שיוך למשנה
אגרות קודש כרך כז י'שסג
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
16 מה זה מיהרת תולדות כז, כ.
יום ה', ראש חודש ניסן כמו הקביעות בשנת צאת ישראל ממצרים (שבת פז, ב. שו"ע אדה"ז ר"ס ת"ל).
דער ערשטער און הויפּט ר"ה ד, א.
די באַפרייאונג . . כדי ראה שמות רבה פ"ג, ד. שם פכ"ד, ב. הובא בפרש"י שמות (ג, יב).
האָט באַשטעטיגט . . באַשעפער . . בעל-הבית ס' החינוך מצוה כא. ולהעיר מהסידור (עם דא"ח) שער החנוכה (רעא, ג) דע"י יצי"מ ידעתי כי גדול הוי' מכל האלקים עיי"ש.
בעל-הבית פון דער וועלט יתרה מזו ראה אור תורה להה"מ וארא ד"ה וידבר כו' ויצוום שבחידוש העולם נתגלה חיצוניות העולמות כו' ויצי"מ הי' הכוונה שיתגלה פנימיות העולמות.
דער גרויסער . . טאָג ס' החינוך שם.
דורכדרינגען . . לעבן ראה תניא רפמ"ז: וכל יום ויום. תו"א וארא נח, סע"א.
אין יעדן פרט . . דורכגעדרונגען ראה ברכות (סא, ב): דגים . . במקום חיותנו. יתרה מזו לדעת רשב"ג (מקואות פ"ו, מ"ז) אלא שאין הלכה כמותו – נת' בד"ה וראיתי אני, תרס"ב. – אבל הרי פסקינן כוותי' בהא דזבחים (כב, א). וכבר שקו"ט בזה בתויו"ט מקואות שם. והאריך בזה בס' גולות עליות שם. חיבור לטהרה הל' מקואות כלל ב' בסופו (לפענ"ד בשנויא דחיקא). ועוד, ואכ"מ.
תורה . . בוי-פּלאַן בראשית רבה בתחלתו – ולכן גם קיום וחיות העולם תלוי בתורה (ד"ה ה' לי בעוזרי תרצ"א – בסה"מ קונטרסים ח"א [קעט, ב. ולאח"ז בסה"מ תרפ"ז ע' רב] – פ"ב).
אַ יחיד . . גאַנצער וועלט ראה קדושין (מ, רע"ב): כל העולם. וברמב"ם הל' תשובה (פ"ג, ה"ד): כל העולם כולו.
באַמיען . . אויך די וועלט ראה רמב"ם הל' מלכים (פ"ח ה"י): ציוה משה רבנו מפי הגבורה כו'. ועפ"ז יומתק סיום פי"א מהל' מלכים להרמב"ם: ויתקן את העולם כולו כו', דלכאורה מהי שייכות כ"ז לס' יד החזקה. ובפרט האריכות הגדולה בזה (בדפוס רומי ר"מ, ונשמטה ע"י הבקורת דאו"ה בדפוסים שלאח"ז), ולכל היותר – הי' צ"ל כתוב בפרק שלאחריו המדבר ב"מנהגו של עולם" בימות המשיח. – אלא שזהו המשך ל"ילחם מלחמת ה' . . והצליח . . ינצח כל האומות שסביביו" שאז מחוייב "לתקן את העולם כולו לעבוד את ה'" כו'.
לאור גויים ישעי' (מב, ו) וראה רד"ק שם: השנית כו'. ולהעיר מפי' הראב"ע עה"פ כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עוז (תהלים עא, ז).
"געבורט" און אָנהויב ראה יחזקאל טז ובמפרשים שם.
איינגעשלונגען . . גוי מקרב גוי דברים (ד, לד) ובמכילתא בשלח (עה"פ ויושע): כאדם שהוא שומט את העובר. ועייג"כ שער הפסוקים להאריז"ל שמות בתחלתו: היו ממש בתוך קרבם.
אַ פאָלק . . אַלע פעלקער מסוף העולם ועד סופו (שמו"ר פט"ו, יו"ד).
צום . . פאָלק און דאַן . . יחיד אל כל עדת ישראל . . ויקחו להם איש – כל אחד ואחד אלא ששלוחו של אדם כמותו (ראה מכילתא בא יב, ג).
משכו . . זרה בא (יב, כא) ובמכילתא שם. וראה מו"נ ח"ג רפמ"ו. צרור המור כאן: מצאתי כתוב כו'.
אָנגעזאָגט . . אויפגעקלערט זח"ג רנא, א. שו"ע אדה"ז ר"ס ת"ל.
חוקת . . ימים בא (יב, יד-טו).
ובפרט . . אָרט ראה זח"ג שם: ובגין דטלה כו'.
חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות (אבות ו, ב).
ביד רמה . . ווירקונג ראה תיב"ע ומכילתא לבשלח (יד, ח).
די נבואה . . יראה ישעי' ס, ב-ג.
אין דער צייט ווען עליך יזרח הוי' כו' י"ל שהכוונה לבחינה גדולה יותר אפילו מבזמן יצי"מ – וע"פ תורת הבעש"ט דגלות מצרים הי' שחסר מהם הדעת להכריע שיש בורא אחד המחדש כו' אמנם בחי' דעת זה שנתגלה ביצי"מ הי' כו' אך כו' בימוה"מ כו' יהי' נראה עין בעין כו' (תוי"י ס"פ וישלח. עיי"ש).
הוי' . . חושה לי תהלים ע (ב, ו).
חושה . . במהרה ביאת משיח, אלא שאופן היציאה מהגלות הוא לא בחפזון (ישעי' נב, יב. וראה אוה"ת להצ"צ ד"ה וככה. המשך וככה תרל"ז בסופו).
במהרה בימינו ממש להעיר אשר הגאולה העתידה וביהמ"ק הג' שייכים לבחי' יעקב (ראה שבת קיח, ב: כיעקב כו'. פסחים פח, א: כיעקב כו') וביעקב הוא מהירות – מה זה מיהרת (עיין ליקוטי לוי יצחק לזח"א רכט, ב). ו"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
לקוטי שיחות כרך לה בראשית שיחה א
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
47 מקואות פ"ו מ"ז. ידים פ"ב מ"ב. ולהעיר שברמב"ם הל' מקואות (פ"ח הי"א) ובשו"ע (יו"ד סר"א סל"ג) פסקו כוותי' דמותר להטביל בו (כזבחים כב, א), אף שלא פסקו כוותי' בנוגע לשיעור דשפופרת הנוד, דהרמב"ם (שם ה"ו) ושו"ע (שם סנ"ב) פסקו דהם ממעטין בהשיעור. וכבר שקו"ט בתויו"ט מקואות שם. ועוד. וראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ז ע' 241 הערה 45.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
לקוטי שיחות כרך יז חג הפסח שיחה א
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
42 משנה מקואות פ"ו, מ"ז. אלא שאין הלכה כמותו – נת' בד"ה וראיתי אני, תרס"ב. – אבל הרי פסקינן כוותי' בהא דזבחים (כב, א). וכבר שקו"ט בזה בתויו"ט מקואות שם. והאריך בזה בס' גולות עליות שם. חיבור לטהרה הל' מקואות כלל ב' בסופו (לפענ"ד בשנויא דחיקא). ועוד, ואכ"מ.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
לקוטי שיחות כרך כה בראשית שיחה ב
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
24 מקואות פ"ו מ"ז. ידים פ"ב מ"ב. וראה לקו"ש חכ"ז הדרן על הרמב"ם תשמ"ה סעיף ז (ובהנסמן בהערה 45 שם).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
לקוטי שיחות כרך כז הוספות - שיחות בקשר לתקנת לימוד הרמב"ם שיחה ב
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
5 מקואות פ"ו מ"ז. ידים פ"ב מ"ב. -- אלא שאין הלכה כמותו (נת' בד"ה וראיתי אני, תרס"ב) -- אבל הרי פסקינן כוותי' בהא דזבחים (כב, א). וכבר שקו"ט בזה בתוי"ט מקואות שם. והאריך בזה בס' גולות עליות שם. חיבור לטחרה הל' מקואות כלל ב' בסופו (לפענ"ד בשנויא דחיקא). ועוד, ואכ"מ.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תורת מנחם אחרון של פסח, ה'תשי"ז
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
21 מקואות פ"ו מ"ז. ידים פ"ב מ"ב.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תורת מנחם ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשי"ב
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
22 מקואות פ"ו מ"ז.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תורת מנחם תשכ"א שיחת אור ליום ג' דחול המועד סוכות, י"ט תשרי
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
166 פיהמ"ש כלים פי"ז מי"ב. מקואות פ"ו מ"ז. וראה אנציק' תלמודית ערך הלכה למשה מסיני ס"ג (כרך ט ע' שעג). וש"נ.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"א
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
27 מקואות פ"ו מ"ז. ידים פ"ב מ"ב. וראה לקו"ש חל"ה ע' 5 הערה 47. וש"נ.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תורת מנחם שיחת ש"פ יתרו, י"ח שבט, ה'תשכ"ד
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
339 ובהקדם ביאור הצורך בנס דקריעת ים סוף – שהרי "לא עביד קוב"ה ניסא למגנא" (ראה דרשות הר"ן דרוש ח. ועוד) – דלכאורה: אם בשביל טביעת המצרים – הרי ידוע מאמר רז"ל (שמו"ר פכ"ב, א) "שגררן הקב"ה לחרבו של ים", וא"כ, הי' יכול לגוררם ולהטביעם בים (עד לאופן ד"לא נשאר בהם עד אחד" (בשלח יד, כח)) גם מבלי לקרוע את הים, ואדרבה כו'; ואם בשביל הצלת ישראל – הרי הצלתם היתה עי"ז שהמצרים טבעו בים ולא המשיכו לרדוף אחריהם, וטביעת המצרים בים היתה יכולה להיות גם בלא קרי"ס (כנ"ל). ובפרט לדעת התוס' (ד"ה כשם – ערכין טו, א) שבאותו צד שירדו באותו צד עלו.
אך הענין הוא – שקרי"ס היתה הכנה למ"ת, שענינו ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ע"י ההקדמה דקרי"ס שענינו ביטול ההגבלות והמחיצות שבין העלם וגילוי, ים ויבשה (ראה לקו"ש שבפנים ע' 202. וש"נ):
"ים" – ענינו העלם. וכפי שרואים גם בגשמיות, שהברואים שבים אין מציאותם נראית כלל, ונראים רק המים המכסים עליהם. וטעם הדבר – לפי שהברואים שבים בטלים למקור חיותם, ונרגש בהם שאינם מציאות לעצמם, אלא כל מציאותם הוא מציאות הים שהוא מקור חיותם (ולכן אינם חוצצים במקוה (דעת רשב"ג – מקואות פ"ו מ"ז)); ורק כאשר שולים אותם מן הים – שאז נפרדים הם ממקור חיותם (שהרי כשפורשים מן הים מיד מתים (ראה ע"ז ג, ב)) – אזי נראית מציאותם בגלוי; משא"כ הברואים שביבשה – הרי הם נראים למציאות בפני עצמם, כיון שכל חיותם הוא דוקא כשהם נפרדים ממקורם (שהרי אם יקברו ויטמנו אדם בארץ – יופסק חיותו).
וזהו הענין דקריעת ים סוף – ביטול המחיצה בין ים (העלם) ליבשה (גילוי), דהיינו שנתבטלו כל הגבלות הטבע, ומהעלם נעשה גילוי, ומגילוי – העלם.
ובזה גופא יש ב' דעות – אם הענין דקרי"ס הי' באופן דהעלאה מלמטה למעלה, שעלמא דאתגליא נתעלה לעלמא דאתכסיא, או שהי' באופן דהמשכה מלמעלה למטה, שעלמא דאתכסיא נמשך בעלמא דאתגליא (כמבואר בהמשך והחרים תרל"א בתחלתו (סה"מ תרל"א ח"א ע' רס ואילך)).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ו
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
1742 וכמ"ש במ"ת "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים גו'", "שתהיו משועבדים לי" (יתרו כ, ב ובפרש"י), ובאופן ש"שטרי קודם" (פרש"י בהר כה, נה), ומאז הנה כל המציאות של בנ"י היא המציאות דתורה – "בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית", וזה גופא – "בשביל התורה שנקראת ראשית" (פרש"י ורמב"ן ר"פ בראשית), וכפי שאומרים בנוסח תפלת ערבית: "כי הם חיינו ואורך ימינו", וכדברי ר"ע (ברכות סא, ב) שבנ"י הם כמו דגים שהים הוא מקום חיותם, ו"כיון שעולין ליבשה (פורשין מדברי תורה) מיד מתים" (ע"ז ג, ב), ולא כמו ברואים שביבשה, שמקבלים חיותם מן היבשה, אבל לא באופן שמציאותם היא מציאות היבשה, ורק דגים בים, מציאותם היא מציאות הים, שלכן, לדעת רשב"ג, כל שהוא מבריית המים אינו חוצץ (מקואות פ"ו מ"ז. ידים פ"ב מ"ב), כיון שמציאותו היא מציאות המים. ואף שאין הלכה כמותו, הרי פסקינן כוותי' בהא דזבחים כב, א – כידוע השקו"ט בזה (ראה אג"ק חכ"ז ע' שסח בהערה ד"ה אין. וש"נ).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ח
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
428 מקואות פ"ו מ"ז. ידים פ"ב מ"ב.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תורת מנחם אחרון של פסח, ה'תשכ"ט
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
747 מקואות פ"ו מ"ז. סה"מ תרס"ב ע' שנא. וראה גם מכתב טו"ב כסלו שנה זו (אג"ק חכ"ו ע' מב).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קפז [יב]
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
נה ראה שארית יהודה הוספות סי' ה, בשם רבנו, דהיינו עובי ב' אצבעות, כסתם שפופרת שבגמרא [מקוואות פ"ו מ"ז. טור ושו"ע סי' רא ס"מ]. וראה לקמן סי' קפח ס"ק כו.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שו"ת יורה דעה סימן קסב
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ו
ולכאורה יש לדחות דאין משם ראיה דהתם על ידי נקבים אלו שכמוציא רמון היה ג"כ עירוב מקואות היינו שעי"ז היה הים מחובר לעין עיטם וע"י עירוב מקואות מתיר הרא"ש והש"ע סעיף מ"ט אף אם מקבל טומאה וכן משמע לכאורה במקואות פ"ו משנה ו' בדין מעיין היוצא מן התנור.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שו"ת תורת שלום יורה דעה סימן כא
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ח
674 מהמשנה דהי ' בעליון : מקוואות פ"ו מ"ח.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שו"ת תורת שלום יורה דעה סימן מ
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ח
977 מהמשנה : מקוואות פ"ו מ"ח. וכן הקשה הראב"ד ממשנה זו לשיטתו שנתן סאה ונטל סאה כשר רק עד רובו, וכדלעיל סי' נא ד"ה אך באשר. ולכוונת תירוצו של הראב"ד, ראה לעיל סי' נב ד"ה ומה שכתב לתרץ.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
אגרות קודש כרך ו א'רפה
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ח
1054 מהמשנה: מקוואות פ"ו מ"ח.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן כב
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ז
528 מקוואות פ"ו מ"ז (כשפופרת הנוד כו' כשתי אצבעות חוזרות למקומן). טוש"ע סי' רא ס"מ (כשתי אצבעות ראשונים מהארבע שבפס היד, מתהפכות).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו תיקון המקוה של כ"ק אדמו"ר הזקן
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ה
26 לענין נקב בכלי חרס שיטהר מטומאתו, מבואר במשנה (כלים פ"ג מ"א): "שיעור כלי חרס ליטהר, העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים, העשוי למשקין שיעורו במשקין". וכן נפסק ברמב"ם (כלים פי"ט ה"א): "כמה שיעור השבר שישבר כלי חרס ויטהר מטומאתו אם היה טמא, או לא יקבל טומאה אם היה טהור, העשוי לאוכלין משינקב כמוציא זיתים, והעשוי למשקין משינקב מכניס במשקין".
ולענין כלי עץ נתבאר במשנה (כלים פי"ז מ"א): "כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים". ופירש הר"ש (שם): "לענין טומאה בזיתים, הני מילי בכלי חרס, אבל הכא בכלי עץ". וכן נפסק ברמב"ם (כלים פ"ו ה"ב): "כמה שיעור השבר שישבר בכלי עץ או כלי עצם ויהיה טהור, כל כלי בעלי בתים שיעורין כרמונים, כיצד משינקב הכלי במוציא רמון טהור".
וגם לענין נקב המטהר כלי לענין מקוה, נפסק ברמב"ם (הל' מקואות פ"ו ה"ד): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הרי זה כשר".
וכן נפסק גם בשו"ע (סי' רא ס"ז): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הרי זה כשר".
והוכיח מכך בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ב ס"א): "ולא חילק אם הכלי היא של חרס או של עץ, אם כן משמע ודאי דאף גם בכלי עץ צריך נקב המטהרו, והיינו כמוציא רמון דווקא, ולא סגי בזה נקב כשפופרת הנאד. וכן כתב בספר באר יעקב סי' ר"א ע"ש בתשובת בעל המחבר הג"מ יאקב ז"ל שהאריך להוכיח כן (ודלא כדפירש הרב"י בהרמב"ם). וכתב שם שהרמב"ם יצא לו דין זה מן הירושלמי דיומא דהים של שלמה היה מנוקב כמוציא רמון בכדי להוציאו מתורת כלי, אלמא דבעי' נקב המטהרו, ולא סגי בכשפופרת הנאד".
והיינו מים שעשה שלמה, כאמור (מלכים א פ"ז ודברי הימים ב פ"ד): "ויעש את הים ... עומד על שנים עשר בקר ... והים לרחצה לכהנים בו". ואמרינן בירושלמי (יומא פ"ג ה"ח): "בית טבילה לכהנים הוא, והים לרחצה לכהנים בו. ולא כלי הוא? אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגליו שבדרום פחותים כרמונים". הרי שגם לענין נקב המטהר כלי לענין מקוה צריך שיהי' הנקב כמוציא רמון. ולכן הצריך רבינו גם בתיבה שלפנינו, שכדי לטבול בו צריך שיהי' בו נקב "בשיעור מוציא רמון".
*
אמנם תנן (מקוואות פ"ו מ"ה): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד". וכן נפסק ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ח): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד".
שיעור שפופרת הנאד הוא כמבואר בשו"ע (סי' רא ס"מ): "שהוא כשתי אצבעות ראשונים מהארבע שבפס היד מתפכות בחלל הנקב", שהוא הרבה פחות משיעור כמוציא רמון, ומשיעור "טפח על טפח מרובע", שכותב רבינו כאן.
וכדי להתאים את שתי הלכות אלו מבאר בב"י (סי' רא צט, א): "ומ"ש אחר כך (שם ה"ח) השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנאד, והיא משנה בפרק ו' דמסכת מקואות (מ"ה), הטעם שלא הצריכו בהן נקב המטהרן כמו שאמרו בכלי חרס, נראה דהיינו משום דכלי חרס שאני דשיעור המטהרן הוי בציר משפופרת הנאד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב כמוציא זית בהכי סגי, אבל בשידה [ו]תיבה שהן כלי עץ ושיעור המטהרן הוא גדול מאד שהוא בכמוציא רמון (כלים פי"ז מ"א), ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דליסגי ליה בכשפופרת הנאד, שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות, דאף על גב דלבטלו מכלי לענין טומאה צריך שיהיה יותר גדול שיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד". יוצא אם כן שלפי פירוש הב"י סגי בתיבה שלנו בנקב כשפופרת הנאד.
מאריך בזה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ב), ומביא פוסקים רבים הסוברים כפשטות לשון הרמב"ם שבתיבה של עץ צריך להיות הנקב כמוציא רמון. ומסיק (שם ס"ח): "לענין מעשה ודאי דיש להחמיר לענין טבילה תוך כלי, שהוא איסור דאורייתא, לחוש לדעת הרמב"ם והראב"ד והרא"ה והריטב"א, שלדבריהם צריך לעשות נקב המטהרו לענין טומאה, כמבואר למעלה באריכות".
ועוד שם (ריש ח"ג): "דאע"ג דבב"י נראה דסבירא ליה להב"י, דלהרמב"ם די בכלי עץ גם כן בנקב כשפופרת הנאד, מכל מקום הרי בשו"ע הקבוע להוראה נשמר להעתיק רק לשון הרמב"ם במ"ש הלוקח כלי גדול כו', עיי"ש ס"ז שהוא ממש לשון הרמב"ם, ואם כן מה שיש לפרש בלשון הרמב"ם יש לפרש גם כן בלשון השו"ע. וכיון שנתבאר שלדעת הרמב"ם היכא שאין המים מעורבים וליכא עירוב מקואות בעינן בכלי עץ נקב כמוציא רמון, כמו כן יש לומר גם כן בדעת השו"ע ... ואף אם תמצי לומר שבב"י לא נתכוין לזה, מכל מקום ... מלשון השו"ע נראה לפרש דבעינן כמוציא כמון, וכמ"ש הרמב"ם".
וכעין זה ביאר את דברי רבינו גם במקוה ישראל (וולודורסקי, ס"ז אות לז): "כי גם המחבר בשו"ע ס"ז העתיק לשון הרמב"ם כלשונו ממש, וכתב בסתם נקב המטהרו , ולא כתב שהוא כמוציא זית בכלי חרס (כמ"ש בב"י בפשט דברי רמב"ם אלו), והוא ודאי משום דהב"י בעצמו הסתפק בפשט דברי הרמב"ם אם הוא כמ"ש בב"י, או אפשר דכוונת הרמב"ם בדבריו הסתומין הוא בדרך אחר ... באמת כוונת הרמב"ם הוא להחמיר טפי, דבכלי עץ בעינן דוקא כמוציא רמון ... ולכן פסק הגאון מרש"ז להלכה למעשה כדעת הרמב"ם (וכפסק המחבר בשו"ע כוותי')".
ומה שנתבאר ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ח): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד", מבאר בשו"ת צמח צדק (שם בקיצור לס"א): "ולא מהני עירוב מקואות לטבול בכלי אלא אם כן דוגמת השידה והתיבה שבים".
וביאר יותר (שם ס"ב): "ולא שייך לומר כן רק אם מי המקוה מקיפים להכלי מכל צד, שאף אם היו נוטלים הכלי משם היו יכולים להטביל שם במים שבאותו מקום שהיו כמו שהן עתה בהכלי, בכהאי גוונא שפיר יש לומר דכל עיקרה של טבילה זו הוא במקוה או מעיין שבקרקע, ואין זה ענין לטבילה בכלים כלל, דדל הכלי מהכא הרי יש כאן המעיין או המקוה שהוא בקרקע, אלא דבעינן כשפופרת הנאד בכלי שיהיו המים מעורבים".
*
ואף דהכא מיירי בתיבה שהיא גדולה יותר ממ' סאה, שבין כה אינה מקבלת טומאה, והי' אם כן מקום לומר שאינה צריכה נקב כמוציא רמון, וסגי בנקב כשפופרת הנאד. מכל נראה מדברי הרמב"ם ושאר הפוסקים שגם בזה צריכים נקב כמוציא רמון. והטעם לזה נתבאר בשו"ת צמח צדק (שם ס"ח): "והנה לדברי הרמב"ם יש לומר דגם כלי עץ גדול אף על גב שאינו מקבל טומאה אפילו הכי בעינן דייקא נקב כמוציא רמון ... והטעם בזה, דלכאורה קשה, דמאחר שאינה מקבלת טומאה אם כן למה צריכים נקב כמוציא רמון שזהו נקב המטהרו, מאחר דבלאו הכי אינו מקבל טומאה, ואם כן יהיה סגי עכ"פ בנקב כשפופרת הנאד לכל היותר, או אפילו בנקב בכונס משקה לדעת הפוסקים כר"א דתוספתא. אך אפשר לומר משום גזירה ... אך מלבד זה יש לומר דאפשר יש בזה איסור דאורייתא לדעת הני פוסקים. והוא דמאחר דאיסור טבילה תוך כלי הוא אסור מדאורייתא אף גם בכלי שאינו מקבל טומאה, משום שאינו דומיא דמעיין שהוא בקרקע ... יש לומר דגם בכלי גדול הנקוב כשפופרת הנאד או יותר, כל שהוא פחות ממוציא רמון, נמי אסור לטבול בתוכו, דהוי לה טבילה בכלי ולא בקרקע, שהרי נקב זה אין מבטל התורת כלי מכלי עץ ששיעורן ברמונים, וכל שניקב פחות מכמוציא רמון עדיין חשוב הוא כלי, והלכך כיון דהוא חשוב כלי הרי אינו דומיא דקרקע. ואף על גב דאינו כלי לגבי טומאה, התם לאו משום דלא חשוב כלי אלא משום גזירת הכתב דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן, אבל לענין חשיבות כלי ודאי חשוב הוא".
וראה "מקוה מים" עמ' קסז מה שליקט עוד מדברי הפוסקים בחומרא זו של רבינו הזקן.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו מקוה על גבי מקוה
מקור מפורש
במשנה זו
משנה ה
"לשון רבינו שמשון (מקוואות פ"ו מ"ה), דבפיו למעלה כיון שהמים צפים על גביו הוי חיבור בכל שהוא, אבל כמטהו על צדהו אין מתחבר למעלה אלא מן הצד, לכך בעי שפופרת הנאד, עכ"ל".
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו רשימת הוראות בניית המקוה ברוסטוב
מקור מפורש
במשנה זו
משנה י
97 הטעם לזה, הוא כאמור כאן "בכדי שלא יהא חשש זחילה" – בשעה שהסתימה אינה טובה כל כך.
עוד טעם בזה (שלא יהי' שום נקב במקוה), ובהקדים:
תנן (מקוואות פ"ו מ"י): "האביק שבמרחץ, בזמן שהוא באמצע פוסל, מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול. רבי אלעזר ב"ר צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול".
ופירש ר"ש: "אביק הוא לשון חקק ... והאי אביק כלי מתכות הוא ומשוקע באמבטי ויש בו נקב, דכשנמאסים מי האמבטי מחמת טבילות פותחין הנקב שבאביק ויוצאין המים שבאמבטי וממשיכין לו מים אחרים נקיים וסותמין הנקב שלא יצאו המים, ובזמן שהוא באמצע פסל לפי שכל המים גרורין על גביו ... מפני שהם גרורים על גבי כלים, ואם הוא מן הצד לא פסל דאין המים גרורין על גביו, ואין כאן שאוב אלא מה שבתוכו, ושאר המים הוו להו כמקוה כשר סמוך לשאוב. ורבנן סברי דאם מקבלת האמבטי רביעית מים כשרים קודם שיגיעו לאביק כאילו מקבלת מ' סאה דמי, משום דרביעית שיעור מקוה הוא מדאורייתא למחטין ... רבי אלעזר ב"ר צדוק סבר דכיון דמקבל האביק כל שהוא [פוסל], כלומר בכל ענין שיהיה בין באמצע בין מן הצד בין מקבלת האמבטי רביעית קודם שיגיעו לאביק בין אינה מקבלת ... והלכה כחכמים". הרי שעכ"פ אם הנקב הוא למטה בתחתית המקוה, "שכל המים גרורין על גביו" הוא פסול לדברי הכל.
ולענין סתימה של עץ, שיטת הרמב"ם (הל' כלים פ"א ה"י): "כלי עץ ... מקבליהן ... מקבלין טומאה מדברי תורה, אבל פשוטיהן ... אינן מקבלין טומאה אלא מדברי סופרים". הרי שעכ"פ סתימת העץ מקבלת טומאה מדברי סופרים, ויש מקום להחמיר גם בזה שלא יהיו "שכל המים גרורין על גביו" (ראה ש"ך סקע"ו בענין הוויתו על ידי פשוטי כלי עץ שמטמא מדרבנן).
בזה דן כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בשו"ת תורת שלום (סי' סה), ומסיק: "ובכל תפוצות ישראל נהגו לסתום במגופת עץ, וכדומה שלא נמצא בשום מקום השקו"ט בזה משום פשוטי כלי עץ לדעת הרמב"ם ז"ל ... ונעשה כמו שעושין מעולם בכל ערי ישראל, במגופה של עץ".
אמנם שם דן באוצר מי הגשמים, שבזה נתבאר לקמן (סי"ב) שיש לעשות סתימה של עץ, ואין לחשוש שסתימה זו גורמת שהמים שבאוצר יהי' עליהם תורת מים שאובים. משא"כ כאן שסתימה זו מחזקת את המים בעת הטבילה במקוה זו, שהוא חמור יותר (כדלעיל הערה כד), יש מקום להחמיר בזה.
ואף שנתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' קעא): "אם לומר כיון שהמים גרורים ומוחזקים מחמת הברזא גרע טפי, דאולי הברזא של עץ חשוב קצת כלי, ואם כן כשהמים גרורים על גבי כלי יש לומר דפסול, כדתנן ספ"ו דמקואות מ"י גבי האביק שבמרחץ כו'. אך זה אינו, דממקומו הוא מוכרע, דדוקא כשהאביק מקבל כל שהוא פסול ואם לאו כשר, וחכמים ורבי מאיר מקילי טפי מרבי אלעזר ב"ר צדוק, ואם באביק של מתכת אמרו כן כל שכן בברזא של עץ שפשוטי כלי אינו כלי כלל … בנידון דידן שהוא פשוטי כלי עץ שנעשה לשמש עם הקרקע".
והיינו שמדברי רבי אלעזר ב"ר צדוק, שהאביק אינו פוסל אלא "אם מקבל האביק כל שהוא", למדים גם לדברי חכמים ורבי מאיר, שגם הם אינם פוסלים אלא כשהאביק מקבל כל שהוא. והיינו אפילו באביק של מתכת, ומכל שכן בסתימה של עץ. ואם כן מובן שאין לחשוש בסתימת עץ לדין אביק. ומיירי בשו"ת צמח צדק שם אף לענין הטבילה בתיבה זו שסותמים הנקב שבו בסתימת עץ.
ובפרט כאן שנעשה לשמש עם הקרקע, ונתבאר בתוספתא (כלים ב"ק פ"ה ה"ו): "דכין של אולירין אף על פי שעשה לו פטפטין טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע".
אמנם מכל מקום יש מקום לומר שרבינו חשש גם בזה לכתחלה, שלא לעשות נקב וסתימה במקוה שטובלים בו, משני טעמים אלו, כמבואר באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (חכ"ב אגרת ח'שמח): "הנפקא מינה בין מקוה ששואבין המים ממעל, או שיש נקב ברצפת המקוה, גדול מאד כמובן: חשש זחילה (בפרט לדעת האומרים שאיסור זחילה הוא מן התורה) אפילו באם הסתימה אין בה כל פקפוק, וביחוד כשסתימה היא בדבר שמקבל טומאה ".
וכן נרמזו שני טעמים אלו שם (ח"כ אגרת ז'תרצד): "מוכרח שהרקת המקוה תהי' מלמעלה, ולא מלמטה, מפני חשש זוחלין , אפילו באם הסתימה דלמטה בדבר שלא מקבל טומאה ".
וכן נתבאר שם (חי"א אגרת ג'תקסח): "נהגו בכל מקום שידי מגעת – היינו שלא יהי' בכלל חור בהרצפה, ויוציאו המים על ידי פומפ" [=משאבה], וכדלקמן סעיף י.
וראה לקמן פרק יב מ"ש בזה הג"ר משה לנדא.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו מכתבי רבני חב"ד
מקור מפורש
במשנה זו
משנה א
הנה הלכה זו ברורה, כי היא נזכרת במשנה מסכת מקוואות פרק ו' משנה א' "כל המעורב למקוה כמקוה חורי המערה וסדקי המערה מטביל בהם כמה שהם עוקת המערה אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהיא מעמדת עצמה אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא".
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
