חלה פרק ב

פירות חוצה לארץ. שנכנסו לארץ. חייבים בחלה. יצאו מכאן לשם ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר:

עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ. חייבת במעשרות ובשביעית. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת. עיסה שנילושה במי פירות. חייבת בחלה. ונאכלת בידים מסואבות:

האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה. מפני שהיא יכולה לכסות עצמה. אבל לא האיש. מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. ור' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים. שכשם שהוא קורא לטהורה. כך הוא קורא לטמאה. לזו קורא חלה בשם. ולזו קורא חלה בשם. אבל קביים אין להם חלק בשם.

העושה עיסתו קבים. ונגעו זה בזה. פטורים מן החלה עד שישוכו. רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל. הסל מצרפן לחלה:

המפריש חלתו קמח אינה חלה. וגזל ביד כהן. העיסה עצמה חייבת בחלה. והקמח אם יש בו כשיעור חייבת בחלה ואסורה לזרים. דברי ר' יהושע. אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר. אמר להם אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים:

חמשת רבעים קמח חייבים בחלה. הם. ושאורן. וסובן. ומורסנן. חמשת רבעים חייבין. ניטל מורסנן מתוכן. וחזר לתוכן. הרי אלו פטורין.

שעור החלה אחד מעשרים וארבעה. העושה עיסה לעצמו. והעושה למשתה בנו. אחד מעשרים וארבעה. נחתום שהוא עושה למכור בשוק. וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק. אחד מארבעים ושמנה. נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה. אחד מארבעים ושמנה. נטמאת מזידה. אחד מעשרים וארבעה. כדי שלא יהא חוטא נשכר:

רבי אליעזר אומר נטלת מן הטהור על הטמא. כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה. נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורם חלתה. ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף. וחכמים אוסרין: