכן שמו שם".

וזהו תוכן הכתוב "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" — שזוהי עבודתם של ישראל, בקיום התומ"צ בכל מקום ומקום, "לכבוש" את ארצות העמים תחת "בעלות" הקדושה — "לתת להם נחלת גוים".

ו. ליתר ביאור:

ידוע מ"ש בספרים²⁶, שכוונת ירידת הנשמה²⁷ (ובפרט דהגלות) היא — כדי שישראל יבררו את ניצוצות הקדושה שנפלו ונתפזרו בכל קצוי תבל, ולכן "פיזרן לבין האומות"²⁸, כדי שכאו"א יברר את ניצוצות הקדושה שנמצאים ב 252מקומו (כי ע"י שמשתמש בחפצי העולם לעבודת השם, הרי הוא מעלה את ניצוצות הקדושה הנמצאים בדברים אלה לקדושה²¹).

אמנם, אי משום "בירור הניצוצות" לחוד, אין הכרח שהאדם העוסק בתומ"צ יבוא בעצמו למקום שבו נמצאים ניצוצות הקדושה, כי גם בהיותו "במקומו", בארץ הקודש (ובירושלים עיר הקודש) — אפשר שתושג מטרה זו עי"ז שעבודתו היא באופן של ריבוי עצום באור הקדושה, בדוגמת אבוקה גדולה שמתקבצים אלי' כל ניצוצי אור, גם הרחוקים²⁹.

וע"ד שמצינו אצל שלמה המלך²⁹ — דכאשר "וישב שלמה על כסא ה'"³⁰, הי' וישב במקומו ומשם פעל את בירור העולם כולו, שזהו שמלכת שבא באה ממקומה לשלמה והביאה אליו מתנות כו'³¹ (ניצוצות קדושה).

ומכיון שהירידה למטה היא צורך עלי' (היינו עלי' גם לגבי המצב שהי' לפני הירידה למטה) — עכצ"ל שע"י ירידה זו בעבודת הבירורים יש בה הישג ושלימות יותר אפילו לגבי בירור הניצוצות בזמן שלמה.

ויש לומר הביאור בזה: על ידי הירידה למטה ובגלות בפרט, "אחד³² מכם גולה לברברי' ואחד מכם גולה לסרמטיא"³³ ועובד עבודתו שם — הרי נוסף על³⁴ שמוציאים את ניצוצות הקדושה שנתפזרו בעולם, הנה עוד זאת, שגם המקום שבו נמצאים ניצוצות הקדושה (כל העולם כולו) יתהפך לקדושה, היינו, שהעולם כולו נעשה "ארץ ישראל", "לתת להם נחלת גוים"³⁵.

וזהו גם היעוד³⁶ "עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות" — כי לאחרי השלמת "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"³⁷, כשכל העולם נכבש ונתהפך לקדושה, הרי קדושת א"י תתפשט בכל הארצות — "לתת להם נחלת גוים" כפשוטו, שכל העולם כולו יכנס לגבול ישראל.

ז. ובזה יש לבאר הרמז בתוכן חלוקת הספרים בראשית ושמות:

החילוק בפשטות בין ספר בראשית וספר שמות הוא³⁸ — בספר בראשית מסופר ע"ד תולדות האבות (והשבטים 253כו'), דהיינו ההכנה ליצירת עם ישראל וכו'; ואילו ספר שמות הוא הסיפור דיציאת מצרים ונתינת התורה וכו'.

ולכאורה, ע"פ זה היתה צ"ל התחלת ספר שמות בסיפור יציאת מצרים³⁹, שאז "נולד" עם ישראל⁴⁰ (וע"ד דברי רש"י הנ"ל "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם"), ומה טעם פתח ספר שמות בסיפור גלות מצרים⁴¹?

[וגם לפי פשוטו, ההפסק בין הספרים הוא לכאורה באמצע ענין, שהרי כבר מסופר בספר בראשית (בפ' ויגש⁴²) ע"ד ירידת יעקב ובניו למצרים, וא"כ הי' לכאורה מתאים יותר שגם המשך הסיפור ע"ד גלות מצרים (קושי השעבוד וכו') יבוא באותו הספר (בראשית), ובספר שלאח"ז יתחיל בענין חדש — גאולת ישראל ממצרים].

וע"פ הנ"ל יש לומר:

כשם שפתיחת (כל) התורה ב"בראשית ברא גו'" היא משום שזהו תכלית ענין התורה — "לתת להם נחלת גוים", כנ"ל; עד"ז הוא בעניננו: ספר שמות הוא אמנם סיפור לידת עם ישראל ונתינת התורה להם, אבל ה"פתיחה" של סיפור זה היא לא במ"ת, וגם לא בסיפור יציאת וגאולת מצרים, אלא דוקא בסיפור "נחלת גוים" שבזה, בגלות מצרים, וע"ד ירידה ל"מיצרים" וגבולים של העולם בכלל.

כי מכיון שתכלית התורה היא העבודה ד"לתת להם נחלת גוים" (בירור העולם) — לכן, גם ההכנה למ"ת היתה ע"י עבודה תוך גלות מצרים, באופן שעניני מצרים נכנסו לרשות ישראל (קדושה) בהיותם במצרים, שם — "וינצלו את מצרים"⁴³, "עשאוה כמצודה שאין בה דגן. . כמצולה שאין בה דגים"⁴⁴.

ולכן התחלת הספר היא ע"ד גלות מצרים לאחרי הזמן ד"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"⁴⁵, ולא בהזמן דירידת יעקב למצרים — כי ירידת יעקב למצרים לא היתה ענין של גלות ממש, שהרי ישב בארץ גושן במיטב הארץ במצב של מנוחה ושלוה כו'⁴⁶, וכן הי' "כל זמן שאחד מן השבטים קיים"⁴⁷; ורק לאחרי ש"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" התחיל השעבוד וקושי שלו, עיקר הירידה דגלות מצרים⁴⁸.

ח. ועפ"ז מובנת השייכות דתחילת ספר בראשית וסיומו — לתוכן הספר, "ספר הישר"⁹:

ענינו של ספר בראשית (ובפרטיות — עד "החודש הזה לכם") בפשטות הוא — כפרש"י — מה ש"כח מעשיו הגיד לעמו", היינו לא ע"ד מציאות העולם כשלעצמה, כ"א אדרבה, ע"ד כחו ושליטתו של הקב"ה על העולם, שנמסר לישראל ("הגיד לעמו") — דבתחילת ספר בראשית מסופר ש"הוא בראה", ואח"כ איך 254"נתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם (וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו)";

ומסירת כח זה לישראל היתה על ידי האבות, כמסופר בספר בראשית פעמים רבות ע"ד הבטחת הקב"ה לכאו"א משלשת האבות אודות נתינת הארץ, ועד שזה שישראל כבשו את הארץ בימי יהושע הי' על יסוד ירושת הארץ מן האבות, כפסק הדין⁴⁹ שא"י ירושה היא מאבותינו.

וכן הוא בתוכן הרוחני — שכח זה שניתן לישראל, לשלוט על הארציות של עוה"ז ולכובשו לרשות הקדושה, נמשך לישראל על ידי האבות⁵⁰ שנקראו "ישרים". שהאבות היו למעלה מעלה מן העולם, ד"האבות הן הן המרכבה"⁵¹, ש"כל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"⁵², ולכן לא הי' יכול גשם העולם לשלוט עליהם ח"ו.

ו"שליטה" זו על העולם עוברת בירושה לכאו"א מבנ"י, בתור "בנים". וכידוע בענין "מעשה אבות סימן לבנים"⁵³, שמעשה האבות הוא נתינת כח לעבודת הבנים. דאף שמדריגת עבודת האבות היא למעלה מעלה ממדריגת עבודת הבנים, מ"מ, להיותם אבות, הרי כל עניניהם עוברים בירושה לבניהם אחריהם עד עולם.

ט. אמנם, כדי שיהי' קשר בין מעשה אבות לעבודת הבנים — צ"ל במעשה האבות גופא מעין ודוגמא לדרגת הבנים.

וזהו הטעם שסיום ספר בראשית הוא בענין ירידת יעקב ובניו למצרים, דעם היות שאצלם לא היתה זו גלות ממש כנ"ל, כי ישיבתם במצרים היתה באופן של מנוחה ושלוה כו' — מ"מ, ובפרט לגבי מדריגת יעקב בארץ מגורי אביו, ה"ז מצב של ירידה.

ואצל יעקב היתה השליטה על מצרים בגלוי, כמש"נ⁵⁴ ויברך יעקב את פרעה, וכפרש"י⁵⁴ שברכו "שיעלה נילוס לרגליו. . ומברכתו של יעקב ואילך הי' פרעה בא אל נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ", גלוי לעיני פרעה שפרנסתם של מצרים תלוי' בברכת יעקב⁵⁵!

וכן מצד יוסף⁵⁶ — שהוא הי' השליט על מצרים, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים⁵⁷.

ומצבם הרוחני של יעקב ויוסף וכו' במצרים הוא הנתינת כח⁵⁸ שנמסר לבניהם אחריהם בירושה, שגם בהיותם בגלות יוכלו לשלוט על הגלות.

י. וענין זה הוא ה"סיום" דספר בראשית — איך שיוסף הצדיק סיפר ורמז לאחיו, דעם היות שכאן מסתיים "מעשה אבות" ומתחילה עבודת הבנים, הקשורה עם ירידה לגלות ממש — מ"מ "ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת"; כי הגלות אין לו שליטה 255ח"ו על ישראל אלא להיפך — כל ענין הגלות הוא כדי שבנ"י ישלטו עליו, ועד שעל ידי הירידה לגלות מתעלים בנ"י לעילוי נעלה יותר, "והעלה אתכם".

וי"ל שזהו גם הטעם⁵⁹ לכך שיוסף נקבר במצרים, "ויישם בארון במצרים" — דלא כיעקב שנקבר בארץ ישראל דוקא ("ונשאתני ממצרים גו'"⁶⁰) — כי עי"ז ניתן הכח לבנ"י בהיותם במצרים⁶¹ שיתעלו למעלה מן הגלות וישלטו עליו⁶², עד שעי"ז עלו ממצרים.

וכן תהי' לנו, בגלותנו זה האחרון, ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"⁶³,

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,

במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ ויחי תשמ"ו)