שיחה א
125שיחה א
א. בסוף הלכות שבת כתב הרמב"ם: וכל השומר1 את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר2 אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר.
במפרשים3 מציינים שמקור דברי הרמב"ם הוא מאמר ר' יוחנן משום רבי יוסי במס' שבת4 "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' (ומפרש בגמ') לא כאברהם שכתוב בו5 קום התהלך בארץ לארכה וגו' ולא כיצחק שכתוב בו6 כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אלא כיעקב שכתוב בו7 ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
אבל לפי זה אינו מובן מדוע שינה הרמב"ם מדרשת רז"ל:
א) בהגדרת מעשה האדם שעבורו מקבל שכר זה — בגמ' נאמר "כל המענג את השבת", והרמב"ם כתב "כל השומר את השבת כהלכתה8 ומכבדה ומענגה כפי כחו". והיינו שהשכר לפי הרמב"ם אינו עבור זה שמענג (את השבת) בלבד, אלא ע"ז שמקיים כל מצות שבת כהלכתה9.
ב) בהגדרת השכר — כתב רק "מפו 126רש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא", אבל השמיט אופן השכר — "נותנין לו נחלה בלי מצרים", וכמפורט אח"כ שהיא נחלת יעקב (לא כאברהם וכיצחק).
ולכאורה משמע מזה, שאין כוונת הרמב"ם כאן לדרשת הגמרא, אלא לפירוש הכתוב כפשוטו10 [דפירוש הגמרא "כל המענג כו' נותנין לו נחלה בלי מצרים" י"ל שהוא דרש, ואילו כוונת הרמב"ם שכתב "מפורש" היא שזהו פשט הכתוב, וכמו שמצינו בכ"מ שהרמב"ם מפרש כתוב לפי פשוטו, ולא כפי שדרשוהו חז"ל11].
וי"ל שלכן כתב "כל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו" (ולא (בקיצור) "כל המענג את השבת") — כי הכתוב "אז תתענג על ה'" בא בהמשך להפסוק שלפניו12, "אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר (וע"ז ממשיך) אז תתענג גו'", שההבטחה ד"אז תתענג על ה' גו'" באה בהמשך לכל הנאמר לפנ"ז13 (ובפרט שהבבא ד"וקראת לשבת עונג" הוא לא בסיום הכתוב), והיינו (כדברי הרמב"ם) "השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו"14.
ולכאורה יש לעיין, מדוע נטה הרמב"ם מדרשת הגמרא והביא פירוש הכתוב (רק) לפי פשוטו.
ב. ויש לבאר זה בהקדם ביאור לשון הרמב"ם "מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא" — שדורש ביאור: הרי כבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה15 שעיקר שכר המצוות הוא בעוה"ב, ואמאי הוצרך להדגיש ענין זה כאן?
והנה במדרש16 איתא (בהמשך לכמה מעלות בשמירת שבת) "ולא עוד אלא כל מה שאתה אוכל בעולם הזה אינו אלא מן הפירות אבל הקרן קיימת לך לעוה"ב שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר". ומבואר במפרשים17, שכוונת המדרש ששבת היא בכלל הדברים שאדם אוכל פירותיהן גם בעוה"ז (והא שלא נזכר במשנת18 "אלו דברים שאדם 127אוכל פירותיהן כו'" הוא משום דתנא ושייר).
ולכאורה י"ל שזהו מקור דברי הרמב"ם כאן19, וכוונתו, ששבת הוי בכלל מצות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה. ולפ"ז, הפירוש בדברי הרמב"ם "מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא שנאמר כו'" הוא, שבפסוק "אז תתענג גו'" נכללים שני הענינים, השכר בעולם הזה והשכר הצפון לעולם הבא: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ" — "שכרו בעוה"ז"; "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" — "השכר הצפון לעולם הבא"20.
אבל קשה לומר שזוהי כוונת הרמב"ם כאן — כי [מלבד זאת שאינו מיושב (היטב) מה שהוצרך להוסיף "יתר על השכר הצפון לעולם הבא", דפשיטא שעיקר השכר הוא בעוה"ב, כמבואר בארוכה בהלכות תשובה15, והחידוש הוא רק שישנו שכר פירותיהן גם בעוה"ז, וא"כ הול"ל "שכרו בעולם הזה" (ואנא ידענא שזהו "יתר על השכר הצפון לעולם הבא") — הרי]:
א) את"ל שכוונת הרמב"ם היא לדברי המדרש הנ"ל, הרי העיקר חסר מן הספר, דהו"ל להרמב"ם להדגיש את החילוק דשני סוגי השכר, שהשכר בעולם הזה הוא (רק) בגדר "אכילת פירות" ואילו השכר בעוה"ב הוא ה"קרן" (שזהו חילוק עיקרי ויסודי); אבל הרמב"ם כתב רק באופן סתמי "מפורש. . שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא", שאין במשמעות לשון זו שיש הפרש ביניהם במהות השכר.
ב) ועיקר: בפירוש המשניות להרמב"ם21 מבואר הטעם שבמשנת "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו'" נקט התנא דוגמאות ד"כבוד אב ואם וגמילות חסדים כו'", כי רק ב"חלק השני במצות התלויות בתועלת בני אדם" אומרים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז (כיון שעל ידן "ימצא טובה בעוה"ז"), והרי שמירת שבת אינה בכללן (וכמפורש ברמב"ם שם, ששבת היא מ"חלק האחד במצות. . שיש בינו ובין הקב"ה"). ודוחק לומר שהרמב"ם נקט כאן להלכה כדברי המדרש (שגם בשבת אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז) נגד משנה מפורשת22.
ג. ויש לומר הביאור בזה:
בדיוק לשונו "שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא" בא הרמב"ם להשמיענו, שיש חידוש עיקרי בשכרה של מצות שבת, שלא מצינו דוגמתו בשכרן של כל מצוות התורה.
דהנה בענין שכר מצוות ביאר ה 128רמב"ם בארוכה (בהלכות תשובה23), שיש שני סוגי שכר: (א) "סוף מתן שכרן של מצות" הוא "חיי העולם הבא", שרק חיים אלה ראויים הם להיות תכלית השכר על קיום התורה ומצוות24. (ב) יעודים גשמיים, שאין הם סוף מתן שכרן של מצוות, וכל ענינם הוא רק כדי לאפשר לאדם לקיים את המצוות כדבעי (בלי בלבולים), "שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".
וי"ל שבזה שונה מצות שבת משאר כל המצוות: "מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא", והיינו שהשכר בעוה"ז אינו כמו היעודים הגשמיים (שאינם אלא הסרת המניעה כדי לאפשר את קיום המצות וכו' כדבעי)25, אלא השכר בעוה"ז הוא באותו האופן והגדר דהשכר הצפון לעולם הבא, והיינו שכר ממש26.
וזהו מה שכתב הרמב"ם "כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא שנאמר אז תתענג על ה' גו'", שבפסוק זה מודגש, שהשכר על שמירת שבת בעוה"ז (אינו שכר הדומה ליעודים גשמיים שמצינו בכל התורה כולה27, אלא) הוא שכר שגדרו הוא מעין עוה"ב, וכמפורש "אז תתענג על ה'", שזהו בדוגמת ומעין שכר דעוה"ב, ש"נהנין מזיו השכינה" (וכמ"ש הרמב"ם אודות "הטובה הצפונה לצדיקים. . חיי העולם הבא"28, שהיא28 מה ש"צדיקים יושבים כו' ונהנין מזיו השכינה", וכמבואר שם בארוכה)29.
וגם בהמשך הכתוב "והרכבתיך על במותי ארץ", מבואר ומודגש שאין הכוונה כאן ליעודים גשמיים — "שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה (את התורה) כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב"30, כי יעודים אלה הרי הם בגדר "ארץ", היינו דברים דארץ הלזו ה 129גשמית, אלא שהם השלימות דארץ ועניני עוה"ז; משא"כ תוכן השכר ד"הרכבתיך על במותי ארץ" היינו למעלה גם מהשלימות דעוה"ז (במתי ארץ), והוא התענוג "על ה'", הנאה מזיו השכינה, שהוא למעלה מגדרי ארץ ותענוגי עוה"ז, כפי שהאריך בהל' תשובה שם31.
ד. וע"פ הנ"ל יבואר היטב הטעם שפירש כאן הרמב"ם את הכתוב לפי פשוטו, ולא הביא דרשת רז"ל הנ"ל:
במס' שבת בא המאמר "כל המענג את השבת" בהמשך הסוגיא העוסקת (לא במעלת כללות הענין דשמירת שבת, אלא) במעלות בענינים פרטיים דשבת: "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול כו'", "כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו", "כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כו' מוחלין לו", ועוד כיו"ב — ולכן הובאה שם דרשה דידן המבארת שכר מסויים ("נחלה בלי מצרים") על פרט מסויים בשבת ("המענג את השבת");
אבל הרמב"ם הביא כתוב זה בסיום וחותם כל הלכות שבת, כי כוונתו לענין כללי במצות שבת. ולכן נקט הרמב"ם במעשה הגברא (שעבורו מקבלים השכר) "כל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כו'" (ולא רק "המענג את השבת"), כיון שכוונתו לתוכן הכללי דשמירת שבת, לכל פרטי'. וכן סתם וכתב "מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא" (ולא נקט השכר ד"נותנין לו נחלה בלי מצרים") — כי כוונתו כאן (לא לשכר פרטי, אלא) להחידוש הכללי בשכר מצות שבת, לגבי שכר שאר כל המצות כולן, שעל ידי שמירת שבת מקבל האדם שכר בעוה"ז מעין השכר דעוה"ב.
ויש לומר, שלכן מדייק הרמב"ם "וכל השומר את השבת כו' ומכבדה ומענגה כפי כחו" (דלכאורה, היכן מרומז פרט זה בכתוב?): הטעם שמצות שבת מיוחדת מכל מצות התורה בזה ששכרה (האמיתי) הוא (גם) בעוה"ז, הוא מפני שעצם השבת (וקדושת שבת) הוי מעין עוה"ב32. והיינו, ששכר זה הוא בגדר תוצאה טבעית, שכאשר האדם מתאחד עם השבת, זוכה בדרך ממילא ל"מעין עולם הבא" בעוה"ז. ולכן מדייק הרמב"ם, ששכרו בעוה"ז תלוי בזה שהאדם "שומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו", שבזה מודגש שיש אצל האדם שלימות קדושת שבת, הן מצד החפצא דשבת, שיש אצלו כל פרטי קיום מצות השבת, "שומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה", והן מצד הגברא — שמכניס בזה כל חיי נפשו ("כפי כחו")33, שאז השבת והאדם מתאחדים ביחוד גמור.
ה. בדרך זו יש לבאר גם המשך הענינים בהלכה זו ברמב"ם:
130תחילת ההלכה היא "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד ע"ז ושניהם כגויים34 לכל דבריהם לפיכך משבח הנביא ואומר35 אשרי אנוש כו'", וע"ז מסיים "וכל השומר את השבת כהלכתה כו' כי פי ה' דבר".
בהלכה זו משמיענו הרמב"ם עיקר גדול בגדר מצות שבת, והוא, שהשבת אינה כשאר מצות התורה שקיומן הוי רק תוספת קדושה, נוסף לקדושת ישראל שבו, ובמילא בהעדר קיומם הרי הוא ("רשעי ישראל" —) עדיין בכלל ישראל, לא כן הוא אלא דהוי כמו ע"ז, שנוגע לגוף קדושת ישראל36, ולכן המחלל שבת הוא כעובד עבודה זרה, "ושניהם כגויים לכל דבריהם"37.
וע"ז ממשיך, דכשם שהוא בהשלילה, שהמחלל שבת הרי הוא כגוי38, כן הוא גם בצד החיוב, ששמירת שבת אינה כדבר נוסף על גדר ישראל שבו, אלא ששייכת לעצם קדושת ישראל39. וזהו 131מ"ש אודות השכר דשמירת שבת, "כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא שנאמר אז תתענג על ה' גו'", שכוונתו בזה (כנ"ל) שיש לו שכר בעוה"ז מעין השכר דעוה"ב — כי גדר שכר עוה"ב (כמבואר ברמב"ם הל' תשובה) הוא גמר ושלימות הקשר ודביקות ישראל בבורא (שלכן "כמה דוד והתאוה לחיי העולם הבא"40 (וכן נתאוו לזה כל ישראל, נביאיהם וחכמיהם כו'41)) — וע"י שמירת שבת מקבל שכר זה42, היינו שמוסיף תוקף בעצם קדושת ישראל שבו42 (דביקות בבורא מעין שלימות הדביקות בעוה"ב)43.
ו. ע"פ כ"ז יש להוסיף ביאור במה שהביא הרמב"ם גם סיום הכתוב "כי פי ה' דבר", שלא הובא בגמרא. בפשטות י"ל שתיבות אלו ("כי פי ה' דבר") באו להורות שכיון שזוהי הבטחה מפורשת מאת ה' בדיבור, הרי בודאי תתקיים44, וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה45 דכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר. אבל צ"ב מדוע הודגש זה דוקא בשכר זה, דבר שלא מצינו בשאר עניני שכר?
וע"פ הנ"ל מובן: בשאר עניני שכר 132ויעודים גשמיים שהקב"ה משפיע בעולם הזה, ה"ה דברים שבגדר עולם ומנהגו של עולם, ואפילו שלימות הטובות והמעלות שתהי' בעולם הזה לימות המשיח, הרי כ' הרמב"ם46 שלא יבוטל דבר ממנהגו של עולם.
אבל שכר שמירת שבת, להתענג על ה', שהוא שכר הצפון לעולם הבא, אינו דבר בסוג גדר העולם, כפי שהאריך הרמב"ם בהל' תשובה47 ("אותה הטובה גדולה עד מאד. . עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון. . אין כח באדם להשיגה על בורי' כו', ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל כו' אבל טובת חיי העוה"ב אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כו'"), ולכן מוסיף ומדגיש בזה "כי פי ה' דבר", דדבר זה שלא השיגוהו "ולא דמוה הנביאים", ניתן לשומר שבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו.
ז. ומזה הוראה לכאו"א מישראל, בלשון הרמב"ם47 "לתקן הדעות וליישר כל המעשים" — ע"ד הוספה והתחזקות בלימוד פנימיות התורה, שענינה "דע את אלקי אביך"48, שעי"ז דוקא בא לדביקות בבורא ולהתענג על ה', וכמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות תשובה "לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ובתבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג",
ובפרט בעבודת התפלה, כדאיתא בשו"ע49 בנוגע לחסידים הראשונים שהיו שוהין50 שעה אחת שלימה בכל תפלה משלש התפלות, ש"לא היו חוששין לביטול תורה אף שת"ת כנגד כולם מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ב"ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ומצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות ת"ת וקודמת אלי'".
ובאמת ה"ז שייך לגוף ענין השבת, וכמובא במגיד משנה כאן51 "וטעם השבת לפי שהוא מורה על החדוש וכופר בחדוש כופר בכל התורה כולה ולפיכך צריך להאמין ולקבוע בנפשו אמונת החדוש ולשמור השבת שהוא אות נאמן עליו".
והרי פרטי אמונת החידוש ועומקה באים על ידי לימוד והתבוננות בפנימיות התורה, שבה מבוארים הדברים בהרחבת הביאור ולכל פרטי'.
וקביעותה היא על ידי עבודת התפלה, וכמפורש ברמ"א52 "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו", ודוקא עי"ז יכול לבוא בתפלה לדביקות בבורא,
וידוע53 שהתפלה היא (ע"ד) בחי' שבת,
ועי"ז שבנ"י שומרים את השבת כהלכתה הן בפנימיות והן בחיצוניות השבת54, הרי מיד הן נגאלין55, ואז יתגלה 133לעין כל איך ש"מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך"56, "מאתך ממש"57, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
(משיחת ש"פ ויק"פ תשמ"ז)
הערות
עמוד 125
- 1. כ"ה ברמב"ם לפנינו. ובכת"י (הובא במהדורת פרענקל "ילקוט שינויי נוסחאות") "כל המשמר". וראה שבת קיח, ב "כל המשמר שבת כהלכתו כו'". וראה לקמן הערה 8.
- 2. ישעי' נח, יד.
- 3. מגדל עוז כאן. וכן משמע בסמ"ג סוף מ"ע ל, שכ' "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בפ' כל כתבי כל השומר כו'", ומעתיק לשון הרמב"ם כאן! והרי לא מצינו גירסא כזו בגמ' (לפנינו), ועכצ"ל שמפרש שדברי הרמב"ם מיוסדים על מרז"ל זה.
- 4. קיח, סע"א ואילך.
- 5. לך יג, יז.
- 6. תולדות כו, ג.
- 7. פרשתנו כח, יד.
- 8. והוא הלשון דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דלהלן בגמ' שם: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז [כדור] אנוש כו'. וראה לקמן הערה 38.
- 9. ואף שגם בדברי הגמ' "כל המענג את השבת" הכוונה בפשטות ששומר שבת כהלכתה וגם מענג את השבת (קיום מצות שבת כהלכתה בשלימות) — הרי מפורש בגמ' "כל המענג את השבת", שהשכר (נחלה בלי מצרים) הוא על הפרט של עונג שבת (ולא עבור כללות קיום מצות שבת). וראה ב"י או"ח ר"ס רמב בשם הרי"א "דנותנין לו נחלה בלי מצרים הוא מדה כנגד מדה שכשם שהוא מפזר מעות בלא שיעור לצורך שבת כן יתנו לו נחלה בלא שיעור". וראה גם ב"ח שם.
- . וכן משמע בשו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב סוס"א שכ' "כל המענג את השבת שכרו מפורש בקבלה אז תתענג על ה' וגו' ובדברי רז"ל שמוחלין לו על כל עונותיו וניצול מדינה של גיהנום", והרי בדברי רז"ל (שבת קיח, ב) זה שמוחלין לו על כל עונותיו נאמר על "כל המשמר שבת כהלכתו", וזה דניצול מדינה של גיהנום מפורש (שם קיח, א) לענין "כל המקיים שלש סעודות בשבת". ומשמע דהמענג את השבת כולל הכל. וכן משמע בלבוש שם שמעתיק כל דרשות רז"ל בשבת שם "המענג את השבת. . (ומסיים) לגלות שכר השומר שבת כהלכתו בכלליו ובפרטיו". ע"ש. אבל מובן, שפרטי השכר תלויים בפרטי העשי', כבפנים ההערה.
עמוד 126
- 10. וכן משמע משינוי הלשון בשו"ע אדה"ז או"ח שם "שכרו מפורש בקבלה כו' ובדברי רז"ל כו'". אלא שאדה"ז לא העתיק לשון הרמב"ם, כי אם "כל המענג את השבת" כבגמ'. ושם עה"ג נסמן "שבת קיח, ע"ב (ע"ש)". ואכ"מ.
- 11. להעיר ממה שמצינו בכללי הרמב"ם שהרמב"ם נוקט הדרשה היותר פשוטה אף שלא נאמרה בגמ' (ראה יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ד').
- 12. ישעי' נח, יג. וראה רד"ק שם.
- 13. פסוק שכבר הובא ברמב"ם לפנ"ז במצות ודיני שבת — הל' שבת פכ"א הכ"ט. פכ"ד ה"א. שם ה"ה. פ"ל ה"א. וראה גם להלן הל' שביתת יו"ט פ"ו הט"ז.
- 14. ועוד: בדברי הרמב"ם "וכל השומר את השבת כו' כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה כו' שנאמר אז תתענג על ה' גו'" מוכח, שכל הכתוב, גם (תחלתו) "אז תתענג על ה'", קאי על השכר של שמירת וכבוד ועונג שבת, כפשטות הכתוב ד"אז תתענג גו'" הוא השכר על הפעולות והמעשים שבפסוק שלפנ"ז; אבל בדרשת הגמרא יש מפרשים (ראה הרי"ף לע"י שבת שם), שהתיבות "אז תתענג על ה'" הן חלק מהגדרת מעשה האדם — "המענג את השבת", והשכר הוא בהמשך וסיום הפסוק — "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" ("נותנין לו נחלה בלי מצרים"). ודוחק.
- 15. פ"ח ורפ"ט.
- 16. שמו"ר ספכ"ה.
- 17. יפה תואר שם.
- 18. ריש פאה.
עמוד 127
- 19. ידועה השקו"ט האם ראה הרמב"ם השמו"ר (וראה הקדמת מהר"ץ חיות למד"ר), אבל מ"מ י"ל שמקור הרמב"ם הוא מהמדרש שממנו שאב בעל השמו"ר כו'. ואכ"מ.
- 20. וכן הוא לפי מפרשי המדרש, דתחלת הכתוב "אז תתענג על ה'" קאי בהפירות שאוכל בעוה"ז, ו"והאכלתיך נחלת יעקב אביך" — הקרן קיימת לעוה"ב (וראה גם במפרשים לישעי' עה"פ. מפרשי הע"י שבת שם. ובענף יוסף שם בשם עוללות אפרים). בפי' מהרז"וו ש"דורש שהנחלה היא הקרן והאכלתיך הפירות מן הנחלה. . כאילו כתיב והנחלתיך נחלת יעקב אביך והאכלתיך הפירות". אבל פשיטא שא"א לפרש כן בלשון הרמב"ם "שכרו מפורש בעוה"ז יתר על השכר הצפון לעולם הבא".
- 15. פ"ח ורפ"ט.
- 21. פאה שם.
- 22. וכבר נת' במ"א (לקו"ש חי"ט ע' 204 ואילך. וש"נ) דגם לדעת הרמב"ם בספר היד שכתב (בהל' תשובה שם) ש"מתן שכרן של מצות. . היא חיי העוה"ב", י"ל שס"ל כסתם משנה דריש פאה דבמצות שבין אדם לחבירו אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז.
עמוד 128
- 23. פ"ט.
- 24. כמו שהאריך בפ"ח שם.
- 25. וגם לא בגדר אכילת פירות (כהמצות שבין אדם לחבירו).
- 26. ועפ"ז יומתק מ"ש בכתבי האריז"ל (ס' הליקוטים פ' תצא, הובא בנחל קדומים תצא כד, טו) ש"ביומו תתן שכרו" ר"ת שבת, כי זהו החידוש בשבת ושייך לעצם גדר שבת, כדלקמן בפנים (סעיף ד).
- 27. וי"ל שלכן דייק הרמב"ם וכתב "כבר מפורש בקבלה שכרו", כי ה"שכר" ש"כתוב בכל התורה כולה" (היינו בחמשה חומשי תורה) כבר ביאר בהל' תשובה שאי"ז בתור שכר, אלא להסיר המניעות וכו' — משא"כ השכר המבואר ב"קבלה", שבו אפשר לפרש שהכוונה לשכר מצות ממש.
- 28. הל' תשובה רפ"ח.
- 28. שם ה"ב.
- 29. ע"פ המבואר במ"א (לקמן ע' 177 ואילך) במרז"ל (ל' רש"י ר"פ וישב) "ביקש יעקב לישב בשלוה כו' אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז", שבקשת יעקב היתה לשלוה רוחנית, ע"ד השלוה דעוה"ב שיושבין ונהנין מזיו השכינה (וע"ש שסוףסוף נתקיימה בקשתו, וישב בשלוה אמיתית דעוה"ב גם בעוה"ז (ראה זח"א קפ, סע"א. ועוד), אלא שבא לאחרי שקפץ עליו רוגזו של יוסף. ע"ש בארוכה) — יובן ויומתק זה שמייחסים שכר זה ליעקב דוקא, נחלת יעקב אביך (אף שבנוגע לכל האבות אמרו (ב"ב טז, סע"ב ואילך) שהטעימן מעין עוה"ב. וראה ברכות יז, א), כי ענין זה, שלימות התענוג על ה' (דעוה"ב) בעוה"ז, הי' אצל יעקב דוקא. וראה לקמן הערה *42. 43.
- 30. שם פ"ט.
עמוד 129
- 31. פ"ח ה"ו.
- 32. ראה מכילתא (ומדרש הגדול) תשא (לא, יג) "כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא כגון קדושת שבת בעולם הזה נמצינו למדין שהוא מעין קדושת העולם הבא כו'". וראה ברכות נז, ב. ר"ה לא, א. מדרש לקח טוב תשא שם. אוה"ח שם. ועוד.
- 33. דדוחק לומר שכוונת הרמב"ם ב"כפי כחו" היא להגביל החיוב, שאינו חייב יותר מדי (וע"ד לשון הסמ"ג (מ"ע ל) "ומענגה לפי כחו אבל אינו חייב לעשות יותר מדי". וראה רמב"ם שם פ"ל ה"ז וה"י) — כי למאי נפק"מ כאן הגבלה זו? ולכן מסתבר שכוונת הרמב"ם היא להיפך, כבפנים. וע"ד משנ"ת במ"א (הדרן על הרמב"ם — לקו"ש חכ"ז ע' 241) בפירוש דברי הרמב"ם סוף הל' מלכים "כפי כח האדם".
- . אבל בב"י או"ח שם (סרמ"ב), שלפי הטור אע"פ שהשעה דחוקה לו יכין צרכי שבת יותר מכדי יכולתו. וראה ב"ח שם. קו"א לשו"ע אדה"ז שם סק"ג. ואכ"מ.
עמוד 130
- 34. כ"ה במהדורת פרענקל, ע"פ דפוסים הראשונים כו'. ולפנינו "כעובדי כוכבים ומזלות", והוא שינוי הצענזור, כבכ"מ.
- 35. ישעי' נו, ב.
- 36. ראה גם זח"ב רה, ריש ע"ב.
- 37. עפ"ז יומתק לשון הרמב"ם "ושניהם כגויים לכל דבריהם", דלכאורה אין כאן מקום ההלכה שעובד ע"ז הוי כגוי כ"א רק דמחלל שבת בפרהסיא הוי כגוי, והול"ל "הרי הוא כעובד ע"ז וכגוי לכל דבר", אלא שאז יש מקום לפרש דזה שמחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד ע"ז וכגוי לכל דבר, היינו בעונשו, אבל במהותו אין מחלל שבת שווה לעובד ע"ז, ולכן כתב הרמב"ם "ושניהם כגויים לכל דבריהם", שגדר אחד לשניהם.
- 38. וי"ל שזהו ההמשך "לפיכך משבח הנביא ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו'", דלכאורה אינו מובן מהו ההמשך כאן, ומהו "לפיכך"? והרי מצינו בכ"מ שהנביאים משבחים עושי מצות? אלא שיש בפסוק זה הדגשה מיוחדת על מעלת האדם עצמו, שבתחילה כותב "אשרי אנוש גו' ובן אדם גו'" ורק אח"כ מבאר הכתוב מהות המצוה, שרק בשבילה משבחו "יעשה זאת" ("שומר שבת גו'") — שלא כברוב המקומות (א) שמפרש השבח על המעשה בלבד, (ב) בלי ההדגשה (כבפסוק הנ"ל) שהוא רק בשביל זאת (כמו אשרי כל חוכי לו (ישעי' ל, יח), אשרי האיש אשר לא הלך (תהלים בתחלתו), אשרי כל חוסי בו (שם ב, יב) וכיו"ב) — כי המעשה דשמירת שבת נוגע בעצם האדם. ויתירה מזו: מזה שמדגיש בכתוב "אשרי אנוש. . ובן אדם", מוכח שאין המדובר באיש המעלה מצ"ע (כי שם "אנוש" מורה על חלישות ופחיתות בדרגת האדם , וכן "בן אדם" המדגיש שכל מעלתו היא רק בזה שהוא בן אדם הראשון ), ומזה שמשבח איש כזה שאין בו מעלה ושלימות רק מצד זה ש"שומר שבת מחללו וגו'", מובן, ששמירת שבת אינה רק הוספה במעלות ותוארים פרטיים של איש ישראל, אלא נוגעת לעצם מציאותו בתור אדם מישראל. ועצ"ע.
- 39. ראה מכילתא (ומדרש לקח טוב ומדרש הגדול) תשא לא, יד: "כי קודש היא לכם מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל כו'".
- . כמובא בכ"מ הראי' לזה מהכתוב (ירמי' יז, ט) "עקוב הלב מכל ואנוש הוא". וראה גם ישעי' כד, ו. נא, ז. תהלים ח, ה. קמד, ג (ובכ"מ) ובמפרשים שם.
- . וגם שם "אנוש" י"א שנקרא כן ע"ש אנוש בן בנו של אדה"ר. וראה שבת (קיח, ב) "כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז [כדור] אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו כו'". אבל דוחק לומר שלזה מרמז הרמב"ם כאן, וע"פ מ"ש בריש הל' ע"ז דטעות ע"ז הותחלה מדור אנוש (וכמבואר בארוכה בחדא"ג ומפרשי הע"י שבת שם. לבוש ונ"כ שו"ע או"ח שם), וע"י שמירת שבת יבוא לאמונת ההשגחה ויחזור מטעותו. וראה ט"ז או"ח שם (בריש הסימן). אהבת איתן לע"י שם. ועוד.
עמוד 131
- 40. ל' הרמב"ם שם פ"ח ה"ז.
- 41. רמב"ם שם פ"ט ה"ב. ואף ש"אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה כו' כדי שאקבל כל הברכות כו' או כדי שאזכה לחיי העולם הבא כו' אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה" (רמב"ם שם רפ"י) — כבר נתבאר במ"א, שזה שנתאוו החכמים והנביאים הוא לא לעוה"ב בתור שכר אלא בתור גמר דביקות בבורא (ראה בארוכה לקו"ש חל"ג ס"ע 87 ואילך).
- 42. ויש לומר, דבזה שהוסיף הרמב"ם "ומכבדה ומענגה כפי כחו" ולא הסתפק בלשון כללי "שומר את השבת כהלכתה", קמ"ל, דאף שכבוד ועונג אינם מן התורה אלא מדברי סופרים (— שנתפרשו ע"י הנביאים), כמ"ש בתחילת הפרק (פ"ל), הרי קיומם הוא חלק מגוף ועצם קיום מצות שבת שמדאורייתא , ועד שעי"ז נתוסף בעצם גדר קדושת ישראל שבשבת. ומזה מובן גם לאידך, שכאשר חסר בכבוד או עונג שבת , אין זה רק חסרון במצוה ופרט דשבת (שמד"ס), או הידור המצוה, אלא חסר בגוף ועצם קדושת ישראל הנעשה על ידי השבת, שהיא אות ביני וביניכם. אף שמובן שלהלכה הא דמחלל שבת הוא כע"ז הוא רק במחלל שבת כפשוטו וזה גופא דוקא "בפרהסיא".
- 42. ועפ"ז יומתק ל' הכתוב "נחלת יעקב אביך", כי גמר קדושת ישראל אצל האבות באופן של נחלה, שקדושת ישראל נמשכת לבניהם אחריהם עד עולם, הוא ביעקב (דלכן יעקב מטתו שלימה — ויק"ר פל"ו, ה. רש"י ויחי מז, לא. ובכ"מ).
- 43. ע"פ הנ"ל יש לומר עוד (באו"א), שלפי הרמב"ם זהו פירוש דברי הגמ' "נותנין לו נחלה בלי מצרים", כי שכר זה ד"תתענג על ה'" שהאדם זוכה בעוה"ז, אינו במצרים וגבול כעניני ותענוגי עוה"ז אלא בלי מיצרים וגבול (ראה בארוכה חדא"ג מהרש"א שבת שם. ובעוד מפרשי הע"י שם), שהוא תענוג על ה' [ומ"ש בגמ' "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו' אלא כיעקב" כו', י"ל שהרמב"ם מפרש שאין הכוונה לשכר גשמי או אפילו ירושת הארץ, אלא כדוגמא שנחלת יעקב היא נחלה בלי מצרים (שלא כנחלת אברהם ויצחק), אבל ענין השכר הוא שכר ותענוג של עוה"ב (וראה חדא"ג שם)], וכיון שעוה"ב הוא השכר האמיתי עבור קיום כל התורה ומצוות, צ"ל דמ"ש בגמ' שעבור עונג שבת (דוקא) נותנין לו נחלה בלי מצרים, הכוונה בזה היא שנותנין לו שכר זה גם בעוה"ז. וראה לעיל הערה 29.
- 44. כמ"ש ברד"ק ומצו"ד ישעי' עה"פ.
- 45. פ"י ה"ד.
- . וראה שו"ת חת"ס או"ח סקס"ח, דס"ל שלדעת הרמב"ם הוי דאורייתא. וכ"ה לכמה דיעות. אבל ראה שו"ע אדה"ז ר"ס רמ"ב ובקו"א שם.
- . להעיר מדיוק לשון הרמב"ם בפ"ל שם "ארבעה דברים נאמרו בשבת" (ורק אח"כ מפרט: שנים כו' ושנים כו'). ‑
עמוד 132
- 46. ספ"ט מהל' תשובה. רפי"ב מהל' מלכים.
- 47. פ"ח ה"וז. ועוד.
- 47. סוף הל' תמורה.
- 48. דה"א כח, ט.
- 49. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ה. וש"נ. וראה טושו"ע ודאדה"ז או"ח סצ"ח.
- 50. ברכות לב, ב.
- 51. וראה חינוך מצוה לאלב. רמב"ן עה"ת יתרו כ, ח. ועוד. וראה בארוכה לבוש או"ח סרמ"ב.
- 52. או"ח סצ"ח ס"א.
- 53. ראה כוזרי מאמר ג אות ה. וראה תו"א נח ט, ריש ע"ב. ויקהל פח, א. לקו"ת בהר מא, א. האזינו עב, ג. ועוד.
- 54. ראה תניא בסופו.
- 55. בבבלי שבת שם (קיח, ב) "שתי שבתות". ובירושלמי (תענית פ"א סה"א. וכ"ה בשמו"ר שם — פכ"ה, יב) שבת אחת. וראה לקו"ת בהר שם (מא, א ואילך) ועוד, דאין סתירה בין שני מרז"ל אלו. ע"ש.
עמוד 133
- 56. נוסח תפלת עמידה דמנחת שבת.
- 57. ראה בארוכה ד"ה אתה אחד לאדמו"ר האמצעי — בעל הגאולה והשמחה דשבת זו (יו"ד כסלו) ויום ההולדת והסתלקות דעש"ק (ט' כסלו) — ע' 8 ואילך (מאמרי אדהאמ"צ — קונטרסים ע' יו"ד ואילך), החילוק בין מנוחת שבת לשאר המצות. וראה לקו"ש חט"ו (ע' 227 ואילך) הביאור עפ"ז במרז"ל כל המענג את השבת כו'.
משנה תורה, הלכות שבת כ״א:כ״ט - הטקסט מספריא
אין רוחצין במים שמשלשלין ולא בטיט שטובעין בו ולא במי משרה הבאושים ולא בים סדום ולא במים הרעים שבים הגדול מפני שכל אלו צער הן וכתוב וקראת לשבת עונג. לפיכך אם לא נשתהה בהם אלא עלה מיד אע"פ שיש לו חטטין בראשו מותר.
משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ו׳:ט״ז - הטקסט מספריא
כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש. וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת. וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד. וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודת כוכבים.
משנה תורה, הלכות תשובה ח׳ - הטקסט מספריא
הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך וזהו הוא העולם הבא שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת.
העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.
כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה חיים אלו לפי שאין עמהם מות שאין המות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף נקראו צרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים.
וכמה שמות נקראו לה דרך משל הר ה' ומקום קדשו ודרך הקדש וחצרות ה' ונועם ה' ואהל ה' והיכל ה' ובית ה' ושער ה' וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה וקורין לה בכל מקום העולם הבא.
הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם.
שמא תקל בעיניך טובה זו ותדמה שאין שכר המצות והיות האדם שלם בדרכי האמת אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם ואין בהם תועלת ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף הגוף בטלים הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוין אבל אותה הטובה גדולה עד מאד ואין לה ערך בטובות העולם הזה אלא דרך משל אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא בטובות הגוף בעולם הזה במאכל ובמשתה אינו כן אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון הוא שאמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'.
וכמה כמה דוד והתאוה לחיי העולם הבא שנאמר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון הוא שישעיהו אמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא ולא ראה אותה אלא אלהים עשה אותה האלהים לאדם שמחכה לו אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך.
זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך פעלת וגו' ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה.
ויקרא רבה ל״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
וְלָמָּה נֶאֶמְרוּ אָבוֹת אֲחוֹרַנִּית, לוֹמַר אִם אֵין מַעֲשֶׂה בְּיַעֲקֹב, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה יִצְחָק, וְאִם אֵין מַעֲשֶׂה יִצְחָק, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה אַבְרָהָם, כְּדַאי הוּא מַעֲשֵׂה כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁיִּתְלֶה כָּל הָעוֹלָם בְּגִינוֹ. לָמָּה נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב וּבְאַבְרָהָם זְכִירָה, וּבְיִצְחָק לֹא נֶאֱמַר, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֵּן שֶׁל יִסּוּרִין, וְרַבָּנָן אָמְרֵי רוֹאֶה אַפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק כְּאִלּוּ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלָמָּה נֶאֱמַר בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְחָק אַף וְלֹא נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב אַף, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה לְפָנָיו, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֲבָל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה, כָּל בָּנָיו צַדִּיקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מב, יא): כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. אֵין לִי אֶלָּא אָבוֹת, אִמָּהוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת, אֶת, אֶת, וְאֵין אֶתַיָּא אֶלָּא אִמָּהוֹת, דִּכְתִיב (בראשית מט, לא): שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה וגו'. וְלָמָּה הוּא מַזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת וּמַזְכִּיר זְכוּת הָאָרֶץ עִמָּהֶם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשָׁה בָּנִים, וְשִׁפְחָה אַחַת מִשֶּׁלּוֹ מְגַדַּלְתָּן, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל שְׁלוֹם בָּנָיו, הָיָה אוֹמֵר שַׁאֲלוּ לִי בִּשְׁלוֹם הַמְגַדֶּלֶת, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְכִּיר אָבוֹת מַזְכִּיר הָאָרֶץ עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וגו' וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לו ‹ בשלח ‹ שיחה ב ‹ 74 לקו"ש ח"ל ע' 125
- כרך כח ‹ שלח ‹ שיחה ב ‹ 93 לקו"ש ח"ל ע' 130