ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תש"ל
474
בס"ד. ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)
ועשו
להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת 3095 . וידוע הדיוק בזה 3096 , מהו הענין דחוטי הציצית, מלבד הטלית עצמו, שהוא בגד שיש לו שיעור גדול וחשוב, שצ"ל אמה על אמה 3097 , כדי לכסות ראשו ורובו 3098 , דלכאורה, הרי הטלית עצמו הוא פריסו דמלכא 3099 , ומובן שעל ידו נמשכת קדושה על האדם, כיון שפועל באדם ביטול אל המלך, וכמבואר בתניא 3100 בענין ההתבוננות לפני לבישת טלית ותפילין וציצית, שבעטיפת ציצית יכוין להמשיך עליו מלכותו ית' כו', וא"כ, למה צריך לחוטי הציצית דוקא, ועד שטלית בלא ציצית אין בה קדושה כלל 3101 . ובפרט ע"פ הידוע שהטלית היא בחי' המקיף, ועד לבחי' המקיף כמו שהוא לפני הצמצום, וא"כ, איך יתכן שבהטלית והמקיף עצמו לא יהי' המצוה, כי אם רק כאשר נמשך ממנו חוטין, שהם רק המשכה מצומצמת לגבי המקיף עצמו. וביותר אינו מובן בטלית שכולה תכלת, מדוע חייבת בציצית, דכיון שפתיל תכלת פוטר את כל הטלית, הרי טלית שכולה תכלת בודאי היתה צריכה לפטור את עצמה [ועכצ"ל שאין האמת כן, שהרי זו היתה טענת קרח 3102 , ומזה בא לחלוק על כהונת אהרן. ובפנימיות יותר חלק גם על משה, וכדמוכח מתשובת בני קרח שאמרו 3103 משה אמת ותורתו אמת, שמזה גופא מובן שבעצם היתה מחלוקתם על התורה, שזוהי מציאותו של משה, שהתורה נקראת על שמו 3104 , כמ"ש 3105 זכרו תורת משה עבדי]. ונקודת הביאור בזה2, שלא מספיק בחי' המקיף (טלית) בלבד, אלא צריך שהמקיף יומשך בפנימיות
475
(ע"י חוטי הציצית) דוקא, ועי"ז ממשיכים מפנימיות אחדות הפשוטה, ועוד למעלה יותר – מעצמות ומהות.
ב) ויש
להוסיף בביאור הדברים, שבענין זה (שצ"ל המשכת המקיף בפנימיות דוקא) יש חילוק בין ישראל לעמים. ובהקדם הידוע שאומות העולם מקבלים השפעה מבחי' המקיף, כי, מצד בחי' המקיף הכל בשווה, ומשם מקבלים שלא ע"פ חשבון, וכמבואר בדרושי בשלח פרעה את העם 3106 ובקונטרס ומעין 3107 , בפירוש מארז"ל 3108 אם לעוברי רצונו כך כו' (ובמ"א מבואר שההמשכה לעוברי רצונו היא מבחי' כך 3109 ). משא"כ ההשפעה לישראל היא באופן שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, היינו, שההמשכה תלוי' בעבודת המטה, והיא לפי אופן עבודת המטה. וכמובן גם ממה שאמרו רז"ל 3110 שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, שהרי הלשון מדה גופא מורה שזהו ענין של מדידה והגבלה (לפי אופן עבודת המטה). ועפ"ז נמצא לכאורה שאוה"ע מקבלים השפעה יותר מישראל. אך הענין הוא, שישנו החידוש שנתחדש במ"ת לגבי כ"ו הדורות שקודם מ"ת שהיו ניזונים בחסדו של הקב"ה 3111 , שאף שנשפע להם מבחי' המקיף שלא ע"פ חשבון, הנה המשכה זו היא רק מבחי' חיצוניות המקיף, ובמ"ת נתחדש הענין שישראל מקבלים מבחי' הפנימיות – מפנימיות המקיף דוקא.
וענין
זה קשור גם עם מ"ש בפרשתנו 3112 (בנוגע לאוה"ע) סר צלם מעליהם, ופירש רש"י (בפי' הב') דקאי על צלו של מקום, שזהו בחי' המקיף, והיינו 3113 , ששורש חיותם אינו אלא בחי' צל, שהוא בבחי' מקיף, ולא בא בבחי' אור וחיות פנימי כו' (וכיון שסר צלם מעליהם, הרי ממילא לחמנו הם, שמתבררים ונכללים בקדושה בבחי' הפנימיות 3114 ). וכידוע 3115 בענין י"א כתרין דמסאבותא, ולא כמו בקדושה שיש עשר
476
ספירות דוקא, עשר ולא אחד עשר 3116 , כי, בקדושה נמשך ובא החיות בפנימיות באופן של התאחדות (וכן הוא למעלה, שבחי' הכתר נמשך בכל העשר ספירות), ולכן אינו נמנה בפני עצמו, משא"כ בסט"א לא נמשך החיות בפנימיות והתאחדות, אלא נשאר בבחי' מקיף מלמעלה, ולכן נמנה בפ"ע, שזהו בחי' הי"א, שהוא המקיף דלבונה זכה, והוא עיקר החיות שלהם שעומד בבחי' מקיף עליהם (ובענין זה טעו המרגלים 3117 , שחשבו שכיון שאת זה לעומת זה עשה האלקים 3118 , הנה גם באוה"ע נתלבש החיות האלקי בבחי' פנימיות, כמו בקדושה, ולכן סברו שאין בעה"ב יכול להוציא את כליו. אבל באמת אין הקדושה מתערבת עמהם, כי אם בבחי' צל ומקיף בלבד).
ג) וביאור
ענין המשכת המקיף בפנימיות בכחות הנפש ובעבודה בנפש האדם. דהנה, ענין האמונה הוא בבחי' מקיף לגבי השכל. וכמו"כ שכל לגבי מדות הוא בחי' מקיף, ועד שהמדות לגבי מחדו"מ הם בחי' מקיף. ועבודת האדם היא להמשיך בחי' המקיף בפנימיות 3119 . והתחלת העבודה בזה היא בנוגע לבחי' האמונה, שנוסף על האמונה עצמה, שישראל הם מאמינים בני מאמינים 3120 , שזהו מה שנותנים מלמעלה, צ"ל הענין דרעה אמונה 3121 , להמשיך האמונה בפנימיות בהשגת המוח. ועד"ז בנוגע להמשכה מהשכל למדות, שיש ביניהם מיצר הגרון 3122 , ומצד זה יכול להיות שהשכל ישאר במקומו, ולכן צ"ל הענין דיצי"מ, שמיצר הגרון לא יפסיק, אלא שעל ידו יומשך בחי' השכל במדות שבלב, אהבה ויראה כו'. ונוסף על האהוי"ר שבלב, הנה לבא פליג לכל שייפין 3123 , שאהבה היא שרש לרמ"ח מ"ע ויראה היא שרש לשס"ה מצוות ל"ת 3124 , שזוהי ההמשכה במעשה בפועל, שהמעשה הוא העיקר 3125 . וכידוע שאהוי"ר הם
477
בחי' הנסתרות 3126 , וצ"ל ההמשכה גם לבחי' הנגלות, ו"ה נגלות32, שהו"ע קיום המצות במעשה, שבזה שוים כל ישראל, דתורה אחת לכולנו, ועאכו"כ במצוות, וכמו מצות תפלין, שבקיום המצוה במעשה אין הפרש בין משה רבינו לפשוט שבפשוטים שנמצא בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות, שקיום המצוה במעשה הוא אצל שניהם בשוה. והוקשה כל התורה כולה לתפלין 3127 , שכן הוא בכל המצוות. ואף שבכוונת המצוות כו', בחי' הנסתרות, יש חילוקים, ועד לחילוקים מן הקצה אל הקצה, הרי העיקר הוא המעשה31, וכפי שמביא רבינו הזקן 3128 פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים, שאם קיים המצוה אע"פ שלא כיוון יצא י"ח כו'.
ד) וזהו
ענין מצות ציצית, שבה מתבטא כללות הענין שבקדושה צ"ל המשכת בחי' המקיף בפנימיות, שהו"ע ההמשכה מבחי' הכתר עד לבחי' המלכות, וכן בנפש האדם, שבחי' המקיף יומשך ויחדור בכל הכחות פנימיים שלו, ועד שיומשך למטה מטה ע"י המעשה, ודוקא עי"ז נמשך מבחי' פנימיות המקיף. וכן הוא במצות ציצית, שיש צורך בחוטי הציצית דוקא, ולא די בהטלית מצ"ע שהו"ע המקיף, ועד כדי כך שהטלית עצמו אין בו קדושה כלל, לפי שהעיקר הוא להמשיך בחי' המקיף דטלית בפנימיות, ע"י החוטים דוקא. והיינו, דכיון שהמקיף הוא ממקום גבוה ביותר, הנה ההמשכה משם צ"ל ע"י צמצום, שזהו"ע חוטי הציצית, שהם בדוגמת ענין השערות 3129 , שהמשכתם היא ע"י הפסק עצם הגולגולת. וזהו גם מה שחוטי הציצית צ"ל דבר בפ"ע ואח"כ מקשרם בהבגד, ולא שיבא מהבגד עצמו 3130 , ולאידך, חוטי הציצית אינם ענין בפ"ע (דכשם שהטלית עצמה אין בה קדושה, כמו"כ גם חוטי הציצית מצ"ע אין בהם קדושה), אלא שעל ידם נמשך בחי' המקיף דטלית בבחי' פנימיות. ועי"ז נעשה פריסו דמלכא, שפועל הביטול בהאדם, שנמשך עליו קבלת עול מלכות שמים כו' (כנ"ל ס"א). וזהו ענין לבישת טו"ת קודם התפלה 3131 (כמבואר גם במכתב אדמו"ר נ"ע 3132 ), דתפלה הו"ע ההתבוננות, וקודם התפלה עדיין נשמה באפו 3133 , ומ"מ צ"ל לבישת הטלית
478
כו', שהו"ע המשכת בחי' המקיף בפנימיות, ובכח זה נעשית אח"כ התפלה וההתבוננות כו', שפועלת על כל היום כולו, ע"י ההליכה מביהכנ"ס לביהמ"ד 3134 , גם אצל בעל עסק שצריך לקבוע עתים לתורה, ואח"כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ 3135 , ובאופן שבכל דרכיך דעהו 3136 . ועד שמזה באים לקיום היעוד מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים 3137 , בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
______ l ______
הערות
- 3095. פרשתנו טו, לח.
- 3096. ראה לקו"ת פרשתנו מו, ג. אוה"ת שם ע' תקעה. סד"ה ויקח קרח תרס"ו (המשך תרס"ו ע' שעה ואילך).
- 3097. בסידור אדה"ז הל' ציצית בתחילתו.
- 3098. שו"ע אדה"ז או"ח סט"ז ס"א.
- 3099. ראה זח"ב צז, ב. תקו"ז ת"ו (כב, סע"א). תכ"א (נה, ב). לקו"ת פרשתנו מז, ב.
- 3100. פמ"א (נו, ב).
- 3101. שו"ע אדה"ז או"ח רסכ"א.
- 3102. במדב"ר פי"ח, ג. תנחומא קרח ב – הובא בפרש"י ר"פ קרח. וראה בהדרושים שבהערה 2.
- 3103. ב"ב עד, א. סנהדרין קי, סע"א, ובמדב"ר פי"ח, כ – כגירסת הבחיי והכלי יקר קרח טז, לד. וכ"ה בתנחומא קרח יא.
- 3104. מכילתא בשלח טו, א. תנחומא תשא לה. וראה שבת פט, א.
- 3105. מלאכי ג, כב.
- 3106. תו"א בשלח סא, א ואילך. וראה אוה"ת חנוכה רפח, א. וראה גם לקו"ת פרשתנו מז, א.
- 3107. מאמר ח ואילך.
- 3108. נדרים נ, סע"ב. מכות בסופה.
- 3109. ראה אוה"ת תצוה ע' א'תקע.
- 3110. סוטה ח, ב. ט, ב. תוספתא סוטה רפ"ד. ועוד.
- 3111. פסחים קיח, א.
- 3112. יד, ט.
- 3113. ראה אוה"ת פרשתנו ס"ע תקכג ואילך. וראה גם שם ע' תקמו.
- 3114. ראה שם ע' תנב.
- 3115. ראה עץ חיים שער יא (שער המלכים) פ"י. פרי עץ חיים שער הקדישים פ"ד. וראה תו"א תולדות כ, סע"ב ואילך. אוה"ת שם קנב, א ואילך. המשך תער"ב ח"א פר"י ואילך.
- 3116. ראה ספר יצירה פ"א מ"ד.
- 3117. אוה"ת פרשתנו שם ע' תקכד.
- 3118. קהלת ז, יד.
- 3119. ראה ד"ה כי תשא בתו"א הוספות קיא, א ואילך. לקו"ת ואתחנן ד, א ואילך. סה"מ עטר"ת ע' ערב ואילך. תרפ"ב ע' רכו ואילך. תרפ"ז ע' קיג ואילך. ד"ה כי תשא דש"פ ויקהל, פ' שקלים תשי"א (סה"מ תשי"א ע' כח ואילך).
- 3120. ראה שבת צז, א.
- 3121. תהלים לז, ג. וראה דרושים שבהערה 25.
- 3122. ראה לקוטי תורה להאריז"ל וישב לט, מ (ד"ה ויהי כו' עתה נבאר סוד יוסף). תו"א וארא נח, ב ואילך. יתרו עא, ד. הוספות לויחי קב, ג. קד, ב ואילך.
- 3123. ראה זהר ח"ב קנג, א. ח"ג קסא, ב. רכא, ב (ברע"מ). רלב, א (ברע"מ). תניא אגה"ק סל"א.
- 3124. תניא פ"ד.
- 3125. אבות פ"א מי"ז.
- 3126. נצבים כט, כח. תקו"ז תיקון יו"ד (כה, ב). תניא פמ"ד (סב, ב).
- 3127. קדושין לה, א.
- 3128. תניא פל"ח.
- 3129. ראה סהמ"צ להצ"צ מצות ציצית (טו, סע"ב ואילך).
- 3130. ראה גם אוה"ת פרשתנו ע' תקנה-ו.
- 3131. ראה גם שם ע' תקעב.
- 3132. נדפס באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א ע' כד ואילך.
- 3133. ישעי' ב, כב. ברכות יד, א. נתבאר במאמרי אדה"ז מארז"ל ע' יז ואילך; פרשיות ח"ב ע' תשמז ואילך. אוה"ת בראשית ח"ו תתרכ, א ואילך. סה"מ תרפ"ט ע' קכו. וש"נ.
- 3134. ברכות בסופה. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה ס"א.
- 3135. ברכות לה, ב.
- 3136. משלי ג, ו. רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.
- 3137. ישעי' יא, ט. וראה רמב"ם סוף הל' מלכים.
במדבר רבה י״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, מִי הֵם, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו, (במדבר א, יז): הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתְּ מֵבִין אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְבֶן טוֹבִים שֶׁנִּמְצָא גוֹנֵב כֵּלִים מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן סִימָנָיו, אָמְרוּ לוֹ מִי גָנַב כֵּלֶיךָ, אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים בַּעַל קוֹמָה וְשִׁנָּיו נָאוֹת וְשַׂעֲרוֹ שָׁחוֹר וְחָטְמוֹ נָאֶה, מִשָּׁנָּתַן סִימָנָיו יָדְעוּ מִי הוּא. אַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב, בָּא וְנָתַן סִימָנֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם, נֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר א, טז יז): אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם, וַיִּקַּח משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, וְנֶאֱמַר כָּאן (במדבר טז, ב ג): נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
מדרש תנחומא, קרח ב׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַח קֹרַח. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמֹשֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת וְגוֹ' (שם). טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַה הִיא שֶׁיְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, וְאַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטֵר אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח. וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ (איוב טו, יב). הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, הַמְּעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן, עַד אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח, וּמִטּוֹעֲנֵי הָאֲרוֹן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּכָתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט), קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת. כְּשֶׁאָמַר מֹשֶׁה, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (שם טו, לח), מֶה עָשָׂה קֹרַח. מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל מֹשֶׁה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וְנִתְעַטְּפוּ כֻּלָּן בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וּבָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶן חָזֶה וְשׁוֹק הַיָּמִין. עָמְדוּ כְּנֶגְדָן וְאָמְרוּ לָהֶם, מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא מֹשֶׁה. לֹא נָתַן לָכֶם כְּלוּם, שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ הַמָּקוֹם מִזֶּה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְמֹשֶׁה. הָלַךְ מֹשֶׁה לְפַיְּסָן. מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב, נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתָּה מַכִּיר אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן טוֹבִים שֶׁהָיָה גּוֹנֵב כֵּלִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן בּוֹ סִימָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: מִי גָּנַב כֵּלֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים, בַּעַל קוֹמָה הוּא, עֵינָיו נָאוֹת, שַׂעֲרוֹתָיו שְׁחֹרוֹת, חָטְמוֹ נָאֶה. מִשֶּׁנָּתַן סִימָנָיו, יָדְעוּ מִי הוּא. וְאַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרֵשׁ אֶת שְׁמוֹתָן, וּבָא וְנָתַן אֶת סִימָנֵיהֶם, אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם. נֶאֱמַר לְהַלָּן אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם (במדבר א, טז), וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת (שם פסוק יז). וְנֶאֱמַר כָּאן, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
במדבר רבה י״ח:כ׳ - הטקסט מספריא
וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת (במדבר טז, א), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אוֹן, שֶׁכָּל יָמָיו בַּאֲנִינוּת. בֶּן פֶּלֶת, בֵּן שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ פְּלָאוֹת. אָמַר רַב אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ, וְאָמְרָה לֵיהּ מַה לָּךְ בַּהֲדֵי פְּלוּגְתֵּיהּ, אִי אַהֲרֹן כַּהֲנָא רַבָּא אַתְּ תַּלְמִידָא אִי קֹרַח כַּהֲנָא רַבָּה אַתְּ תַּלְמִידָא. אִמְרָה לֵיהּ יְדַעְנָא כּוּלֵיהּ כְּנִישְׁתָּא קַדִּישָׁא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (במדבר טז, ג): כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים, מָה עָבְדַת אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וְאַרְוִיתֵיהּ, וְאַגְנִיתֵיהּ בְּעַרְסָא וַהֲוָה יָתְבָא אַבָּבָא הִיא וּבְרַתָּא וְסָתְרָא לְמַזְיָהּ, כָּל מַאן דַּאֲתָא בִּשְׁבִיל אוֹן בַּעֲלָהּ כֵּיוָן דְּחַזְיָיהּ הָדַר, אַדְּהָכֵי וְהָכֵי אַבְלְעִינְהוּ, הַיְינוּ דִכְתִיב (משלי יד, א): חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן, (משלי יד, א): וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח. (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה, נְשִׂיאֵי עֵדָה, מְיֻחָדִין שֶׁבָּעֵדָה. (במדבר טז, ב): קְרִאֵי מוֹעֵד, שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֳדָשִׁים. (במדבר טז, ב): אַנְשֵׁי שֵׁם, שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בַּכֹּל. (במדבר טז, ד): וַיִּשְׁמַע משֶׁה, מַה שָּׁמַע אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טז): וַיְקַנְאוּ לְמשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמּשֶׁה. וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם (במדבר טז, כה), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחֲלֹקֶת, אָמַר רַב כָּל הַמַּחְזִיק בְּמַחֲלֹקֶת עוֹבֵר מִשּׁוּם (במדבר יז, ה): וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, אָמַר רַב אָסֵי רָאוּי לְהִצְטָרֵעַ, כְּתִיב הָכָא (במדבר יז, ה): כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה לוֹ. וּכְתִיב הָתָם (שמות ד, ו): וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ וגו'. אָמַר רַבִּי חִסְדָּא כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו, ט): בְּהַצֹּתָם עַל ה', אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יג): הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה', אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ח): לֹא עָלֵינוּ תְּלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחֲרֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, ה): וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם וגו'. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב (חבקוק ג, יא): שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה, מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ לִזְבוּל אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִין לְבֶן עַמְרָם נֵצֵא, וְאִם לָאו, לֹא נֵצֵא, עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצִּים, אָמַר לָהֶם לִכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, לִכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם, מְחִיתֶם, וְהָאִידְנָא עַד דִּמְחוֹ לְהוֹ לָא נָפְקֵי. דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִכְתִיב (במדבר טז, ל): אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אִם בְּרִיאָה גֵּיהִנֹּם, מוּטָב, וְאִם לָאו יִבְרָא ה', לְמַאי, אִילֵימָא לְמִבְרְיֵיהּ מַמָּשׁ, וְהָכְתִיב (קהלת א, ט): אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא לְאַקְרוּבֵי פִתְחָא. (במדבר כו, יא): וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. תָּאנָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ מָקוֹם נִתְבַּצֵר לָהֶם בַּגֵּיהִנֹּם. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא זִימְנָא חָדָא הֲוָה אָזֵילְנָא בְּאוֹרְחָא, וְאָמַר לִי הַהוּא טַיְיעָא תָּא וְאַחְוֵי לָךְ בֵּי בְּלוּעֵי דְקֹרַח, אָזְלֵי וַחֲזָאי תְּרֵי בִּזְעֵי וְקָא נָפַק קוּטְרָא מִינַיְּיהוּ, שָׁקַל גַּבְּבָא דְּעַמְרָא וְאַמְשְׁיֵיהּ בְּמַיָּא וְאוֹתְבֵיהּ בְּרֵישׁ רוֹמְחָא וְעַיְילֵהּ לְהָתָם וְאִיחֲרַךְ וּנְפַל. אֲמַר לֵיהּ אַצֵּית מַאי שָׁמַעְתְּ, וּשְׁמָעִי דַּהֲווֹ קָאַמְרֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין, אָמַר לִי כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדְּרָא לְהוֹ גֵּיהִנֹּם כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַּחַת וְאָמְרֵי הָכֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְלֶעָתִיד לָבוֹא עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיאָן, וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה (שמואל א ב, ו): ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
מדרש תנחומא, קרח י״א - הטקסט מספריא
דָּרַשׁ רַבָּא, מַאי דִּכְתִיב: שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה (חבקוק ג, יא). מְלַמֵּד, שֶׁעָלוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ לַזְּבוּל, וְאָמְרוּ לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִּין לְבֶן עַמְרָם, נֵצֵא. וְאִם לָאו, לֹא נֵצֵא. עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ (שם). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, לִכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם. וְהָאִידְנָא עַד דְּמָחוּ לְהוּ לָא נַפְקֵי. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִבְרָא גֵּיהִנָּם, מוּטָב. וְאִם לָאו, יִבָּרֵא. לְמַאי, אִילֵימָא לְמֶהְדַּר לְמִבְרָיֵיהּ מַמָּשׁ, הָא כְּתִיב אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת א, ט). אֶלָּא לְאַקְרוּבֵי פִּתְחָא. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו, יא). תַּנָּא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ, מָקוֹם נִתְבַּצֵּר בַּגֵּיהִנָּם וְיָשְׁבוּ עָלָיו. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, זִימְנָא חַדָּא אֲזִילְנָא בְּאוֹרְחָא, וְאָמַר לִי הַהוּא טַיְיעָא, תָּא אַחְזֵי לָךְ בְּלֻעֵי דְּקֹרַח. אָזְלִי, חַזָּאִי תְּרֵי בִּזְעָא דַּקָּא נָפַק קוּטְרָא מִינֵיהּ. הָא שָׁקִיל גַּבְּבָא דְּעַמְרָה וְאַמְשַׁיֵיהּ בְּמַיָּא וְאוֹתִבֵיהּ יַתֵיהּ בְּרֵישׁ רוּמְחָא עִילַוֵיהּ, וְאִיחֲרוּךְ וְנָפַל. וְאָמַר לִי, אֲצֵית מַאי שָׁמְעַת. שָׁמְעִי דַּהֲווּ קַאָמְרֵי, מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין. אָמַר לִי, כָּל תְּלָתִין יוֹמִין הֲוָה מְהַדֵּר לְהוּ גֵּיהִנָּם כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַּחַת וְאָמְרֵי הָכִי, מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין. וְלֶעָתִיד לָבֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהוֹצִיאָן. וַעֲלֵיהֶן אָמְרָה חַנָּה, ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל (ש״א ב, ו).
מדרש תנחומא, כי תשא ל״ה - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, כְּתָב לְךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב. יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ (משלי ה, יז). מַהוּ? כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, נִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: רִבּוֹנִי, הַחֲזֵר לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר דָּוִד: הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ (תהלים נא, יד). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵיאַךְ אֲנִי מַחֲזִירָהּ לָהֶם. אֶתְמוֹל אָמְרוּ בְּסִינַי כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה (שמות כד, ז), וּבִמְקוֹם שֶׁתִּקְּנוּ בּוֹ קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב (תהלים קו, יט). אַחַר כָּל הַנִּסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם בְּמִצְרַיִם וְעַל הַיָּם וְרָאוּ כְּבוֹדִי בְּסִינַי שֶׁיָּרְדוּ כַּמָּה רִבְבוֹת מַלְאָכִים וְקָשְׁרוּ לָהֶם עֲטָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ (יחזקאל טז, יב), וְאַחַר כָּךְ עָשׂוּ עֵגֶל בְּחוֹרֵב, לְשָׁעָה קַלָּה שְׁכֵחוּנִי,
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בַּמִּדְבָּר אֲנִי הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם מִיטָטוֹר, וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות יג, כא), מַשְׁפִּיל לָהֶם אֶת הַגְּבֹהִים, וּמַגְבִּיהַּ אֶת הָעֲמָקִים, וְהִמְטַרְתִּי לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַיָּם מַעֲלֶה לָהֶם שַׂלְוִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם (במדבר יא, לא), לֹא חָסְרוּ דָּבָר, וְאַחַר כָּל זֹאת עָשׂוּ עֵגֶל, אֵינִי מַחֲזִיר אֶת הַלּוּחוֹת לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן שֶׁהִטְרִיחַ הַרְבֵּה. אָמַר לוֹ: כְּתָב לְךָ, (שמות לד, כז) לְךָ אֲנִי נוֹתְנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים וּלְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אִתָּךְ (משלי ה, יז). וּמִתּוֹךְ עַיִן טוֹבָה שֶׁהָיָה בוֹ בְמֹשֶׁה, נְתָנָהּ לְיִשְׂרָאֵל. וּלְפִיכָךְ נִכְתְּבָה עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי (מלאכי ג, כב).
זוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן, הַתּוֹרָה וְהַדִּינִים וְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסִי אָמַר, אַף הַמִּשְׁכָּן נָתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עָלָיו וְנִקְרָא עַל שְׁמוֹ. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסִי, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מֹשֶׁה מְפָרְקוֹ שְׁתֵּי פְעָמִים בְּכָל יוֹם וְקוֹבְעוֹ. רַבִּי חִיָּא הַגָּדוֹל אָמַר, שָׁלֹש פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּקִים (שמות מ, ב), הוּקַם (שמות מ, יז), וַיָּקֶם (שמות מ, יח).
רְאֵה כַּמָּה הָיָה יָגֵעַ בּוֹ. וְאִם תֹּאמַר, שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי הָיוּ מְסַיְּעִים אוֹתוֹ, לָאו. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ הָיָה מְפָרְקוֹ וְקוֹבְעוֹ, וְלֹא סִיְּעוֹ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז, א), בְּיוֹם כַּלּוֹת יִשְׂרָאֵל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. וּלְפִי שֶׁיָּגַע בּוֹ, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ. וְאַף הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁיָּגַע בָּהּ, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּתָב לְךָ.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל מַדְרֵגַת אַהֲבָה מִבּ׳ מַדְרֵגוֹת אֵלּוּ: ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – נֶחְלֶקֶת לְכַמָּה בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת לְאֵין קֵץ, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ״ – ״דָּא קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא, דְּאִיהוּ אִתְיְדַע וְאִתְדַּבֵּק לְכָל חַד לְפוּם מַה דִמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן נִקְרָאִים דְּחִילוּ וּרְחִימוּ – ״הַנִּסְתָּרוֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״, וְתוֹרָה וּמִצְוֹת – הֵן ״הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ לַעֲשׂוֹת כוּ׳״. כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ, בְּקִיּוּם כָּל הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת בִּבְחִינַת מַעֲשֶׂה, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁהֵם לְפִי הַדַּעַת אֶת ה׳ שֶׁבְּמוֹחַ וָלֵב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ אַחַת הִיא אַהֲבָה הַכְּלוּלָה מִכָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״, וְהִיא שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וִירוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
וְהַיְינוּ, מַה שֶּׁכָּתַב הַזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה וְגוֹ׳״ – ״דְּיַרְחִים לְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא רְחִימוּתָא דְנַפְשָׁא וְרוּחָא כְּמָה דְאִתְדַּבְּקוּ אִילֵּין בְּגוּפָא וְגוּפָא רָחִים לוֹן וְכוּ׳״. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ״, כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה ה׳ ״נַפְשִׁי״ וְחַיַּי הָאֲמִתִּים, לְכָךְ – ״אִוִּיתִיךָ״, פֵּירוּשׁ, שֶׁאֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְךָ כְּאָדָם הַמִּתְאַוֶּה לְחַיֵּי נַפְשׁוֹ, וּכְשֶׁהוּא חַלָּשׁ וּמְעוּנֶּה – מִתְאַוֶּה וְתָאֵב שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו, וְכֵן כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן – מִתְאַוֶּה וְחָפֵץ שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, כָּךְ, אֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, חַיֵּי הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, לְהַמְשִׁיכוֹ בְּקִרְבִּי עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה בַּהֲקִיצִי מִשְּׁנָתִי בַּלַּיְלָה, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר שָׁם: ״דְּבָעֵי בַּר נַשׁ מֵרְחִימוּתָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לְמֵיקַם בְּכָל לֵילָא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפוּלְחָנֵיהּ עַד צַפְרָא כוּ׳״.
וְאַהֲבָה רַבָּה וּגְדוֹלָה מִזּוֹ, וְהִיא מְסוּתֶּרֶת גַּם כֵּן בְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בִּירוּשָּׁה מֵאֲבוֹתֵינוּ, הִיא, מַה שֶּׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא: ״כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ כוּ׳״, כִּי הֲלֹא אָב אֶחָד לְכוּלָּנוּ.
וְאַף כִּי מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת לְהַשִּׂיג אֲפִילוּ חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף מִמַּדְרֵגַת אַהֲבַת ״רַעְיָא מְהֵימְנָא״? מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי אֶפֶס קָצֵהוּ וְשֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵרַב טוּבוֹ וְאוֹרוֹ – מֵאִיר לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים, דְּ״אִתְפַּשְּׁטוּתֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְאַנְהָרָא לוֹן וְכוּ׳״.
רַק שֶׁהֶאָרָה זוֹ הִיא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת מֵהַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר אֶל הַגִּילּוּי, לִהְיוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ – ״לֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחוֹקָה הִיא״, אֶלָּא ״קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ״, דְּהַיְינוּ, לִהְיוֹת רָגִיל עַל לְשׁוֹנוֹ וְקוֹלוֹ – לְעוֹרֵר כַּוָּונַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי הוּא אָבִינוּ מַמָּשׁ הָאֲמִיתִּי וּמְקוֹר חַיֵּינוּ, וּלְעוֹרֵר אֵלָיו הָאַהֲבָה כְּאַהֲבַת הַבֵּן אֶל הָאָב. וּכְשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ כֵּן תָּמִיד הֲרֵי הַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה טֶבַע.
וְאַף אִם נִדְמֶה לוֹ לִכְאוֹרָה, שֶׁהוּא כֹּחַ דִּמְיוֹנִי – לֹא יָחוּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ מִצַּד עַצְמוֹ בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״. רַק שֶׁתּוֹעֶלֶת יְצִיאָתָהּ אֶל הַגִּילּוּי כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹמֵד וּמְקַיֵּים עַל יְדֵי זֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו.
וְעַל זֶה אָמְרוּ: ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה״, לִהְיוֹת גַּדְפִין לְפָרְחָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַנַּחַת רוּחַ הוּא, כִּמְשַׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ מִבְּנוֹ שֶׁבָּא אֵלָיו בְּצֵאתוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אוֹ ״לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, גַּם לִבְחִינַת ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ״ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד לְהוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי, עַל יְדֵי הַהֶרְגֵּל תָּמִיד בְּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.
אַךְ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ אֶל הַגִּילּוּי בְּלִבּוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, יָכוֹל לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי צִיּוּר עִנְיַן אַהֲבָה זוֹ בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּמוֹחוֹ, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה – הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְצָרְפָהּ כוּ׳״:
וְהִנֵּה, בּ׳ בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ, אַף שֶׁהֵן יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְכֵן הַיִּרְאָה הַכְּלוּלָה בָּהֶן, שֶׁהִיא, לִירֹא מִלִּיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מִמְּקוֹר חַיֵּינוּ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים״, אֶלָּא כְּשֶׁהֵן בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְבַד וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, וְאָז, מְקוֹמָן בְּי׳ סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן וּבְסִיבָּתָן.
אֲבָל כְּשֶׁהֵן בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ – נִקְרָאִים ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ בַּזּוֹהַר, וּמְקוֹמָן – בְּי׳ סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן. מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתָן מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי, הִיא עַל יְדֵי הַדַּעַת וּתְקִיעַת הַמַּחֲשָׁבָה בְּחוֹזֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, יַתִּיר וְתָדִיר, בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא.
וּמוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: כִּי ״בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה מְקַנְּנָא תַּמָּן אִימָּא עִילָּאָה״, שֶׁהִיא הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף חַיֵּי־הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: ״בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין״.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבּ׳ בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל, הֵן כְּלוּלוֹת מִן בְּחִינַת ״אַהֲבָה רַבָּה״, וּגְדוֹלָה וּמְעוּלָּה מִ״דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים״ – אֲשֶׁר הָאַהֲבָה נִקְרֵאת לְעֵיל בְּשֵׁם ״אַהֲבַת עוֹלָם״.
רַק שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִטְרוֹחַ בְּשִׂכְלוֹ לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ גַּם לִבְחִינַת ״אַהֲבַת עוֹלָם״ הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה׳, כְּדֵי לְהַגְדִּיל מְדוּרַת אֵשׁ הָאַהֲבָה בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַד שֶׁ״מַּיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת וְכוּ׳ וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ וְכוּ׳״. כִּי יֵשׁ יִתְרוֹן וּמַעֲלָה לִבְחִינַת אַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְכוּ׳, הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל – כַּאֲשֶׁר אֵינָן כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת כוּ׳, כְּיִתְרוֹן וּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְגַם, ״כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״ וְתַכְלִיתוֹ, לְמַעַן דַּעַת אֶת כְּבוֹד ה׳ וִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, אִישׁ אִישׁ כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת בֹּא: ״בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ וְכוּ׳״, וְכַנּוֹדָע:
משנה תורה, הלכות דעות ג׳ - הטקסט מספריא
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו' ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע.
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 21 עמודים.
- כתר שם טוב הוספות תיח נדרים נ, א
- אגרות קודש כרך כו ט'תתצג נדרים נ, א
- לקוטי שיחות כרך לב אמור ל"ג בעומר נדרים נ, א
- לקוטי שיחות כרך ב הוספות - שיחות שיחה יט נדרים נ, א
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה א נדרים נ, א
- לקוטי שיחות כרך יט נצבים שיחה ג נדרים נ, סע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ד', י"ט תשרי, ג' דחוה"מ סוכות ה'תשי"ג מאותו ספר נדרים נ, א
- תורת מנחם שיחת יום א' פ' בהר-בחוקותי, ל"ג בעומר ה'תשי"ג מאותו ספר נדרים נ, א
- תורת מנחם שיחת יום א' פ' בהר-בחוקותי, ל"ג בעומר ה'תשי"ג מאותו ספר נדרים נ, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון ה'תשי"ג מאותו ספר נדרים נ, א
- תורת מנחם שיחת יום ג' פ' פינחס, י"ב תמוז ה'תשי"ד מאותו ספר נדרים נ, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ה מאותו ספר נדרים נ, רע"א
- תורת מנחם ש"פ וישלח, ח"י כסלו, ה'תשכ"ג מאותו ספר נדרים נ, סע"ב
- מאמרים מלוקטים חלק ג י"א ניסן ה'תשל"א נדרים נ, סע"ב
- פלח הרמון ויקרא להבין בתוספת ביאור ענין פנים חדשות נדרים נ, א
- לקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח עם ביאור דברי שלום מגיד נדרים נ, א
- תורת מנחם כ"ו אלול, ג' דסליחות, ה'תשכ"ט מאותו ספר נדרים נ, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"א מאותו ספר נדרים נ, א
- תורת מנחם י"א ניסן ה'תשל"א מאותו ספר נדרים נ, סע"ב
- תורת מנחם ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשל"ב מאותו ספר נדרים נ, ב
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ג מאותו ספר נדרים נ, סע"ב

