שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשל"ג

97

בס"ד. שיחת ⁷²⁸ ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

(כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין, ואח"כ הכריז ⁷²⁹ :) כל אלו שעדיין לא קידשו – יעשו קידוש עכשיו, וכידוע שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁷³⁰ שבשמח"ת צריך כל אחד לעשות קידוש בעצמו. והכרזה נוספת: כל אלו שאינם יכולים לעשות קידוש בעצמם, מצד הבריאות או מאיזה סיבה שתהי' – יעשה אחד קידוש ויוציא אותם י"ח.

א. עומדים אנו בלילה שבין שמע"צ ושמח"ת, שכולל ומחבר את שני הענינים דשמע"צ ושמח"ת (כמדובר כמ"פ ⁷³¹ אודות הלילה שמחבר היום שלפניו והיום שלאחריו, שכולל ומחבר שניהם).

ובהקדים – שאע"פ שבזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' הי' רק יום אחד, אין הכוונה שזהו ענין אחד (שנחלק לשנים), אלא בעצם יש כאן שני ענינים (כדלקמן ס"ב). וכמדובר פעם בארוכה ⁷³² אודות הפתגם הידוע ⁷³³ של אדמו"ר האמצעי בנוגע לבני א"י שהם מערבים שני ענינים כו' "באָטשווענע מיט פלייש" (מין ירק עם בשר); אלא שבזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', הנה מצד קדושת א"י וביהמ"ק היו יכולים להמשיך את שני הענינים ביום אחד, משא"כ בזמן הזה יש צורך בשני ימים, כמבואר בדרושי חסידות ⁷³⁴ .

[ויש להעיר בתור מאמר המוסגר, שכאן רואים המדובר כמ"פ ⁷³⁵ שגם בעניני נגלה דתורה יש צורך בביאור והסבר ע"פ פנימיות הענינים – כי: הענין של יום אחד או שני ימים יו"ט כפי שהוא ע"פ נגלה – אינו

98

נוגע כלל לקדושת הארץ, אלא תלוי אם זה מקום ששלוחי ב"ד הגיעו לשם, שבו חוגגים יום אחד, או שזה מקום ששלוחי ב"ד לא הגיעו לשם, שבו חוגגים שני ימים, ועפ"ז, בא"י גופא, היכן שלא הי' מקום ישוב, ובמילא לא הגיעו השלוחים לשם, היו צריכים לחגוג שני ימים, ואילו בחו"ל, במקום קרוב לא"י שאליו הגיעו השלוחים, היו צריכים לחגוג יום אחד ⁷³⁶ . אבל בפועל אין נוהגים כן, אלא בא"י חוגגים בכל מקום יום אחד, ובחו"ל חוגגים בכל מקום שני ימים. ולכן זקוקים לביאור ע"פ פנימיות הענינים, שמצד קדושת א"י יכולים להמשיך את שני הענינים ביום אחד].

ב. והענין בזה:

אע"פ שהיו"ט דשמח"ת הוא בעיקר יו"ט שני של שמע"צ, מצד ספיקא דיומא – הרי הם שני ימים שבכל אחד מהם יש ענין של שמחה לעצמו: שמיני-עצרת – המשך וסיום חג הסוכות שהוא סיום כל המועדים, ושמחת-תורה – השמחה על גמרה של תורה ⁷³⁷ . וכמודגש גם בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁷³⁸ בנוגע לברכת שהחיינו בשמח"ת, שברכה זו היא גם על התורה.

ומצד שני הענינים צריכה להיות שמחה גדולה:

מצד שמע"צ – שהוא המשך וסיום חג הסוכות, שנוסף על כללות הענין ד"מועדים לשמחה", נקרא "זמן שמחתנו", וכדאיתא במדרש ⁷³⁹ : "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג .. אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת .. וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת",

ועד שהוא סיום כל המועדים – לא רק של חודש תשרי, אלא גם של כל השנה כולה (כולל גם חג הפסח וחג השבועות), כמרומז גם בכך שחג הסוכות נקרא "חג האסיף" ⁷⁴⁰ , ע"ש "באספך מגרנך ומיקבך" ⁷⁴¹ , היינו, שאז אוספים את כל הענינים שצמחו במשך כל השנה, ומובן, שסיבת הענין בגשמיות כפשוטו היא בגלל שכן הוא ברוחניות הענינים [ולא להיפך ח"ו, שהרוחניות היא בגלל הגשמיות, שהרי הענינים הגשמיים נשתלשלו מהענינים הרוחניים, כלשון רבינו הזקן בתניא ⁷⁴² : "שנשתלשלו מהן"], שאז אוספים את כל עניני המועדים של כל השנה כולה, שזהו

99

"מגרנך", שקאי על חג הפסח, שבו מביאים העומר משעורים, ו"מיקבך", פירות האילן, שקאי על חג השבועות, שבו מביאים שתי הלחם מחטים, והרי עץ הדעת "חטה היתה" ⁷⁴³ , היינו שחטים נחשבים פרי האילן.

ומצד שמח"ת – גמרה של תורה, שפועלת עילוי ושלימות בכל התורה, שהרי בכל פעם שלומדים עוד ענין בתורה, אין זה רק ענין נוסף, אלא על ידו ניתוסף שלימות בכל הענינים שלמדו לפנ"ז, ומזה מובן, שבגמרה של תורה ניתוסף שלימות בכל התורה כולה.

ואכן רואים את גודל השמחה בשמח"ת, עוד יותר אפילו משמחת בית השואבה [כי, מ"ש בגמרא ⁷⁴⁴ "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", הכוונה בזה לאמיתת ענין השמחה, ולא שזוהי הגדולה ביותר], שהרי בשמחת בית השואבה הסדר הי' שחסידים ואנשי מעשה כו' "הם שהיו מרקדין כו', אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע" ⁷⁴⁵ , משא"כ בשמח"ת משתתפים בשמחה כל בנ"י, כולל גם (נשים ו)טף, כמנהג ישראל שגם הם מנשקים את הס"ת ונושאים דגלים כו' ⁷⁴⁶ , והיינו, שאין זה רק באופן ד"ליתן שכר למביאיהם" ⁷⁴⁷ , אלא הם משתתפים בעצמם בשמחה (ונוסף לזה ישנו גם השכר למביאיהם, שחינכו אותם על טהרת הקודש, והביאו אותם למעמד ומצב שישתתפו בשמחה דשמח"ת).

ובזה ניתוסף גם חיבור שני הענינים דשמע"צ ושמח"ת בלילה זה (שהרי ביום שמע"צ יש רק השמחה שמצד שמע"צ, וביום שמח"ת יש רק השמחה שמצד שמח"ת, ואילו בלילה זה ישנם שני הענינים ביחד) – שנוסף לכך שצריכה להיות שמחה גדולה יותר בגלל שישנם שני הענינים דשמע"צ ושמח"ת, ניתוסף בזה עילוי גדול יותר מצד חיבורם יחד, שאז מסייע כל ענין לחבירו – כמרומז גם בנגלה דתורה, בדברי הגמרא במסכת סוטה ⁷⁴⁸ : "טעונא דמדלי איניש לכתפי' (שהאדם עצמו מגביהו על כתיפו ואין אחר מסייעו) תילתא דטעוני' הוי" (אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר).

ושמחה זו ממשיכים על כל השנה כולה, ועל ידה מסירים את כל

100

ההעלמות וההסתרים ופורצים את כל הגדרים ⁷⁴⁹ , ופועלים שתהי' שנה שבה יעמדו למעלה מכל הגדרים.

* * *

ג. מהחילוקים שבין ב' הענינים דשמע"צ ושמח"ת – ששמע"צ קשור עם ענינים גשמיים, ואילו שמח"ת קשור עם ענינים רוחניים:

ובהקדים כללות החילוק שבין תורה למצוות – שמצוות הם בענינים גשמיים שבעולם דוקא, משא"כ תורה היא בעצם למעלה מהעולם, וכללות ענין לימוד התורה הוא באופן שיהודי עוסק בתורה מתוך התבודדות וללא שייכות לעניני העולם, כך, שברוחניות גופא הרי זה תכלית העילוי של הרוחניות, למעלה גם מכוונת המצוות או כוונת התפלה. ולכן, בגן-עדן לא שייך ענין המצוות, ואילו לימוד התורה שייך גם בג"ע (ואדרבה: עיקר עסק הנשמות בג"ע הוא בלימוד התורה) ⁷⁵⁰ , כפי שמצינו גם בנגלה דתורה: "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא כו'" ⁷⁵¹ .

וזהו גם החילוק שבין שמע"צ לשמח"ת – ששמח"ת קשור עם ענין התורה, שהיא למעלה מהעולם; ואילו שמע"צ שהוא המשך וסיום חג הסוכות קשור עם ענין המצוות – החל ממצות סוכה, שצ"ל בדברים גשמיים דוקא, כמו סכך הסוכה שצ"ל מ"פסולת גורן ויקב" ⁷⁵² , ויש צורך בדפנות גשמיים כו',

ועד שגם המצוה דשמחת יו"ט קשורה עם ענינים גשמיים דוקא – "אין שמחה אלא בבשר" ⁷⁵³ (שעם היותו בשר שלמים, אין זה החלק שקרב על המזבח, אלא החלק שנאכל לבעלים), ו"אין שמחה אלא ביין"25, בשר ויין גשמיים כפשוטם – עם היותה קשורה עם רגש שבלב (כפי שמבהיר רבינו הזקן שאלה זו ⁷⁵⁴ ).

ועאכו"כ שהענין ד"חג האסיף", "באספך מגרנך ומיקבך", קשור עם ענינים גשמיים דוקא – עבודת האדמה (חרישה וזריעה וכו'),

– ועד"ז בנוגע לכל המועדים (כאמור לעיל (ס"ב) ש"באספך מגרנך ומיקבך" קשור גם עם חג הפסח וחג השבועות), שכולם קשורים עם עבודת האדמה, וזהו א' הביאורים לכך שנקראים בשם "מועדים", לא רק בגלל שקשורים עם זמן קבוע בשנה, חג הפסח בט"ו ניסן וחג הסוכות

101

בט"ו תשרי, אלא גם בגלל שקשורים עם עונות (מועדי) השנה: חג הפסח בחודש האביב, חג הקציר וחג האסיף –

שזוהי דרגא הכי תחתונה בגשמיות גופא – לא כמו המצוות הקשורות עם סוג החי (כמו תפילין שנעשים מעור בהמה) או סוג הצומח (כמו ד' מינים), אלא דוקא סוג הדומם, ובזה גופא – לא אבנים טובות, שבהם לא יכול להיות ענין של צמיחה, אלא דוקא עפר, ולא עפר שיש בו תוקף, אלא דוקא עפר שנידוש ע"י חרישה (שעז"נ ⁷⁵⁵ "ונפשי כעפר לכל תהי'", כעפר שהכל דשין עליו ⁷⁵⁶ ), שזוהי תכלית הירידה בסוג הדומם.

ונמצא, שענינו של שמע"צ – המשך וסיום חג הסוכות – קשור עם מעמד ומצב של ירידה למטה לעבוד בעבודת האדמה, והיינו, שנוסף לכך שנפשו האלקית שהיא "חלק אלקה ממעל ממש" ⁷⁵⁷ ירדה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" ⁷⁵⁸ , עליו לעסוק בעבודה פחותה כמו עבודת האדמה, ואעפ"כ אינו מתאונן להקב"ה על גודל הירידה, ואדרבה – עובד עבודתו באמונה באופן ש"מאמין בחי העולמים וזורע" ⁷⁵⁹ , ומתוך שמחה – שמקשר את עבודת האדמה עם ימים-טובים שהם "מועדים לשמחה", ושמח על שזכה להשלים את הכוונה העליונה בבירור המטה, ועד שאפילו מפסולת גורן ויקב – עושה מצוה לה'.

וזהו הזמן שיהודי מבקש ופועל אצל הקב"ה המשכת כל הברכות הקשורות עם עבודתו בענינים גשמיים במשך כל השנה כולה – בכל שש השנים שבהם עוסק בעבודת האדמה, עד בוא השנה השביעית שהיא "שבת לה'" ⁷⁶⁰ .

ד. ולעומת זאת, בשמח"ת, עומד יהודי בתכלית העילוי – בהיותו קשור עם התורה שהיא למעלה לגמרי מהעולם.

וכמודגש בהתחלת התורה (שקורין בשמח"ת): "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" ⁷⁶¹ , "את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'" ⁷⁶² , ועד להמבואר בזהר ⁷⁶³ שבזה נכללים גם עשר הספירות (כולל גם עשר ספירות הגנוזות כפי שהם לפני הצמצום) –

102

שכל זה הוא "בשביל התורה שנקראת ראשית" ⁷⁶⁴ , שהיא למעלה לגמרי מהעולם.

אמנם, למרות גודל מעלת התורה, הנה בכדי שיהודי ילמד תורה, אין צורך לברר את עצמו תחילה, להיטהר ולהתקדש כו', אלא בכל מעמד ומצב שנמצא יכול מיד לשבת וללמוד תורה.

והלימוד שלו הוא בהקדמת ברכת התורה – שהיא לא רק כמו ברכת הנהנין ⁷⁶⁵ , אלא בכדי שידע גודל מעלת התורה שנגש ללמדה:

לכל לראש – צריך לידע שזוהי "תורתו" של הקב"ה, ובאופן ש"נתן לנו את תורתו", היינו, שניתנה לו ע"י הקב"ה בעצמו; לא רק "לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף כו'" ⁷⁶⁶ , אלא אפילו לא ע"י משה רבינו, כי אם מהקב"ה בעצמו, שהרי אע"פ ש"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'" ⁷⁶⁷ , הנה לפנ"ז, בשעת מ"ת, הוצרך משה לירד ⁷⁶⁸ ולעמוד יחד עם כל בנ"י לקבל את התורה מהקב"ה בעצמו, ש"נתן לנו " – לכל אחד מישראל, ובאופן ש"כל הנותן בעין יפה נותן" ⁷⁶⁹ ; וסיום הברכה: "נותן התורה", לשון הוה ⁷⁷⁰ , בכל יום מחדש.

ובנוגע לשאלה איך יכול בכלל לגשת ללמוד תורה, בה בשעה שמעלת התורה גדלה כל כך – הנה על זה אומרים בתחלת הברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים", ומצד בחירתו של הקב"ה ביכלתו לקבל את התורה וללמדה כו'.

ה. אך עפ"ז מתעוררת שאלה בנוגע לסדר הימים טובים דשמע"צ ושמח"ת:

הקדימה של שמע"צ לשמח"ת אינה ענין של מקרה ח"ו, אלא בודאי מורה הקדימה על החשיבות כו', וכמו ש"תדיר קודם" ⁷⁷¹ וכיו"ב.

ולכאורה אינו מובן: מדוע נקבע שמע"צ לפני שמח"ת – הרי אצל בנ"י העיקר הוא הרוחניות, וא"כ, יש להקדים תחילה את היו"ט דשמח"ת, שבו עומד יהודי בתכלית העילוי, בהיותו קשור עם התורה שלמעלה מהעולם לגמרי, ולמה נקבע תחילה היו"ט דשמע"צ, שבו עומד

103

יהודי במעמד ומצב של ירידה להיות קשור עם עניני העולם, ועד לענינים התחתונים שבעולם?!

וכפי שיתבאר לקמן.

ו. ועכ"פ בנוגע לעניננו – הנה כשיהודי מתבונן בגודל יוקר התורה, שהיא תורתו של הקב"ה, ותורה זו נתן הקב"ה לנו, אזי לא יהיו לו מניעות ועיכובים כלל על לימוד התורה, כיון ששום דבר אין לו ערך כלל לגבי מעלת התורה!

ובפשטות: כאשר נה"ב באה ומבלבלת אותו מלימוד התורה – צריך לומר לה: וכי יש דבר בעולם שיש לו איזה ערך לתורה? – הרי התורה למעלה באין ערוך מהעולם, אפילו אם יתנו לו ש"י עולמות, "שלש מאות ועשרה עולמות" ⁷⁷² , ואפילו עולמות הא"ס, וכאמור לעיל (ס"ד) שהתורה היא למעלה גם מעשר ספירות, כולל גם הדרגא הכי נעלית שבה שייך לדבר אודות ענין הספירות.

וענין זה מובן גם בשכל של נה"ב – שגם היא מבינה שאין שום דבר שיש לו איזה ערך לגבי הקב"ה, ואילו בנוגע לתורה, הרי היא "חמודה גנוזה שגנוזה לך כו'" ⁷⁷³ , והקב"ה בעצמו לומד תורה ומשתעשע בה, כמ"ש ⁷⁷⁴ "ואהי' אצלו גו' שעשועים (ולא רק לעתים נדירות, אלא) יום יום".

והתבוננות זו תפעל אצלו שיוכל לכבוש את עצמו ואת העולם שמסביבו ע"י התורה, ומתוך שמחה גדולה.

ועי"ז יומשכו כל הברכות – החל משנת תורה, וכל שאר הברכות שכל אחת מהן מתחילה בא' מאותיות האל"ף בי"ת, ועד לשנת גאולה.

* * *

ז. בנוגע לקדימה ואיחור – יש אופן שהקדימה מורה על מעלת וחשיבות הדבר הקודם לגבי הדבר המאוחר, אבל יש גם אופן של סיבה ומסובב, שאף שהסיבה היא חשובה ונעלית יותר מהמסובב, אין הכרח שתהי' קודמת למסובב, אלא יכולים לבוא שניהם בבת אחת (אבל גם אז חייבת הסיבה להיות קודם המסובב – עכ"פ בנוגע לפרט שהסיבה היא זו שפועלת את המסובב, ולולי הסיבה לא הי' יכול להיות המסובב, שמזה

104

גופא מוכח שיש ענין בסיבה שאין במסובב, ובמילא מוכרחת הסיבה לבוא קודם המסובב).

ובנוגע לעניננו:

אע"פ שהתורה היא למעלה לגמרי מהעולם – הנה היציאה לעולם מוסיפה בלימוד התורה.

ולדוגמא: כשיהודי לומד בתורה אודות בריאת העולם, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", הנה אם יסתפק רק בלימוד ענין הבריאה כפי שהוא בתורה, אין להשוות זאת לגבי מה שיתוסף אצלו כשיצא לעולם ויראה "מה רבו מעשיך ה'" ⁷⁷⁵ ו"מה גדלו מעשיך ה'" ⁷⁷⁶ [ועד"ז לאידך גיסא, שיוצא לעולם ורואה דברים מבהילים, כמו "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" ⁷⁷⁷ , שגם זה חלק מהבריאה ש"בראשית ברא אלקים"], כי, אע"פ שיכול להשאר בד' אמותיו ולתאר לעצמו כל ענינים אלו, הרי אינה דומה שמיעה לראי' ⁷⁷⁸ .

וזהו גם מה שאמרו חז"ל ⁷⁷⁹ "הוי גולה למקום תורה", והיינו, שכל זמן שנשאר בד' אמותיו ואינו גולה ממקומו, אין אצלו ענין התורה לאמיתתו, ואדרבה: אילו הי' לומד תורה כדבעי למהוי, הי' הלימוד צריך לפעול אצלו זעזוע ("אַ טרייסל") להיות גולה ממקומו, וכל זמן שאינו גולה ממקומו, הרי זו הוכחה שלא למד תורה כדבעי.

וכללות הענין בזה – שה"בחינה" ללימוד התורה כדבעי היא כשהלימוד הוא באופן ששייך לעולם.

וזוהי מעלת ההלכה שבתורה – שאין זה לימוד של סברות בעלמא, שיכולה להיות סברא לכאן וסברא לכאן,

– ועד שיכולה להיות אצלו סברא שאינה אפילו בגדר סברת המקשן, שהרי סברת המקשן היא גם חלק מהתורה ⁷⁸⁰ , אבל יש אופן ש"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" ⁷⁸¹ , והיינו, שאע"פ שזהו "פנים בתורה", הרי זה "שלא כהלכה", והיינו, לפי שלא למד תורה כדבעי, שהרי אילו הי' לומד תורה כדבעי, לא הי' מגיע למסקנא שהיא היפך התורה (אא"כ הוא שוטה, שאז הוא פטור מכל המצוות, ואינו יכול להבין תורה כו') –

105

אלא לימוד שנוגע להלכה במעשה בפועל, שעי"ז ניתוסף בהבנה והשגה שבתורה – שמכוין לאמיתית רצון העליון ⁷⁸² .

וזהו גם מה שאמרו חז"ל ⁷⁸³ "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה", שנוסף על הפירוש הפשוט בזה, ישנו גם הפירוש ⁷⁸⁴ שהלימוד צריך להיות נוגע למעשה בפועל ("מלאכה"), שדוקא עי"ז ניתוסף בהלימוד, וזוהי ה"בחינה" שהלימוד הוא כדבעי.

ח. וע"פ האמור שע"י העולם ניתוסף בתורה, נמצא, שבמובן מסויים העולם הוא בבחי' סיבה שפועלת שהמסובב דתורה יהי' באופן נעלה יותר.

אבל לאידך גיסא, מובן וגם פשוט שההתחלה היא (לא מהעולם, אלא) מהתורה, וכמו אצל הקב"ה, שתחילה "אסתכל באורייתא" ואח"כ "וברא עלמא" ⁷⁸⁵ , ועד"ז אצל בנ"י – "עמך כולם צדיקים" ⁷⁸⁶ , ש"דומין לבוראם" ⁷⁸⁷ – שתחילה צריך לילך "מבית הכנסת לבית המדרש" ⁷⁸⁸ , לעסוק בלימוד התורה, ורק לאח"ז לצאת לעולם – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" ⁷⁸⁹ ;

אלא שלאחרי שישנה ההקדמה דלימוד התורה, אזי פועלת היציאה לעולם שיתוסף עוד יותר בהבנה והשגה בלימוד התורה.

ולאחרי שישנו לימוד התורה כפי שקשור עם העולם, אזי יכולים לבוא לדרגא של לימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה ⁷⁹⁰ , באופן שאינו נוגע להלכה למעשה, שכן, הסדר בלימוד התורה הוא שתחילה צריך להיות הלימוד שלא לשמה, וכדברי הגמרא ⁷⁹¹ : "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד", לברר ולזכך את עצמו וגם את העולם, ורק לאח"ז מגיע ללימוד התורה לשמה.

ט. וזהו גם סדר הימים טובים – שמע"צ ואח"כ שמח"ת:

לכל לראש ישנו היו"ט דשמע"צ, שהוא הסיום של חג הסוכות – שענינו גמר עבודת הבירורים, שבשביל זה היתה ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, עד להתעסקות בעבודת האדמה, ועד לפסולת גורן

106

ויקב, כדי לעשות מזה מצוה – סכך לסוכה, שענין זה הוא מצד דרגת התורה כפי שקשורה עם העולם.

ולאח"ז בא היו"ט דשמח"ת, שאז היא השמחה עם התורה עצמה כפי שהיא למעלה מהעולם לגמרי כו'.

וזוהי הנתינת כח לענין ד"ויעקב הלך לדרכו" ⁷⁹² לעבוד עבודתו במשך כל ימי השנה שרובם הם ימות החול, שלא להתיירא מהעולם כו' – כיון שבאים משמח"ת שאז עומדים למעלה מהעולם, ובפרט שכבר עבר שמע"צ שבו נשלם הנסיון של העבודה בעולם ⁷⁹³ .

* * *

י. דובר כמ"פ אודות מעלת קביעות שנה זו לגבי שאר השנים, החל מיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, וכן יום ראשון של חג הסוכות חל בשבת, וכן שמע"צ חל בשבת.

ומהמעלות שבזה – שבתפלת מנחה של שמע"צ (בסמיכות לליל שמח"ת) קורין בתורה, כך, שההכנה והכניסה לשמח"ת היא ע"י הקריאה בתורה ⁷⁹⁴ , ככל עניניו של יהודי שהם צריכים להיות מוארים ב"נר מצוה ותורה אור" ⁷⁹⁵ , ע"י ההוראה בתורה שמאירה את דרכו בחיים לידע כיצד להתנהג בעולם שנברא בשביל התורה, שזוהי ההוראה ד"בראשית ברא אלקים" – "בשביל התורה שנקראת ראשית".

ולהעיר, שאע"פ שהקריאה דשמע"צ במנחה היא בפ' ברכה, שזוהי הפרשה שקורין למחרת, ביום שמח"ת (כמו בכל מנחת שבת שבה קורין התחלת הפרשה של השבוע הבא), הרי זה קשור גם עם הקריאה דפ' בראשית שקורין מיד לאח"ז, לפי ש"מתכיפין התחלה להשלמה" ⁷⁹⁶ .

ובאמת הנה התוכן של פ' ברכה הוא כמו התוכן של פ' בראשית – כי:

בפ' ברכה נאמר ⁷⁹⁷ "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן גו'", "שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה .. ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו", כיון שהתורה היא למעלה לגמרי מהעולם, ורק בנ"י קיבלו את התורה – "תוכו לרגליך ישא מדברותיך" ⁷⁹⁸ ,

107

ולכן שייכת התורה לכל אחד מישראל באופן של ירושה – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" ⁷⁹⁹ , והרי יורש יכול להיות גם תינוק בן יומו [אמנם רק כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו גו' ⁸⁰⁰ , אבל מיד ברגע שנולד שייכת כבר התורה אליו], וזהו הדיוק "מורשה קהלת יעקב ", ולא "ישראל", כי השם יעקב ניתן מיד כשנולד,

ועי"ז נמשכים כל הברכות – "ממגד שמים מטל וגו' וממגד גרש ירחים וגו'" ⁸⁰¹ , וכל שאר הברכות – "וזאת הברכה אשר ברך משה" ⁸⁰² , משה רבינו שענינו תורה, לפי שמסר נפשו עלי' לכן נקראת על שמו ⁸⁰³ , כמ"ש ⁸⁰⁴ "זכרו תורת משה עבדי", שעי"ז נמשכים כל הברכות הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים, עד לבני חיי ומזוני רויחי, כיון שכל עניני העולם נמשכים מהתורה.

* * *

יא. נהוג בכל שנה שבשמח"ת הולכים לשמח יהודים שנמצאים במקומות רחוקים – ריחוק רק בגשמיות, אבל ברוחניות הענינים לא שייך לומר שיהודי נמצא במקום רחוק – להראות להם דוגמא חי' איך צריך להיות בשמחה, ועד שפועלים עליהם כל כך שנעשים בבחי' "טופח על מנת להטפיח" ⁸⁰⁵ , שבשנה הבאה ישמחו הם יהודים נוספים.

ולכן, כל אלו שהשתתפו בזה והלכו – וגם אלו שבפועל לא הלכו, ואני הק' בתוכם – יאמרו ביחד לחיים, וינגנו ניגון שמח.

ועי"ז ימשיכו על כל השנה כולה הצלחה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, ועד ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ⁸⁰⁶ ו"בכל דרכיך דעהו" ⁸⁰⁷ .

* * *

יב. יש עוד ענין שמזכירים בכל שמח"ת ⁸⁰⁸ – בנוגע להעברת הסדרה, שכשם שבכל ערב שבת יש להעביר את הסדרה שקורין ביום

108

הש"ק, כך גם בשמע"צ צריך להעביר את הסדרה שקורין למחרת, ביום שמח"ת – פרשת ברכה.

ולא כמו אלו שכוללים ועושים זאת בהושענא רבה ⁸⁰⁹ – שמנהג כזה שייך רק בארץ ישראל, ששם הושענא רבה הוא ערב שמח"ת, אבל בחו"ל יש לעשות זאת בשמע"צ.

ובכן: אלו שכבר העבירו את הסדרה – בודאי טוב, ואלו שעדיין לא העבירו את הסדרה – יעשו זאת עתה, בעת ההפסקה לעריכת ההקפות, כך שתהי' תועלת בהפסקה גם לצורך העברת הסדרה באופן היותר נעלה, כמובא בתוס' ⁸¹⁰ בשם רבינו הקדוש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להכריז אודות הסדר בנוגע להקפות, וכשהגבאי סיים הכרזתו שעי"ז יוכלו לרקוד בלב שמח, הוסיף כ"ק אדמו"ר שליט"א (וצוה שיכריזו זאת): עם רגלים שמחות].

______ l ______