37
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
השכל, עם הנגלה – השכל, אשר נתגלה על ידי משה רבינו, כדלהלן.
ד. מעלת משה ביחס לאבות
הדבר יובן לאחר הסבר דברי רש"י בפירושו על התורה20, שעל טענת משה כלפי הקדוש־ברוך־הוא "למה הרעתה גו'"21, השיב לו הקדוש־ברוך־הוא: "חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות כו' ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעתה".
בכך אין מובן: אחד מיסודות האמונה הוא, שמשה רבינו היה ה"נבחר מכל מין האדם"22, הן מכל "מין האדם" שאחריו, והן מכל אלו שהיו לפניו, כולל האבות, כנאמר על כך במדרש23: "כל השביעין חביבים באבות כו' משה",
ומעלת משה רבינו על האבות היתה גם בדרגתו שלפני מתן תורה, כנאמר כאן בתורה, לגבי התקופה שלפני מתן תורה, שהגילוי לאבות היה באמצעות שם א־ל שד־י, והגילוי למשה רבינו היה גם באמצעות גילוי שם הוי',
וכיצד ייתכן לומר, שמשה רבינו היה ח"ו "מהרהר אחר מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא", ועוד להדגיש שהאבות לא הרהרו?
ה. משה "הרהר", והאבות
"לא הרהרו"?
ברשימותיו של כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" על הפסוק "וארא גו'"24, מוסבר, שמשה רבינו הוא בבחינת "חכמה", והאבות הן בבחינת "מדות". וכיון ששורש המדות נעלה מהחכמה, לכן היה דוקא אצל האבות הענין של "לא הרהרו כו'" – כי אצלם האירה ה"בחינה שלמעלה מהשכל והדעת".
אך עדיין דרוש ביאור:
א) אף אם מעלת משה היתה רק בחכמה ובהשגה שכלית25 (ונבואה26), ואילו בענין של ביטול עצמי הקשור לדרגה שמעל השכל היו האבות נעלים ממנו – בכל זאת אין לומר בשום אופן, שאצל משה היתה פגומה ח"ו שלמות הביטול וכו', ואשר משום כך הוא הרהר אחר מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא.
הערות
- 20. פרשתנו ו, ט. וראה גם סנה' קיא, א. תנחומא ריש פרשתנו. שמו"ר פ"ו, ד.
- 21. שמות ה, כב.
- 22. פיה"מ להרמב"ם סנה' פ' חלק ביסוד הז'. ולהעיר גם מט"ז ביו"ד סרמ"ב סל"ו.
- 23. ויק"ר פכ"ט, יא.
- 24. באוה"ת ע' קלג.
- 25. וכלשון הרמב"ם שם "אשר השיג כו'".
- 26. ברכה לד, י. רמב"ם שם. ובהל' יסוה"ת פ"ז ה"ו. מו"נ ח"ב פל"ה פל"ט. והרי ממעלות נבואת משה על נבואת שאר כל הנביאים היא "שהי' כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה כו'" (הל' יסוה"ת שם). ולהעיר, שגם כללות ענין הנבואה תלוי' בחכמה ודעת (ראה הל' יסוה"ת רפ"ז: ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה .. בעל דיעה רחבה כו'). ולהעיר מהרמב"ן לבלק כד, א.
שמות רבה ו׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין, הַרְבֵּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְלֹא הוֹדַעְתִּי לָהֶם כִּי שְׁמִי ה' כְּשֵׁם שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתָי, אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם (בראשית יג, יז): קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ וגו', בִּקֵּשׁ לִקְבֹּר שָׂרָה וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּדָמִים וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָי, אָמַרְתִּי לְיִצְחָק (בראשית כו, ג): גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ וגו', בִּקֵּשׁ לִשְׁתּוֹת מַיִם וְלֹא מָצָא אֶלָּא (בראשית כו, כ): וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק, וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָי. אָמַרְתִּי לְיַעֲקֹב (בראשית כח, יג): הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וגו', בִּקֵּשׁ מָקוֹם לִנְטוֹת אָהֳלוֹ וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּמֵאָה קְשִׂיטָה, וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתַי וְלֹא שְׁאָלַנִי מַה שְּׁמִי כְּשֵׁם שֶׁשָּׁאַלְתָּ אַתָּה, וְאַתָּה תְּחִלַּת שְׁלִיחוּתִי אָמַרְתָּ לִי מַה שְּׁמִי, וּלְבַסּוֹף אָמַרְתָּ (שמות ה, כג): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי, שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁאֶתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחֲרָי. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁהֵן לֹא הִרְהֲרוּ אַחֲרָי, וְגַם אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, שָׁמַעְתִּי נַאֲקָתָם בַּעֲבוּר הַבְּרִית שֶׁכָּרַתִּי עִם אֲבוֹתֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ו, ה): וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין לָכֵן אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואלא ג, יד): וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי, נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּגְאָלֵם, שֶׁלֹא יִירָא משֶׁה שֶׁמָּא מִדַּת הַדִּין יְעַכֵּב גְּאֻלָּתָן. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, אַרְבַּע גְּאֻלּוֹת יֵשׁ כָּאן, וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי. כְּנֶגֶד אַרְבַּע גְּזֵרוֹת שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶן פַּרְעֹה. וּכְנֶגְדָּן תִּקְּנוּ חֲכָמִים אַרְבַּע כּוֹסוֹת בְּלֵיל הַפֶּסַח, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים קטז, יג): כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָֹּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, אֶעֱשֶׂה לָהֶן מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶן שֶׁאֶתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ וְיִהְיוּ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ בִּזְכוּתָן.
ויקרא רבה כ״ט:י״א - הטקסט מספריא
כָּל הַשְּׁבִיעִין חֲבִיבִין לְעוֹלָם, לְמַעְלָן הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְרָקִיעַ וּשְׁחָקִים, זְבוּל וּמָעוֹן וַעֲרָבוֹת, וּכְתִיב (תהלים סח, ה): סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. בָּאֲרָצוֹת, שְׁבִיעִית חֲבִיבָה: אֶרֶץ, אֲדָמָה, אַרְקָא, גַּיְא, צִיָה, נְשִׁיָּה, תֵּבֵל. וּכְתִיב (תהלים ט, ט): וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. בַּדּוֹרוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ, קֵינָן, מַהַלַּלְאֵל, יֶרֶד, חֲנוֹךְ. וּכְתִיב (בראשית ה, כד): וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים. בָּאָבוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה. וּכְתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. בְּבָנִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב, טו): דָּוִיד [הוא] הַשְּׁבִעִי. בַּמְּלָכִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב: שָׁאוּל, אִישׁ בּשֶׁת, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָה, אָסָא. וּכְתִיב (דברי הימים ב יד, י): וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה'. בַּשָּׁנִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יא): וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. בַּשְּׁמִטִּין שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, י): וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. בַּיָּמִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. בֶּחֳדָשִׁים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, כד): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:ו׳ - הטקסט מספריא
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאיםע"ימלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו:כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳ - הטקסט מספריא
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
הנביאים מעלות מעלות הן כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.
הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן וכמו החיות שראה יחזקאל והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה והמגלה שראה יחזקאל והאיפה שראה זכריה וכן שאר הנביאים מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו ויש שהן אומרים הפתרון בלבד ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים.
כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.
אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים ואף על פי שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה.
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאיםע"ימלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו:כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.
מצוטט ב־9 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כב ‹ ח'תרכז לקו"ש ח"ו ע' 37
לקוטי שיחות 3
- כרך ט ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יג ‹ 348 לקו"ש ח"ו ע' 37
- כרך כו ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה א ‹ 306 לקו"ש ח"ו ע' 37
- כרך כט ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ו ‹ 291 לקו"ש ח"ו ע' 37
תורת מנחם 5
- לו - שנת תשכ"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום א' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ו ע' 37
- לו - שנת תשכ"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ וארא, ראש-חודש שבט, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ו ע' 37
- לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ו ע' 37
- סה - שנת תשל"א - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשל"א לקו"ש ח"ו ע' 37
- סז - שנת תשל"ב - חלק שני ‹ שיחת יום ג' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשל"ב לקו"ש ח"ו ע' 37
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.