52
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ז. אם זוהי הלכה למשה מסיני – הנס גדול יותר
אך, לכאורה, יש לשאול על כך:
כאשר הביטוי "גמירי" מופיע לגבי פסק הלכה, יש הבדל אם יש לכך תוקף של הלכה למשה מסיני או רק של רבנן. אך בעניננו, כאשר מדובר רק בבירור אודות הנהגה מסויימת – ש"משמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי" – מהו ההבדל אם גילו זאת למשה מסיני או על ידי חז"ל? גם לענין שגילו חז"ל יש ודאות בתוקף מלא. וכיון שגם כאשר ב"גמירי" הכוונה היא לקבלה מדברי חז"ל, אין הדבר מפחית מתוקפו של הכלל "מישקל לא שקלי" – מדוע אין נטילת המטר כה פלאית, כמו במקרה שזוהי הלכה למשה מסיני?
אך לאמיתו של דבר אין בכך קושי:
נס הוא דבר הנוגד למתקבל בשכל האדם, כפי שמפורש גם לגבי מכות מצרים25, אשר על כך מדובר כאן. ולכן מובן, שככל שהדבר רחוק יותר מההגיון האנושי, כך גדול יותר הנס שבו.
(עד אשר קיימת דעה של גדולי ישראל, שלנסים יש הגבלה ואין הם יכולים להתרחש ב"נמנעות" – "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא" – כי הם נוגדים לחלוטין למתחייב משכל האדם, אך המסקנה היא, שהקדוש־ברוך־הוא הוא "נמנע הנמנעות" *).
ולפי זה מובן, שלגבי הנס של "מישקל שקלי", יש הבדל, אם הנהגה זו ידועה בהלכה למשה מסיני, או על ידי חז"ל.
בדומה לדין26: "טעה בדבר משנה, חוזר" – כיון שההלכה שבמשנה ידועה כל כך, הרי טעות בה אינה נכללת בהגדרה של "טעות",
בדומה להבדל שבין "שקר" לבין "שוא", שהדבר נחשב כך רק כאשר הוא נוגד ל"גלוי וידוע לשלושה בני אדם (לפחות) משאר העם", ולא מספיק שכל ה"חכמים בעלי שכל ומדע" * יודעים זאת.
לפי זה יוצא, שאם מקבלים בעניננו ש"גמירי [משמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי]" ידוע בהלכה למשה מסיני, הרי הדבר פשוט הרבה יותר, מאשר אם סוברים שזהו ענין דרבנן בלבד27.
הערות
- 25. ראה פרשתנו ח, טו. יח. ועוד.
- *. ראה שו"ת הרשב"א סי' תיח – הובא בס' החקירה להצ"צ ע' 68 ואילך. עיי"ש.
- 26. כתובות פד, ב. וש"נ שו"ע חו"מ ריש סי' כה. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ס"א.
- *. רמב"ם הל' שבועות ספ"ה. וראה רדב"ז שם.
- 27. דאף שכל הענינים שנתגלו ע"י חז"ל – לאח"ז גם הם כמו "דבר משנה" לענין הדין "טעה בדבר משנה חוזר" (ראה סנהדרין לג, א. חו"מ שם. הל' ת"ת שם), מ"מ אינם בפשטות כ"כ כמו הלכה למשה מסיני. וכמו בזמן האמוראים ב"טעה בדבר משנה (ממש) חוזר" – דחוזר בכל ששה סדרים – אבל בד' סדרים גם לא היו טועים, משא"כ בזרעים וטהרות (להעיר מלקוטי הש"ס להאריז"ל לחגיגה (יג, ב) טעם ע"פ הסוד) דלא היו בקיאין (ר"ת בהקדמת ס' הישר. וכ"מ ברש"י חולין קי, סע"ב (ד"ה דתנן) ובכ"מ. וגם לדעת התוס' שם, עכצ"ל שחלוקין בהבנת טעמי המשניות כמפורש בברכות (כ, א) ובמילא גם במסקנא להלכה. ועיין בהנסמן בשדי חמד – פאת השדה – כללים א, סוס"ק כא).
משנה תורה, הלכות שבועות ה׳ - הטקסט מספריא
מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים והוא לא זרק, או שלא זרק והוא זרק, הרי זה חייב בשבועת בטוי, ואף על פי שאינו בלהבא שהרי אינו יכול להשבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני, וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל, ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא.
ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין, ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע אלא אם כן ענו אמן כמו שבארנו.
ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא.
במה דברים אמורים כשנשבע על דבר שאינו ברשותו, כגון שנשבע ראובן על שמעון שלא ילך בסחורה או שלא יאכל בשר וכיוצא בזה, אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו, שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו וכן כל כיוצא בזה.
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקים שאינן ראויין לשתייה פטור, אכל דברים האסורין מן התורה באכילה כגון שאכל כזית נבלות וטרפות שקצים ורמשים פטור משום שבועת בטוי, שבועה שאוכל ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה או שאכל נבלות וטרפות וכיוצא בהן פטור משבועת בטוי שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובין אצלו אכילתן שמה אכילה.
שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינן ראויין לאכילה או נבלות וטריפות חייב שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן, אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינה אכילה כמו שבארנו.
שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני.
שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועת ביטוי, שבועה שלא אוכל עפר וכיוצא בו מדברים שאינן ראויין לאכילה אם אכל כזית חייב, אכל פחות מכזית הרי זה ספק שמא יתחייב בכל שהוא מפני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור.
וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק, היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי, שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על (כל) כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו, לפיכך אם פירש ואמר שבועה שלא אוכל חרצן אחד ואכלו חייב.
שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבילה או טרפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים האסורין עם דברים המותרין, ומתוך שחלה שבועה על התמרים חלה על דברים האסורים כמו שבארנו.
אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא.
נשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל.
שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה השנייה שבועת שוא שהרי מצוה עליו לאכלה ולוקה על שבועה שנייה בין אכל בין לא אכל ואם לא אכלה חייב אף בשבועת בטוי.
שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה, השניה שבועת שוא שהרי זו אסורה עליו לאכלה ולוקה על שבועה שניה זו בין אכלה בין לא אכלה, ואם אכלה לוקה אף משום שבועת ביטוי, וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה.
כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה ושלא ילבש תפילין ושלא יתן צדקה, וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצווה להעיד, וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא שאין בידו שלא ידע לו עדות וכן כל כיוצא בזה.
נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי, כיצד כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו אם ידע לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד הרי זה פטור משום שבועת ביטוי, שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנאמר להרע או להיטיב, לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי כגון שנשבע שיכה את פלוני או יקללנו או יגזול ממונו או ימסרנו ביד אנס מפני שהוא מצווה שלא לעשות, ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא.
נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אף על פי שאינו רשאי שבועה חלה עליו, ואם לא הרע לעצמו חייב משום שבועת בטוי, נשבע להיטיב לאחרים הטבה שבידו לעשותה כגון שידבר עליו לשלטון או יכבדנו שבועה חלה עליו, ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי.
נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים, הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי, ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח אלא כלל עתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל הפסח, וכן כל כיוצא בזה, כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים.
נשבע שהניח תפילין היום או לא הניח, שנתעטף בציצית או לא נתעטף הרי זה שבועת ביטוי לשעבר, שזה מגיד דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.
נשבע שלא יישן שלשת ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא, אין אומרין יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויישן ויאכל בכל עת שירצה.
נשבע שראה גמל פורח באויר, אמרו לו היאך נשבעת לשוא ואמר עוף גדול ראיתי ומגדלו קראתיו גמל וכך היה בדעתי אין זה כלום, שאין כל אדם קוראין גמל אלא לגמל ובטלה דעתו אצל כל אדם ולוקה וכן כל כיוצא בזה.
דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים, נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ אינו לוקה משום שבועת שוא שאף על פי שהדבר כן הוא אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי החכמים בלבד, ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלשה בני אדם משאר העם כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן, וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה, ואף על פי שאין הדבר כן מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואינו כמי שנשבע על האיש שהוא אשה שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו שהרי הוא רואה אותה קטנה וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות מזלות וגימטריאות וכיוצא בהן מדברי חכמה שאין ניכרין אלא לאנשים אחרים..
חולין ק״י ב - הטקסט מספריא
טַלִּית שְׁאוּלָה כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית.
אַדְּהָכִי, אַיְיתוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּלָא הֲוָה מוֹקַר אֲבוּהּ וְאִמֵּיהּ, כַּפְתוּהּ.
אֲמַר לְהוּ: שִׁבְקוּהּ, דְּתַנְיָא: כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ – אֵין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה מוּזְהָרִין עָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ חֲזֵינָא לָךְ דְּחָרִיפַתְּ טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוֵית בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אַחְוִינָא לָךְ חוּרְפַּאי.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב סָפְרָא: כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם, בְּעִי מִינַּיְיהוּ: כַּבְדָּא, מָה אַתּוּן בֵּיהּ? כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב זְרִיקָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שְׁלַקִי לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי, וַאֲכַל.
כִּי אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לְמֵיסַר נַפְשַׁהּ – לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, כִּי קָמִבַּעְיָא לִי – לְמֵיסַר חֲבִירְתַּהּ.
מַאי שְׁנָא לְמֵיסַר נַפְשַׁהּ דְּלָא מִיבַּעְיָא לָךְ – דִּתְנַן: אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, לְמֵיסַר חֲבִירְתַּהּ נָמֵי לָא תִּבְּעֵי לָךְ! דִּתְנַן: הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת. אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא הָתָם בְּכַבְדָּא דְּאִיסּוּרָא,
With regard to a borrowed robe, during all of the first thirty days that one borrows it, one is exempt from performing the mitzva of ritual fringes with it.
Meanwhile, as Rav Ḥisda and Rami bar Tamrei were talking, the attendants brought in a certain man to Rav Ḥisda’s court who would not honor his father and mother, and they tied him to a pillar in order to flog him.
Rami bar Tamrei said to them: Leave him alone, as it is taught in a baraita: With regard to any positive mitzva whose reward is stated alongside it in the Torah, the earthly court below is not warned to enforce it through punishments such as flogging. And it is stated after the mitzva of honoring one’s father and mother: “That your days may be long, and that it go well with you” (Deuteronomy 5:16). Rav Ḥisda said to Rami bar Tamrei: I see that you are very sharp. Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: If you were in the place where Rav Yehuda resides, I would be able to show you my sharpness of mind far better than here.
§ Pursuant to the discussion of different local customs, Abaye said to Rav Safra: When you ascend there, to Eretz Yisrael, ask the Sages there: With regard to liver, how do you treat it? When Rav Safra ascended to Eretz Yisrael he found Rav Zerika and asked him this question. Rav Zerika said to him: I cooked liver for Rabbi Ami and he ate it.
When Rav Safra returned to Babylonia and came before Abaye and reported what Rav Zerika had said, Abaye said to him: I do not raise the dilemma as to whether liver renders itself prohibited if cooked alone. It is clear to me that the blood that diffuses out of the liver is not absorbed again while it cooks. When I raise the dilemma, it is with regard to whether liver renders prohibited another piece of meat cooked with it. Rav Zerika’s statement therefore has no bearing on my question.
Rav Safra asked Abaye: What is different about the issue of the liver rendering itself prohibited, that you did not raise the dilemma with regard to this case? It is presumably because the answer is obvious to you, as we learned in a mishna (Terumot 10:11) that liver is not rendered prohibited by its own cooking. But if so, you should not raise the dilemma with regard to whether it renders the other piece of meat prohibited either, as we learned in that same mishna: Liver renders food cooked with it in the same pot prohibited but is not prohibited itself, because while it does expel blood as it cooks, it does not absorb this blood again, since the blood diffuses only outward. Abaye said to Rav Safra: That mishna does not answer my question, as perhaps there it is referring specifically to forbidden liver, e.g., the liver of a non-kosher animal.
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ה ‹ חנוכה ‹ שיחה א ‹ 226 לקו"ש ח"ו ע' 52
תורת מנחם 3
- נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ו ע' 52
- נט - שנת תש"ל - חלק שני ‹ שיחת ש"פ וארא, ג' שבט, ה'תש"ל לקו"ש ח"ו ע' 52
- נט - שנת תש"ל - חלק שני ‹ שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תש"ל לקו"ש ח"ו ע' 52
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 31 עמודים.
- אגרות קודש כרך א קלב סנהדרין לג, א
- לקוטי שיחות כרך יט דברים שיחה א מאותו ספר סנהדרין לג, ב
- לקוטי שיחות כרך כב הוספות - שיחות ומכתבים שיחה א מאותו ספר סנהדרין לג, א
- לקוטי שיחות כרך כט הוספות - שיחות שיחה ז מאותו ספר סנהדרין לג, ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח ה'תשי"ג סנהדרין לג , א
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשי"ט סנהדרין לג, ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים ה'תשי"ט סנהדרין לג, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ב סנהדרין לג, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"א סנהדרין לג, א
- תורת מנחם שיחת* ש"פ לך לך, י"א מרחשון, ה'תשכ"ה סנהדרין לג, א
- תורת מנחם ר"ד בעת סעודת מוצאי יום הכיפורים, ה'תשכ"ז סנהדרין לג, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק שני א סנהדרין לג, א
- אגרות קודש כרך ז ב'עט חולין קי, א
- אגרות קודש כרך כג ח'תתסד חולין קי, א
- לקוטי שיחות כרך לו תצוה שיחה ב מאותו ספר חולין קי, ב
- לקוטי שיחות כרך לו תצוה שיחה ב מאותו ספר חולין קי, ב
- לקוטי שיחות כרך א קדושים שיחה א מאותו ספר חולין קי, א
- לקוטי שיחות כרך יד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יא מאותו ספר חולין קי, א
- לקוטי שיחות כרך טו הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ג מאותו ספר חולין קי, א
- לקוטי שיחות כרך יט עקב שיחה ה מאותו ספר חולין קי, ב
- לקוטי שיחות כרך יט וילך שיחה ב מאותו ספר חולין קי, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשח"י חולין קי, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ציצית יד דיני ציצית שעשאן נכרי ונשים וטלית שאולה ד חולין קי, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפילין: לח מי הם החייבים בתפילין והפטורים א חולין קי, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום טוב תצו דין יום טוב שני של גליות ז חולין קי, א
- שארית יהודה הלכות מליחה - סי' עג (א) ריבוי דם חולין קי, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) תסח שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות חולין קי, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצו דין יום טוב שני של גליות חולין קי, א
- תורת מנחם שיחת יום ב', בדר"ח מרחשון, ה'תש"ל חולין קי, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"א חולין קי, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות ציצית יד דיני ציצית שעשאן נכרי ונשים וטלית שאולה חולין קי, ב