שיחת יום ג' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשל"ב

54

בס"ד. שיחת יום ג' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' פ"א), ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים אל משה וגו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ב. ענינו של בעל ההילולא – כשמו כן הוא, כדברי רבותינו נשיאינו (בשם הבעש"ט) ³⁶⁹ ששמו "שניאור" רומז על שני אור, אור הנגלה ואור החסידות.

וענין זה ("שני אור", חיבור אור הנגלה ואור החסידות) מודגש כבר בספר הראשון שהדפיס אדמו"ר הזקן – "הלכות תלמוד תורה" ³⁷⁰ – שהוא ספר בנגלה דתורה, וביחד עם זה, הובאו בו (לא רק טעמים ע"פ נגלה דתורה, כמו בשאר חלקי השו"ע, אלא) גם טעמים ע"פ נסתר דתורה, כפי שמביא כמה ענינים ש"אמרו חכמי האמת" ³⁷¹ , ועל יסוד זה פוסק את הדין וההלכה.

וכשם שבהלכות תלמוד תורה (נגלה דתורה) הובאו ענינים בשם "חכמי האמת" (נסתר דתורה), עד"ז מצינו גם לאידך גיסא בספרו השני – ספר תניא קדישא ³⁷² , שנוסף לכך שב"דף השער" (שגם הוא לשון המחבר ³⁷³ ) כותב אדמו"ר הזקן "מיוסד על פסוק ³⁷⁴ כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", פסוק בתורה שבכתב, הרי התחלת הספר שעל שמו נקרא הספר כולו (ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" מורה על ענינו ³⁷⁵ ) – "תניא" – שעיקרו שם הקשור עם ברייתא בתורה שבעל-פה ³⁷⁶ : "תניא בספ"ג דנדה משביעים אותו כו'", נגלה דתורה ³⁷⁷ .

ג. והנה, אף שבדפוס נדפסו תחילה הלכות תלמוד תורה, ואח"כ ספר התניא, הרי עוד לפנ"ז, בזמן נשיאותו של הרב המגיד, היתה כבר

55

כתיבת השלחן-ערוך – כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז ³⁷⁸ שהמגיד הגדול מסר לבעל ההילולא את מלאכת חיבור ותיקון השלחן-ערוך, "פסק ההלכה המתברר ויוצא מדברי כל הפוסקים" ³⁷⁹ , שזהו ע"ד מארז"ל ³⁸⁰ "והוי' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום".

– הדפסת השו"ע היתה לאחרי כן (לאחרי הדפסת הלכות תלמוד תורה ולאחרי הדפסת התניא), בימי נשיאותו של ממלא מקומו, אדמו"ר האמצעי, ע"י הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל, כמבואר בהקדמתם לשו"ע; אבל בכתב – הי' כבר השו"ע זמן רב לפנ"ז, כמ"ש בהקדמה הנ"ל ש"היתה התחלתו בהיותו יושב בשבת תחכמוני במקום תחנות של הרב הקדוש הנ"ל (במעזריטש) .. נגמר זה החיבור על או"ח וכו'".

ד. "ודבר בעתו מה טוב" ³⁸¹ :

לפני כמה שנים נדפסו "מראי מקומות וציונים" על החלק הראשון של שלחן-ערוך אדמו"ר הזקן ³⁸² , שזהו ענין של "סימנים" בתורה, שהוא דבר גדול ביותר, כדאיתא בעירובין ³⁸³ .

ובהמשך לזה, הגיע היום המשך ה"מראי מקומות וציונים" שזכה אברך בארץ הקודש ³⁸⁴ לערוך על הסימנים שלאח"ז, החל מהלכות שבת עד סוף חלק אורח-חיים ³⁸⁵ .

ולכן, נזכיר עתה ענין בתורת הנגלה של אדמו"ר הזקן, ובפרט בפסק דין הלכה למעשה – בהתחלת הלכות שבת.

ה. התחלת הלכות שבת בשו"ע של אדמו"ר הזקן היא:

"שני דברים נתפרשו בשבת ע"י הנביאים, והם כבוד ועונג, שנאמר ³⁸⁶ וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, ועיקרן מן התורה .. וי"א .. (ש)הכבוד .. והעונג בשבת הן מד"ס".

והיסוד להלכה זו – כפי שצויין במראי-מקומות שעל הגליון – בדברי הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת בתחלתו, וז"ל:

"ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה, ושנים מדברי

56

סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה, זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים, כבוד ועונג, שנאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד".

ו. וע"פ הידוע ³⁸⁷ גודל הדיוק בדברי הרמב"ם ובשו"ע אדמו"ר הזקן – צריך להבין:

כיון שבפסוק נאמר "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד", עונג תחילה ואח"כ כבוד – למה שינה הרמב"ם וכן אדמו"ר הזקן לכתוב "כבוד ועונג", כבוד תחילה ואח"כ עונג?

ויש לומר הביאור בזה – בפשטות:

זמן כבוד שבת מתחיל לפני הזמן דעונג שבת, כי, כבוד שבת מתחיל כבר בערב שבת, כמבואר ברמב"ם ושו"ע אדה"ז כמה ענינים של כבוד שבת שזמנם בערב שבת ³⁸⁸ , משא"כ עונג שבת אפשר לקיימו רק בשבת עצמו.

וכיון שדברי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן הם דינים בנוגע למעשה בפועל , לכן, נאמרו הדברים על הסדר כפי שבאים במעשה בפועל: לכל לראש ענין הכבוד, שמתחיל כבר בערב שבת, ואח"כ ענין העונג שהוא בשבת עצמו (אע"פ שבכתוב נאמר תחילה "וקראת לשבת עונג" ואח"כ "לקדוש ה' מכובד" – כיון שהעיקר הוא "וקראת לשבת עונג", וזהו גם הטעם על "לקדוש ה' מכובד").

ז. והנה, אע"פ שיסוד דברי אדמו"ר הזקן בשו"ע הוא בדברי הרמב"ם, מ"מ, ישנם כמה שינויים שאדמו"ר הזקן משנה מדברי הרמב"ם, שזה גופא הו"ע של הלכה והוראה, חלק מהשו"ע.

ומהשינויים העיקריים:

הרמב"ם כותב "ארבעה דברים נאמרו בשבת .. זכור ושמור .. כבוד ועונג", ואילו אדמו"ר הזקן כותב רק "שני דברים .. כבוד ועונג".

ויש לומר הביאור בזה – עכ"פ בדרך אפשר:

דברי הרמב"ם הנ"ל הם בפרק האחרון של הלכות שבת, והם בדוגמת "סך-הכל", היינו, שלאחרי שנתבארו בארוכה כל פרטי הלכות שבת, כל ל"ט המלאכות ("אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" ³⁸⁹ ) וכו',

57

אזי בא ה"סך-הכל" מכללות ענין השבת, ולכן חשיב כל ה"ארבעה דברים (ש)נאמרו בשבת", ומקדים תחילה "שנים מן התורה .. זכור ושמור", ואח"כ "שנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים .. כבוד ועונג".

משא"כ דברי אדמו"ר הזקן הנ"ל הם בהתחלת הלכות שבת, ומתחיל על הסדר, שמבאר תחילה את עניני השבת השייכים גם לערב שבת (ועד לדינים ששייכים כבר ג' ימים קודם השבת, כמו דין המפליג בספינה שנתבאר בסימנים הראשונים ³⁹⁰ ),

ולכן כותב רק "שני דברים נתפרשו בשבת .. כבוד ועונג", ששניהם שייכים גם לערב שבת – לא מבעי כבוד שבת שזמנו מתחיל בערב שבת (שלכן מקדימו לעונג, היפך סדר הכתוב, כנ"ל), אלא גם עונג שבת שזמנו בשבת עצמו, הרי כדי לענג את השבת דרושה ההכנה בערב שבת ³⁹¹ , ועד כדי כך, שהענין דעונג שבת נוגע (לא רק ליום ששי, אלא) גם ליום רביעי (והרי עומדים עתה בהתחלת יום הרביעי) שנקרא בגמרא ³⁹² "מעלי יומא קמי שבתא" – כמו בדין המפליג בספינה, ש"אין מפליגים בספינה .. פחות מג' ימים .. קודם השבת" ("משום עונג שבת" ³⁹³ , "כדי שתתיישב דעתו עליו קודם השבת" ³⁹⁴ ), "לפי שכל המפליגים .. יש להם בכל ג' ימים הראשונים צער ובלבול וכו' ואם יפליג פחות מג' ימים קודם השבת לא יהי' לו עונג בשבת" ³⁹⁵ .

ח. ועוד חילוק בין דברי אדמו"ר הזקן בשו"ע לדברי הרמב"ם:

בנוגע לכבוד ועונג – כותב הרמב"ם שהם "מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים", היינו, שאינו מחלק בין דברי סופרים לדברים שנתפרשו ע"י הנביאים.

ואילו אדמו"ר הזקן מחלק ביניהם:

לכל לראש כותב שכבוד ועונג "נתפרשו .. ע"י הנביאים",

ומוסיף ענין שלא נזכר בדברי הרמב"ם – ש"עיקרן מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קודש, שנאמר ³⁹⁶ וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש וגו', ומקרא קודש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקי' ולענגו בעונג אכילה ושתי'",

58

ואח"כ ממשיך: "וי"א שמקרא קודש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה, אבל הכבוד .. והעונג בשבת הן מדברי סופרים".

והיינו, שבנוגע ל"דברים שנתפרשו ע"י הנביאים" יש לבאר בב' אופנים ³⁹⁷ : (א) כדברי הרמב"ם – שהם דברי סופרים (כלשון הרמב"ם "שנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים"), (ב) כדברי אדמו"ר הזקן – ש"עיקרן מן התורה", ורק לדעת ה"יש אומרים" "הן מדברי סופרים", ולא ענין שעיקרו מן התורה, ככל פרטי החילוקים בנגלה דתורה בין דבר שיש לו עיקר מן התורה לדבר שכולו מדברי סופרים ³⁹⁸ .

ויש להאריך בכל זה, אבל אין כאן המקום – כיון שנזכר רק כללות הענין, בקשר לה"מראי מקומות וציונים" לשו"ע אדמו"ר הזקן שהגיעו בהשגחה פרטית ביום ההילולא.

ט. ויהי רצון אשר בעמדנו ביום ההסתלקות-ההילולא,

– וכמ"ש בהקדמת הרבנים בני הגאון המחבר גודל הפלאת ענין ההסתלקות שהיתה "אחר שהתפלל תפלת ערבית והבדלה בדעת צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה במוצאי ש"ק כו'" –

הנה זכותו של בעל ההילולא יגן עלינו [וכידוע שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ³⁹⁹ בנוגע לעניני ההנהגה ביום ההילולא, שאין זה משום שהוא זקוק אלינו, אלא אנו זקוקים להזכות שלו, שזכותו יגן עלינו] בתוך כלל ישראל,

ועד – "כן תגן על עמך ישראל בשלומך" ⁴⁰⁰ , ע"י "ופרוש עלינו סוכת שלומך" ⁴⁰¹ , בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים מ"ש ⁴⁰² "כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות גו'", ואז "יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים" ⁴⁰³ , בקרוב ממש, ע"י גילוי פנימיות התורה יחד עם נגלה דתורה, "שני אור", כפי שבאים בתיבה אחת ושם אחד, ובאופן ד"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" ⁴⁰⁴ .

* * *

59

י. בהמשך להמבואר לעיל (במאמר ⁴⁰⁵ ) אודות הענין ד"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" ⁴⁰⁶ – הנה כשם שיש חילוקים בין האבות, יש גם חילוקים בין אבות החסידות, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק ⁴⁰⁷ :

אברהם אבינו נקרא "האדם הגדול בענקים" ⁴⁰⁸ , ועל ידו נעשה אור בעולם, כמארז"ל ⁴⁰⁹ שלפני אברהם הי' "העולם מתנהג באפילה" – "העולם" דייקא, והיינו, שאין הכוונה שלפנ"ז לא היו צדיקים ח"ו, שהרי היו חנוך ומתושלח וכו', אלא שהי' " העולם מתנהג באפילה", ולאח"ז היתה פעולתו של אברהם בעולם, כמ"ש ⁴¹⁰ "ויקרא – "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא" ⁴¹¹ – שם אברהם בשם הוי' א-ל עולם", לא רק "א-ל ה עולם", אלא "א-ל עולם" ⁴¹² , שאלקות ועולם היינו הך, כיון ש"אין עוד מלבדו" ⁴¹³ , ועד שיורגש כן גם בעולם (שהרי גם לפנ"ז הי' אמיתית הענין באופן כזה, ופעולתו של אברהם היתה לסלק מהעולם את האפילה).

ועד"ז בנוגע לאדמו"ר הזקן – "האדם הגדול בענקים", הראשון שבתור נשמה חדשה ⁴¹⁴ יסד והנהיג את הענין של תורת החסידות, גילוי פנימיות התורה באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה" ⁴¹⁵ .

ולאח"ז בא אדמו"ר האמצעי – בדוגמת יצחק, שאף שנאמר בו ⁴¹⁶ "ויגדל גו' עד כי גדל מאד", ועד ש"זבל פרדותיו" הי' שוה יותר מ"כספו וזהבו של אבימלך" ⁴¹⁷ , הרי כללות הנהגתו היתה בקו של גבורה, כמ"ש ⁴¹⁸ "פחד יצחק הי' לי", ועד"ז בנוגע לאדמו"ר האמצעי, שבזמנו הי' המצב בגשמיות כפשוטו (לא באופן של התפשטות ועשירות, אלא) בדוחק גדול ביותר ⁴¹⁹ .

ועד"ז אפילו בנוגע לתורת החסידות – כמבואר בשיחה הידועה ⁴²⁰ שהחילוק בין אדמו"ר הזקן לאדמו"ר האמצעי הוא בדוגמת החילוק בין

60

חכמה לבינה, והרי חכמה היא בקו הימין – ענינו של אברהם, ובינה היא בקו השמאל, קו הגבורה – ענינו של יצחק.

ולאח"ז ישנו ענין הדעת – ענינו של יעקב, כמ"ש ⁴²¹ "עדות ביעקב", "עדות" מלשון "דעת" ⁴²² – שמחבר שני הקוים (והעיקר – שהוא קו בפני עצמו שעולה עד פנימיות הכתר ⁴²³ ), והו"ע החיבור של תושב"כ ותושבע"פ, וכן החיבור של תורת הנגלה ותורת החסידות בגלוי (באופן של נגלה) ⁴²⁴ , כפי שרואים במאמרי הצ"צ בגלוי ⁴²⁵ (והרי ענין הגילוי הוא ענינה של "תורה אור" ⁴²⁶ ).

וכן הוא גם בנוגע לענין ד"ששים המה מלכות" ⁴²⁷ שנתבאר לעיל במאמר37 – שענין זה הוא ממאמרי אדמו"ר הזקן ⁴²⁸ , וישנו באריכות גם במאמרי אדמו"ר ⁴²⁹ האמצעי ⁴³⁰ ובמאמרי הצמח-צדק ⁴³¹ .

*

יא. בנוגע להסתלקות של רבינו הזקן בכ"ד טבת – ישנו הלשון של הצ"צ שכתב באופן שיגיע גם לדורותיו אחריו, כפי שנדפסו עתה ⁴³² בסוף ה"פסקי דינים" של הצ"צ שורות אחדות בכתב-יד קדשו, וז"ל: "במוש"ק דשמות כ"ג אור לכ"ד טבת .. נשבה ארון הקודש מאור ישראל משיח ה' ונתבקש כו'" ⁴³³ .

[ומוסיף שם שההסתלקות היתה "כחצות שעה י"א" – שזהו ביאור נוסף להקישור של ההסתלקות עם השבת שלפנ"ז, אף שכ"ד טבת שייך לכאורה למעת-לעת של יום ראשון, כי, ההסתלקות היתה בלילה, ובפרט קודם חצות לילה, וידוע ⁴³⁴ בכמה דינים שהזמן שעד חצות לילה של מוצאי שבת יש לו שייכות מיוחדת ליום השבת].

61

ולהעיר, שהלשון "ארון הקודש" נזכר גם בהקדמת בני המחבר לשו"ע, ועד"ז יש עוד לשונות בכמה מקומות; אבל כאן נאמרו ג' לשונות ביחד בקשר לענין ההסתלקות, ובסדר זה: "ארון הקודש מאור ישראל משיח ה'".

ויש לומר הביאור בג' לשונות אלו בדרך אפשר – ובהקדמה:

"ארון הקודש" – ענינו הוא כלי לקודש. ולהעיר, שבענין הארון גופא מצינו כמה לשונות: "ארון הברית" ⁴³⁵ , וגם "ארון הקודש" ⁴³⁶ , ובכל המקומות ענין ה"ארון" הוא הכלי לדבר מסויים – ל"ברית" או ל"קודש".

ונוסף לזה ישנו הענין ד"מאור ישראל" – שגם הוא בשביל "ישראל", אבל זהו " מאור לישראל".

ונוסף לזה ישנו הענין ד"משיח הוי'" – שזהו לשון בתנ"ך בנוגע לשאול ⁴³⁷ ובנוגע לדוד ⁴³⁸ , ופירושו הפשוט, שזהו ענין של משיחה שנעשה ע"י הקב"ה, ולכן נקרא בשם "משיח הוי'".

והענין בזה ⁴³⁹ :

"ארון (הקודש)" – מבואר בלקו"ת ⁴⁴⁰ ש"הארון הוא בחי' בינה, שהוא הכלי לבחי' חכמה (תורה, שהיא חכמתו של הקב"ה. ובפרט שנקרא "ארון הקודש ", ו"קודש" קאי על חכמה, "מלה בגרמי'" ⁴⁴¹ ), נקודה בהיכלי'".

ו"מאור ישראל" – הנה "מאור" הו"ע החכמה, אלא שאין זו מדרגת החכמה כפי שהיא בבינה, שזהו ענין של "אור", כ"א כפי שהחכמה היא בקדמות השכל, שזהו ענין ה"מאור" (וכפי שמצינו בגמרא ⁴⁴² בנוגע לר"מ, "שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו", ולכן נקרא בשם "מאיר").

וזהו גם הדיוק "מאור ישראל " – שה"מאור" הוא לא ליעקב, או "מאור" לעולם, כמו "שני המאורות הגדולים" שענינם "להאיר על הארץ" ⁴⁴³ ו"לדרים עלי'" ⁴⁴⁴ , אלא "מאור" ל" ישראל " – שבכללות קאי

62

"ישראל" על בחי' ז"א (אף שבפרטיות יותר יש כמה דרגות ב"ישראל", עד לדרגא הכי נעלית ד"ישראל סבא"), וה"מאור" שלו הו"ע החכמה.

והענין הכי נעלה הוא "משיח הוי'" – שהרי אין משיחה אלא למלכים או לכהן גדול ⁴⁴⁵ , וכללות ענין המשיחה קשור עם ענין הכתר, ועד שאחד מאופני המשיחה הוא כעין "עטרה" ו"זֵר" ⁴⁴⁶ , ובכל אופן אין זה ענין של הבנה והשגה.

ונמצא שהסדר בזה הוא מלמטה למעלה: "ארון הקודש" – ענין הבינה. למעלה מזה – "מאור ישראל", ענין החכמה. ולמעלה מזה – "משיח הוי'", ענין הכתר.

וזהו גם הענין של חכמה בינה ודעת – כי, בסדר ההליכה מלמטה למעלה, הנה כאשר הדעת עולה למעלה, ה"ה למעלה מחכמה ובינה – במקום הכתר ⁴⁴⁷ .

ועפ"ז יש לבאר בדרך אפשר הקישור של ג' לשונות אלו עם ענין ההסתלקות של אדמו"ר הזקן מייסד תורת חסידות חב"ד – כי, עליית הנשמה מלמטה למעלה בעת ההסתלקות היא באופן שמסתלק הענין ד"ארון הקודש" (בינה), ולמעלה מזה – "מאור ישראל" (חכמה), ולמעלה יותר – "משיח הוי'" (דעת שעולה במקום הכתר).

יב. והנה, ענין ההסתלקות של צדיקים בכלל ושל נשיאי ישראל בפרט, הוא ע"ד הענין ד"אסתלק יקרא דקוב"ה" ⁴⁴⁸ , שאין זה ענין של הסתלקות והעלם ח"ו, אלא ענין של גילוי נעלה ביותר, שלכן יכול לבוא דוקא באופן שנקרא בשם "אסתלק יקרא דקוב"ה" ⁴⁴⁹ , ועד"ז בנוגע לצדיקים בכלל ש"דומין לבוראם" ⁴⁵⁰ , ובפרט נשיאי ישראל ש"לא יעזבו צאן מרעיתם" ⁴⁵¹ .

וכיון שכן, הרי פשוט ומובן ומושכל לכל אחד ואחת, שהשפעתו וברכתו ודבריו של בעל ההילולא קיימים לעד ונמשכים עד למטה מטה מעשרה טפחים – להמשיך ברכת ה' בעבודתו בקודש של כל אחד ואחד, בנתנו "דרך ארוכה וקצרה" שיהי' "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך (ועד) לעשותו" ⁴⁵² .

63

ובאופן שיומשך בפועל – "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", ולימוד המביא לידי מעשה – "ואת מצוות תשמרו" ⁴⁵³ .

ואז – "ונתתי גשמיכם בעתם" ⁴⁵⁴ , כידוע פתגם בעל ההילולא ⁴⁵⁵ , שהקב"ה נותן לבנ"י גשמיות – "גשמיכם" ⁴⁵⁶ , והם עושים מהגשמיות – רוחניות.

וכל זה – מתוך שמחה וטוב לבב,

– וכמנהג החסידים ⁴⁵⁷ שיום ההילולא נעשה ענין של שמחה וטוב לבב –

והשמחה פורצת כל הגדרים ⁴⁵⁸ , וממשיכה את התורה וההוראה של בעל ההילולא, ש"נלכה באורחותיו" באופן ד"נצח סלה ועד" ⁴⁵⁹ ,

ועד ש"נלכה" לקבל פני משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

* * *

יג. במשך כל השנה, החל מחמשה עשר בשבט ⁴⁶⁰ , מדובר אודות "כיבוש" העולם ע"י תורה.

וכמדובר לעיל במאמר ⁴⁶¹ , שבהקדמה לזה צ"ל ענין התפלה, שזהו הענין ד"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"38, שהרי "תפלות אבות תקנום" (כמבואר בגמרא ובמדרשים ⁴⁶² ), אבל לאח"ז באים להתכלית – "אני הוי'" ⁴⁶³ , דקאי על הענין של מתן תורה, שאז נאמר ⁴⁶⁴ "אנכי הוי' אלקיך".

ולכן, הנה אע"פ שמסופר ע"י רבותינו נשיאינו ⁴⁶⁵ שכאשר נודע לרבינו הזקן אודות מעזריטש ווילנא, אמר (בגלוי), שטעם הליכתו למעזריטש הוא בגלל שזהו המקום שבו לומדים איך להתפלל (כיון שאיך

64

ללמוד הרי הוא יודע כבר), הרי התוצאה מזה בגלוי היתה ענין התורה – תורת החסידות.

ואע"פ שתורת החסידות כוללת גם עבודת התפלה באופן נעלה ביותר, ועד להמכתב המרעיש של רבינו הזקן (שכבר נדפס בכ"מ ⁴⁶⁶ ) ש"האומרים תפלה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם" – הנה בגלוי הרי זה הענין של תורת החסידות, אלא שא' הענינים שהלימוד מביא לידי מעשה הוא גם ההידור בענין התפלה ובעבודת התפלה.

ובהתאם לכך, הנה כשמחפשים ענין של "בפועל" ו"בכן" מענין הזכרון בקשר ליום זה – הרי זה צריך להיות בשני ענינים: ענין לימוד החסידות וענין נתינת הצדקה, שני הענינים שבעל ההילולא עסק בהם מתוך חיות ולהט ⁴⁶⁷ .

ו"המעשה הוא העיקר" ⁴⁶⁸ – לקבוע עתים בתורת בעל ההילולא, ואלו שיש להם כבר קביעת עתים – יוסיפו בזה, והעיקר – להוסיף באיכות, בהתלהבות חיות ואור, ועד לאופן שכל אחד נעשה בבחינת "ארון הקודש", כלי לקבל בחי' "קדש מלה בגרמי'", ובמילא נעשה גם "מאור לישראל" ו"משיח הוי'" (כמוזכר לעיל (סי"א)) – כמדובר כמ"פ ⁴⁶⁹ שבכל אחד מישראל יש ניצוץ ממשיח ⁴⁷⁰ , ע"ד שמשיח הוא נשמה כללית שכוללת נשמת כל אחד מישראל.

יד. ועוד ענין ב"המעשה הוא העיקר" – ענין ההבדלה בין ישראל לעמים, שזהו ענין שהזמן גרמא, וקשור גם עם פרשת השבוע.

ובהקדמה – שאע"פ שהמסופר בפרשת השבוע הי' קודם מ"ת, ואילו הענין ד"אתה בחרתנו מכל העמים" קשור עם מ"ת (כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע הלכות ק"ש ⁴⁷¹ : "כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה"), הרי עוד לפני מ"ת נאמר כבר בפרשתנו ⁴⁷² "והפליתי גו'" בין בנ"י למצריים (גוים).

ובפירוש רש"י על הפסוק (כמדובר כמ"פ ⁴⁷³ שלכל לראש ענינו של רש"י לפרש "פשוטו של מקרא", ולאח"ז יש גם "יינה של תורה" וכל הענינים שבינתיים) – אינו מסתפק בפירוש תיבת "והפליתי":

65

"והפרשתי, וכן והפלה ה'" (שנאמר בהמשך הפרשה ⁴⁷⁴ ), אלא מביא ראי' גם מחומש דברים: "וכן לא נפלאת היא ממך ⁴⁷⁵ , לא מובדלת ומופרשת היא ממך" (אף שלכאורה מספיקה ראי' אחת, ומהו הצורך בראי' נוספת) – כי, מ"ש "לא נפלאת היא ממך" קאי על התורה ⁴⁷⁶ , ובזה מרומז שהענין שמבדיל בין ישראל לעמים ("והפליתי גו'") הוא ההלכה בתורה שפוסקת מי הוא יהודי ומי לא!

וכאשר מתחילים להתווכח על זה – מביא רש"י מ"ש בהמשך הכתוב104: "למען תדע כי אני הוי' בקרב הארץ", ומפרש: "אע"פ ששכינתי בשמים גזירתי מתקיימת בתחתונים", כך, ששום דבר לא יועיל! – הקב"ה הבדיל בין ישראל לעמים אפילו קודם מ"ת, ועאכו"כ במ"ת, שאז נתקבצו כל האומות כולם ואמרו "ה' עוז – "אין עוז אלא תורה" ⁴⁷⁷ – לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" ⁴⁷⁸ , ואז "הפלה הוי'" בין ישראל ובין העמים, וענין זה הוא באופן ש"אע"פ ששכינתי בשמים, גזירתי מתקיימת בתחתונים" – שזה יהודי וזה אינו יהודי!

ואף שישנם כאלו שרוצים להתווכח וכו', באמרם טעמים והסברות ואמתלאות – הרי זהו הפסק, וכן יקום!

טו. אלא שישנם אלו שזוכים ליטול חלק בביטול הגזירה האיומה; ישנם אלו שלעת-עתה לא זכו רח"ל לכך; וישנם אלו שלא זכו עד כדי כך שהם מבלבלים רח"ל את ענין הביטול!

ועד להמצב שנעשה בחוג מסויים – ע"פ מארז"ל ⁴⁷⁹ "כל המיצר לישראל נעשה ראש" – שכיון שהוא מקווה להיות פעם "ראש", ובשביל זה צריך לעשות דבר-מה כדי למצוא חן בעיני חבריו, לכן עליו לפתוח ב"מלחמה" עם ליובאַוויטש, שעי"ז יהי' "מיצר לישראל", ובמילא יש לו הבטחה ש"נעשה ראש", שלכן יושיבו אותו על כסא גבוה יותר וכו'.

אך על זה מועיל מ"ש רבינו הזקן לחסידים בנוגע למאסר שלו ⁴⁸⁰ , שלא תיפול רוחם ולא יתפעלו כו' מזה שמתקיפים אותם ומריבים עמהם, שהרי רואים שהטענות שלהם הם דברי שקר, ובמילא צריכים לשמוח מזה.

66

וע"ד שמצינו בימי אחשורוש, שהקדמת ה"אגרות הראשונות", שראו שהם "דברים בטלים" שאינם אמת כו', הועילה שלא יתפעלו גם מהאגרות השניות ⁴⁸¹ .

ובנוגע לעניננו:

כאשר באים ואומרים שיש טענה פלונית, וידיעה מסויימת אינה נכונה ואינה מבוססת – עזר הקב"ה שכמה שבועות לפנ"ז יצאו בפירסום גלוי לעין כל שזהו היפך האמת: לפני חדשיים לערך היתה הצהרה שאין בכלל פסק-דין של הרבנות-הראשית ⁴⁸² , ואילו לאחרונה אמרו בעצמם – אלו שנלחמים עכשיו עם ליובאַוויטש – שהפסק-דין של הרבנות-הראשית הי' לפני שה"חוק" עבר ב"כנסת"!...

ובמילא יודעים כבר עד כמה יכולים להתחשב עם כל ההצהרות והמלחמות, ולכן לא צריך לקחת ללב.

צריכים לקחת ללב את העובדה, שישנו יהודי שלכאורה הי' צריך לרצות שתהי' לו זכות לתת יד לביטול ענין שמהוה חתירה רח"ל תחת הקיום של 14 מיליון יהודים,

– מעולם לא נזדמנה לו זכות שכזו, להיות אחד מאלו שיבטלו גזירה שמעמידה בסכנה את הקיום של כלל ישראל (אף שלא יוכל לבטלה לבדו, כי אם ע"י סיוע כו'). וצריכים לומר קאַפּיטל תהלים, כדי שכולי האי ואולי יזכה להיות מאלו שיסייעו לבטל את הגזירה –

ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שלעת-עתה לא זכה לכך, אלא עוד זאת, שהוא מעמיד אחרים (שרוצים להתחנף אליו) שיאמרו היפך האמת וכו', כך, שלא זו בלבד שלא עוזרים לבטל את הגזירה, אלא רוצים שתימשך רח"ל יום נוסף – שהרי ביטול הגזירה הוא דבר ודאי ללא כל ספק, וכנ"ל מפירוש רש"י ש"שכינתי בשמים (ואעפ"כ) גזירתי מתקיימת בתחתונים", הגזירה ד"והפלה הוי'" בין יהודים לאינם-יהודים, הקשורה עם מ"ש "לא נפלאת היא ממך".

טז. ובדרך-אגב – יש כאן ביאור שמתרץ "קלאָץ-קשיא":

מדוע רק במכת ערוב נאמר "והפליתי גו'" – הרי לפנ"ז היו מכות דם צפרדע וכינים, ואעפ"כ לא נאמר בהם "והפלה ה'" בין בנ"י למצרים?

בנוגע לפירוש רש"י – שאינו מתעכב על שאלה זו – הנה

67

הפירוש הפשוט הוא (כפי שיתבאר בעז"ה בשבת ⁴⁸³ ) שרש"י סובר שבמכות דם צפרדע וכנים אכן לא הי' הענין ד"והפלה"; אבל רוב המפרשים ⁴⁸⁴ (ובעיקר – פוסקים) סוברים שבשום אופן אי אפשר לומר כן, כיון שזהו היפך הדין וכו' וכו'.

ועד למ"ש בתשובת הרדב"ז הידועה ⁴⁸⁵ , שמביא דעת האבן עזרא ⁴⁸⁶ ש"מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצריים והעבריים כו' (אלא ש)אלה השלש מעט הזיקו", וכותב: "אסור להאמין דבר זה"!

וכן משמע בפירוש המשניות להרמב"ם על מאמר המשנה ⁴⁸⁷ "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים", שה"עשרה נסים" הם "הנצלם מן הי' מכות, והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל" (מלבד מכת כנים ש"היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם").

ועפ"ז אינו מובן: למה לא נאמר "והפליתי גו'" במכות שלפנ"ז, ורק במכת ערוב צריך הכתוב לחדש ענין זה?

יז. והתירוץ לזה – שמבאר גם את המצב בזמן הזה:

במשך אלפי שנים נמצאים בנ"י בגלות איום ונורא, חושך כפול ומכופל. ואעפ"כ, לא נפל בדעתו של אף בשר-ודם להרוס את המחיצות שבין בנ"י לגויים. – היו כל מיני גזירות איומות שאין להעלותם כו', ועד שהיתה גם "מכה אשר לא כתובה בתורה" ⁴⁸⁸ ; אבל גזירה כזו – עד לפני שנתיים לא היתה!

ולכאורה: למה דוקא עכשיו נתחדשה גזירה כזו? – הרי תמיד היו צוררי ישראל רח"ל אצל גויים, וגם אצל יהודים – להבדיל – היו "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" ⁴⁸⁹ , כך, שאין זה חידוש של זמננו זה?!

והתירוץ על זה ⁴⁹⁰ :

כל זמן שאין "ערוב" אצל חיות – אין צורך לשלול ענין של "ערוב" אצל בני-אדם. ולכן, במכות הראשונות שלא סרו המחיצות שבין חי' זו לחי' אחרת, לא הי' צורך להבהיר ולשלול את העירוב בין יהודים לגוים ("והפליתי");

68

אבל כשהגיע זמן שהקב"ה רצה להביא "ערוב" אצל "חיות" שאינם בעלי בחירה [שהרי שום דבר לא יכול להיעשות ללא הקב"ה, ובפרט בנוגע לאלו שאין להם בחירה], ובלשון רש"י ⁴⁹¹ : "כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא", וגם "צרעים ויתושין" (כדאיתא במדרש ⁴⁹² ), הרי זה פעל נתינת מקום שבעל-בחירה ילמד מזה: אם חי' מתנהגת באופן כזה – מדוע לא יתחיל גם הוא להתנהג כן?!

ולכן הי' צורך להבהיר את ההבדלה של בנ"י – "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עלי' לבלתי היות שם ערוב".

יח. ובנוגע לעניננו:

יש עמים שאינם באופן ד"נצח ישראל" ש"לא ישקר" ⁴⁹³ , אלא באופן של היפך האמת, כדברי הנביא ⁴⁹⁴ . ובכן: עד עכשיו היתה אצלם איזו הבדלה; אבל כאשר נעשה בלבול בעולם, ונעשה מעמד ומצב של "ערוב" בין כל האומות [מלבד אצל המתוקנים שבהם, בגלל שיש להם פניות בדבר, לשם כך או לשם כך, אפילו פניות וכוונות טובות וכו'], יש צורך להזהיר ולהבטיח שאין מה ללמוד מ"חיות"!

העובדה שיש עמים שמסירים את המחיצות ומתערבים זב"ז – הרי זה ענין שלהם; אבל בנוגע לבנ"י, "עם קרובו" ⁴⁹⁵ – אומר הקב"ה ש"והפליתי גו'" היא גזירה! – על כל הענינים ניתנה לכם בחירה חפשית, אבל זו היא גזירה ש"מתקיימת בתחתונים".

יט. אלא מאי? – כאמור לעיל שיש אלו שזכו ועוסקים כבר לבטל את הגזירה,

ועד המאורע שהי' ביום ראשון ⁴⁹⁶ , שקהל גדול קיבל החלטה שמיוסדת על התורה ועל המצוה ועל המסורה, ועל הקיום של עם ישראל בכל מקום שהם – שלא להיות תחת שליטת הסטרא אחרא ח"ו, תחת אלו שרוצים להסיר רח"ל את עם ישראל מהעולם!

– "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" ⁴⁹⁷ , ולכן מתנכל אליו, כמו המן והיטלר וכו'. ובכן: במקום העצה להכריז שיהודי הוא יהודי וגוי

69

הוא גוי, נעשה בלבול, ובא מישהו שנפלה לו סברא פראית – שכאשר ירוץ אחרי הגוי, לא יהי' הגוי השונא שלו. ועד כדי כך יש לו רגש נחיתות מפני הגוי, שכאשר בא גוי ואומר שהוא ישאר גוי, אבל הוא מסכים שלפי-שעה ירשמו אותו בתור "יהודי", מתבטל היהודי מזה שבני עשו ובני ישמעאל נותנים לו "רשיון" לרשום אותם בתור "יהודי", ומאבד את כל החשבונות, ומוכן לבטל את המחיצה בין ישראל לעמים, נגד הקב"ה נגד תורתו ונגד קיום עם ישראל כפשוטו, ובלבד שלא לוותר על הכבוד הכי גדול שהגוי הרשה לרשום אותו בתור "יהודי"!

וכאשר אומרים לו שהוא מעמיד בסכנה 14 מליון יהודים – לא מתאים לו להודות אולי טעה!

וכאשר לא מוצאים עצה אחרת, אזי טוענים – כאמור לעיל – שהפסק-דין הי' לפני שנתקבל החוק, וכיו"ב,

וכאשר אין מה לענות – אזי נטפלים לענינים צדדיים [כמדובר פעם ⁴⁹⁸ אודות "תיק בייליס", שכאשר כלו כל התירוצים להצדיק את ה"עלילת דם" שלא הי' לה מקום במציאות, נטפלו לכך שה"בול" הודבק בצורה הפוכה ("מיטן קאָפּ אַראָפּ")!...] – אם פלוני ערך ביקור בארץ-ישראל או לא; אם אמר דבר כזה או אחר, או שמישהו סיפר לו דבר שאינו אמיתי – בה בשעה שהכל יודעים שזהו אמת ⁴⁹⁹ , ויודעים שמצד הסכנה אסור לפרש את שמו, ואעפ"כ יש מי שאינו מתחשב בכך, ומדבר על זה פעם אחר פעם, בידעו שעי"ז מסכן את היהודי שאודותיו מדובר, ובלבד שלא יציקו לו בענין העיקרי – הזכות שיכולה להיות לו עי"ז שלא יבלבל לבטל את הגזירה האיומה של "מיהו יהודי"!

ותבוא עליהם ברכה – על כל אלו שעסקו עד עתה לבטל את הגזירה, ובודאי ימשיכו לעסוק בזה ביתר שאת וביתר עוז.

כ. ויה"ר שעצם ההחלטה לעסוק בזה – באם ח"ו ימשך הדבר כמה ימים – תטיל את הקבלת עול מלכות שמים על כל אלו שהם מבני אברהם יצחק ויעקב,

וכמדובר כמ"פ ⁵⁰⁰ שאצל בנ"י אין "חילונים" או "קדושים" ו"יחידי סגולה" וכו'; כל בנ"י הם בני אברהם יצחק ויעקב, והקב"ה אומר שמי שנולד יהודי או התגייר כהלכה, הנה מבלי הבט על הנהגתו, הרי הוא יהודי לכל ימיו, ואין הדבר תלוי בבחירתו, וכן לאידך, מי שנולד

70

אינו-יהודי ולא נתגייר ע"פ הלכה, נשאר גוי עד ביאת משיח צדקנו וגם לאח"ז, אלא שביכלתו להיות מ"חסידי אומות העולם" ⁵⁰¹ , או גוי שאינו בסוג זה.

וכאשר יחליטו וידעו שמכאן ולהבא אין יהודי שמתיירא לומר מה שחושב בלבו, שיהודי הוא יהודי וגוי הוא גוי, וענין הגיור יכול להיות רק בהתאם לגזירתו של הקב"ה, ש"אע"פ ששכינתו בשמים גזירתו מתקיימת בתחתונים" – אזי יראו בגלוי ש"הפלה הוי'" בין ישראל עמו לבין כל עמי הארץ, ויראו ש"אתה בחרתנו מכל העמים .. ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך", ועד "והבאתי אתכם אל הארץ" ⁵⁰² , "ארץ טובה ורחבה" ⁵⁰³ , בביאת משיח צדקנו, ומתוך שמחה וטוב לבב.

______ l ______